פיתוי בשחקים

פיתוי בשחקים / אבי גרין (639)

ז'אנר: רומן רומנטי הוצאה לאור: שלגי הוצאת ספרים עמודים: כ-208   המטוס עוד בקושי המריא, כשהכימיה בין מנכ"ל חברת התעופה ובין הנוסעת כבר הרקיעה שחקים. אלקסיו כריסטקוס היה מורגל במפגשים מיניים קצרים עם נשות חברה מנוסות, ולכן התמימות והטבעיות של סידוני פיצג'רלד הקסימו אותו וגרמו לו להיות נחוש מתמיד ליהנות מליל אהבים בין זרועותיה. סידוני, מצדה,הייתה אמורה להסדיר מחדש את חייה ולא להתחיל פרשייה עם טייקון יווני. אבל היא פשוט לא הצליחה לעמוד בפני הפיתוי... אלא שאז אלקסיו חושד בה, ומאשים אותה שטוותה תוכניות על כספו. סידוני אמנם תמימה אבל גם נחושה, והיא לא מתכוונת להשאיר את ההאשמות שלו ללא מענה...!!     דאנקוד: 50-1813 תרגום:רות גור פרק ראשון זמין לקריאה בחינם

אבי גרין / פיתוי בשחקים

 פרולוג

אלקסיו כריסטקוס תמיד ידע שלאמו היו פרשיות אהבים לאורך כל חיי נישואיה לאביו. הוא פשוט לא ציפה לראות תצוגת ראווה כה פומבית לכך בהלווייתה. ארון המתים שלה היה מכוסה בפרחים, והיו גילויים של עיניים לחות אצל קומץ גברים שהוא מעולם לא פגש.

אביו הסתלק משם בצעדים כבדים ובהבעה זועפת לפני זמן קצר בלבד. הוא לא ממש הצליח להעמיד פנים צדקניות כי גם לו עצמו היו פרשיות רבות.

זו היתה מלחמת התשה מתמדת בין שניהם. אביו תמיד ניסה לגרום לאמו לקנא לא פחות מכפי שקינא הוא. ואמו...? אלקסיו הרגיש ששום דבר לא גרם לה אושר אמיתי אף-על-פי שחייתה חיי עושר ומותרות, מוקפת באנשים שדאגו לתת מענה לכל גחמה שלה.

היה בה עצב, מלנכוליה עמוקה, והם מעולם לא היו קרובים מבחינה רגשית. זיכרון עז תקף אותו באותו רגע – זיכרון שהדחיק במשך תקופה ארוכה. הוא היה בערך בן תשע, וגרונו כאב מהמאמץ לא לבכות. זה עתה היה עד למריבה מרה בין הוריו.

אמו תפסה אותו עומד מאחורי הדלת והוא פלט, "למה אתם שונאים זה את זה כל כך? למה אתם לא אוהבים כמו שאתם אמורים להיות?"

היא הסתכלה עליו בקרירות, והעדר הרגש בעיניה גרם לו להצטמרר. היא התכופפה לגובהו ולקחה את סנטרו בידה. "אהבה היא סיפור אגדה, אלקסיו, והיא לא קיימת. תזכור את זה –התחתנתי עם אביך כיוון שהוא היה יכול לתת לי את מה שאני צריכה. זה מה שחשוב. הצלחה. ביטחון כלכלי. כוח. לעולם אל תיצור קשר שקיימים בו רגשות. הם מחלישים אותך. במיוחד אהבה."

אלקסיו לעולם לא ישכח את תחושות הבושה והחשיפה של אותו רגע.

הוא הרגיש יד על כתפו והרים אל מבטו אל רפאל, אחיו למחצה, שעמד לצדו וחייך במתח. הם תמיד חלקו את אותה מערכת יחסים אמביוולנטית עם אמם. לבו של אביו האיטלקי של רפאל נשבר לרסיסים כשאמם נטשה אותו אחרי שאיבד את כל הונו – תזכורת לא נעימה לאופייה חסר הרחמים של אמם – זמן כה קצר אחרי אותו זיכרון ילדות מטריד.

במשך שנים אלקסיו ואחיו תקשרו באמצעות התנהגות נערית אופיינית של שובבות ושל יריבות, אבל מאז שרפאל עזב את הבית כדי לבנות את חייו, כשאלקסיו היה בן ארבע עשרה בערך, הקשר שלהם נעשה פחות מתוח. אלקסיו מעולם לא הצליח לגמרי להיפטר מקנאתו ברפאל על שלא היה עליו לשאת את תשומת הלב הכמעט מחניקה שאלקסיו קיבל מאביו. הנטל הכבד של הציפיות. האכזבה כשאלקסיו התעקש להוכיח את עצמו ולא לקבל את הירושה שלו.

הם פנו להתרחק מהקבר, שקועים במחשבות. היה להם מבנה גוף דומה, והם היו בני אותו גובה, שניהם בגובה בערך מטר ותשעים סנטימטר, שניהם חתיכים ובעלי שיער כהה. השיער של אלקסיו היה כהה יותר, והוא היה מסופר קצוץ. אמם הורישה לשניהם עיניים ירוקות, אבל עיניו של אלקסיו היו בהירות יותר, זהובות יותר.

כשנעצרו ליד המכוניות, אלקסיו החליט לקנטר בעדינות את אחיו בניסיון להקל על התחושות הקודרות בתוכו. הוא התבונן בלסתו מכוסת הזיפים של אחיו. "לא יכולת להתנקות לקראת הלוויה?"

"יצאתי מהמיטה מאוחר מדי," רפאל ענה כשניצוץ בעיניו.

אלקסיו חייך באירוניה. "לא ייאמן. הגעת לאתונה רק לפני יומיים – אין פלא שהעדפת להתאכסן במלון ולא בדירתי..."

רפאל עמד לענות כשאלקסיו ראה את פניו נסגרות ואת עיניו מוצרות לעבר משהו או מישהו מאחוריו. הוא הסתובב גם הוא וראה זר גבוה וחמור סבר שלטש בהם מבט ממרחק של מטר או שניים. משהו הכה בו בבטן: זיהוי. מטורף אבל עיניו של הזר היו בגוון מיוחד של ירוק. תחושת הבטן העמיקה.

הזר העיף מבט בקבר שמאחוריהם ושפתו התעקלה. "האם יש עוד מאיתנו?"

אלקסיו הסתמר בתגובה לטון המלחמתי. "מאיתנו? על מה אתה מדבר?"

הגבר פשוט הסתכל על רפאל. "אתה לא זוכר, נכון?"

אלקסיו ראה את רפאל מחוויר. הוא שאל בצרידות, "מי אתה?"

הגבר חייך, אבל זה היה חיוך קר. "אני אחיך הגדול – אח למחצה. שמי סזאר דה סילבה. באתי היום לחלוק כבוד אחרון לאישה שהעניקה לי חיים. לא שהיתה ראויה לכך."

הוא עדיין דיבר, אבל באוזניו של אלקסיו נשמעה שאגה. אחיו למחצה הבוגר יותר? סזאר דה סילבה. הוא שמע על האיש כמובן. מי לא שמע עליו? הוא היה הבעלים של תאגיד בינלאומי ענק שהקיף תחומי נדל"ן, פיננסים ועסקים מגוונים. נודע באופיו הפרטי והמסתגר.

משהו עלה בתוכו ואלקסיו אמר, "מה, לעזאזל?"

הגבר הסתכל עליו בקרירות, ואלקסיו הבחין עכשיו בקווי הדמיון שהובילו לאותו עקצוץ של מודעות. אף-על-פי ששערו של דה סילבה היה בלונד כהה, הם יכלו להיות שלישייה לא זהה.

דה סילבה אמר בקור, "שלושה אחים משלושה גברים... ועם זאת, היא לא נטשה אף אחד מכם לזאבים."

הוא צעד קדימה, ואלקסיו התקדם אף הוא בעודו מרגיש את הכעס שנבנה בתוכו בתגובה לתגלית המטלטלת. אחיו למחצה היה גבוה ממנו בשני סנטימטרים בערך. הם עמדו חזה מול חזה.

סזאר אמר מבין שיניים חשוקות, "לא באתי הנה כדי להילחם בך, אח. אין לי סכסוך עם אף אחד מכם."

תחושה עזה של הגנתיות שאלקסיו הרגיש בעבר כלפי אמו, לפני שדחתה זאת, עלתה שוב בקרבו. "רק עם אמנו המנוחה – אם מה שאתה אומר נכון."

סזאר חייך, אבל החיוך היה קודר, וזה בלבל את אלקסיו קמעה וגרם לכעס לשכוך.

"אה, זה נכון, וחבל שכך."

הוא עקף אותו ואלקסיו ורפאל הסתובבו וצפו בו הולך אל הקבר הפתוח, שם עמד רגעים ארוכים ואז הוציא משהו מכיסו וזרק אותו לתוך החלל השחור, היכן שנחת בחבטה עמומה.

לבסוף הוא הסתובב וחזר. אחרי רגע ארוך, דומם אך טעון שבו הסתכל על שני האחים, הוא פנה והלך במהירות אל מכונית ממתינה. הוא נכנס אל המושב האחורי, והמכונית נסעה משם בתנועה חלקה.

רפאל הסתובב אל אלקסיו והתבונן בו. הזעזוע טלטל אותו. האדרנלין גרם לו לעצבנות.

"מה לכל...?"

רפאל רק הניד בראשו. "אני לא יודע..."

אלקסיו הסתכל לעבר המקום הריק שבו חנתה קודם המכונית, ומשהו קר התיישב בבטנו. הוא הרגיש חשוף, נזכר בפעם שבה חשב שאמו תניח לו להגן עליה. אבל היא לא אפשרה זאת. תמיד התחמקה, ועכשיו נדמה היה שהיא מושיטה יד מעבר לקבר ומוכיחה בעיתוי דרמטי עד כמה אי אפשר לסמוך על אישה שתאמר את האמת ותגלה את סודותיה. היא תמיד תשאיר משהו לעצמה. משהו שיש לו את הכוח לטלטל את עולמך.

1

חמישה חודשים מאוחר יותר...

"יקירי... האם אתה חייב לעזוב כל כך מוקדם?"

הקול שידר מיניות חושנית. אלקסיו התעכב שנייה במהלך כִפתור חולצתו – לא כיוון שהתפתה להישאר, אלא כיוון שהרגיש עוד יותר להוט לעזוב.

הוא הסדיר את הבעתו ופנה אל האישה שעל המיטה. היא היתה כולה איברים זהובים ושיער חום בוהק ומעוצב. עיניים כהות ענקיות, פה משורבב והעדרו של סדין לא אפשרו לאלקסיו לשכוח מדוע בחר לקחת אותה אל סוויטת המלון שלו אחרי מסיבת החתונה של אחיו רפאל בליל אמש.

היא היתה מהממת. מושלמת.

ובכל זאת, הוא לא הרגיש התעוררות מחודשת של תשוקה, ואלקסיו לא אהב להודות בכך שהמין היה מאכזב. על פניו הכול היה בסדר, אבל ברמה עמוקה יותר הוא נשאר אדיש. אבל הוא הפעיל את הקסם האישי המפורסם שלו וחייך.

"מצטער, יפהפייה, אני חייב לטוס לפריז הבוקר בענייני עבודה."

"האישה, שלפתע לא היה לגמרי בטוח מה שמה, כרמלה? נשענה לאחור והתמתחה בפתיינות, מציגה את שדיה המנותחים והמושלמים, ושרבבה שפתיים. "אתה חייב לעזוב עכשיו?"

אלקסיו השאיר את החיוך במקום וכשסיים להתלבש רכן והצמיד נשיקה קלה על פיה, וברח לפני שהספיקה לכרוך את זרועותיה סביב צווארו. קלסטרופוביה גאתה בתוכו.

"היה כיף, יקירתי... אני אתקשר..."

עכשיו נעלם שרבוב השפתיים הסקסי, ואופייה האמיתי של האישה נגלה דרך עיניה שהפכו קשות. היא ידעה שמנפנפים אותה, וברור שהיא לא אהבה את זה כשהגבר היה רווק מבוקש כמו אלקסיו כריסטקוס.

היא התרוממה מהמיטה עירומה והלכה לחדר האמבטיה, מקללת באיטלקית. אלקסיו נרתע קמעה, אבל נאנח בהקלה כשנעלמה מאחורי הדלת הנטרקת.

הוא הניד בראשו כאשר עשה את דרכו אל מחוץ לסוויטה ואל הלובי  של  המלון  המפואר  במעלית  הפרטית  השמורה  לאורחי ה-VIP. נשים. הוא אהב אותן, אבל הוא אהב אותן ממרחק. במיטתו, כשזה התאים לו, ומחוצה לה כל עוד רצה לפנק אותן – דבר שתמיד לא האריך ימים.

אחרי שנים שבהן היה עד להתנהגותה הקרה של אמו כלפי אביו, שהמשיך להיות משועבד ליופייה ולחמקמקותה האינסופית, אלקסיו פיתח חוש שימור עצמי באשר לנשים. הוא היה מסוגל להתמודד עם קור וריחוק כיוון שהיה מורגל בהם, והוא העדיף זאת.

אביו, שתוסכל על ידי אשתו הבלתי נגישה רגשית, פנה אל בנו והפך אותו למרכז עולמו. זה היה יותר מדי. מגיל צעיר מרד אלקסיו כנגד הקלסטרופוביה שגרמה לו תשומת הלב המוגזמת של אביו. ועכשיו, כשמישהו – בעיקר אישה – הפך רגשני מדי או ציפה ליותר מדי, הוא פשוט נאטם.

הוא הצטיין במפגשים קצרים. ההשתתפות אתמול בחתונה של אחיו למחצה העלתה באורח בלתי נמנע שאלות לגבי גורלו הוא, אבל אלקסיו, בגיל שלושים, עדיין לא הרגיש צורך דוחק להתמסד.

הוא בהחלט דימה בנפשו רעיה וילדים בשלב כלשהו... הרחק בעתיד. כשיגיע הזמן, אשתו תהיה מושלמת. יפה, נוחה ובלתי תובענית כלפי רגשותיו של אלקסיו. מעל לכול, אלקסיו היה נחוש לא ליפול למלכודת שלתוכה נפל אביו, הוא לא יתייסר חיים שלמים בגלל השתוקקות אל אישה שלא רוצה בו ולא מחזירה לו אהבה. בגיל צעיר הוא התפכח מהרעיון שנישואין היו כרוכים באהבה.

הוא חשב על אחיו הבכור שהופיע להלוויית אמם ועל כל הרגשות הנלווים והלא רצויים שחש באותו יום: זעזוע, כעס, עלבון, נבגדות.

מורגל לחסום רגשות, אלקסיו הדיר את האירוע לירכתי מוחו. הוא לא חיפש את סזאר דה סילבה ולא הזכיר זאת שוב באוזני רפאל – אף-על-פי שידע כי רפאל הזמין את אחיהם למחצה לחתונתו. באורח צפוי למדי אחרי המפגש היחיד והמתוח, סזאר בחר לא להגיע.

רגשות היו בלתי צפויים, מבלבלים. הם הכשילו אותך. תסתכלו על רפאל! חייו התהפכו על פיהם בגלל אישה שהסתירה ממנו את בנו במשך ארבע שנים. ובכל זאת חודשיים אחרי שפגש אותה שוב, הוא התחתן, ונראה מאוהב בצורה מטופשת. היה ברור ששכח את הלקח שאביו לימד את שניהם באשר לאופיין ההפכפך של נשים.

מבחינתו של אלקסיו – אף-על-פי שרפאל נראה מאושר להתחיל בחיי נישואין, ולא משנה כמה חמוד היה אחיינו בן השלוש וחצי – אשתו החדשה של אחיו הפילה אותו בפח. מדוע שלא תרצה עכשיו להתחתן עם רפאל פלקונה, ילד הפלא של תעשיית הרכב העולמית, עם הון מוערך של מיליארדים? ובמיוחד מכיוון שהיה לה ילד לפרנס?

לא, אלקסיו העדיף להתרחק מתרחישים דומים, והוא לעולם לא יאפשר לעצמו להילכד כמו אחיו. הוא לעולם לא יסלח לאישה שתסתיר ממנו ילד. ובכל זאת, דקירה של אי נוחות חלפה בגוו. אחיו, שתמיד חשב כי חלק איתו פילוסופיה זהה, נפל בפח.

פיו של אלקסיו נחשק, והוא דיכא היטב את המחשבות הסוררות. הוא הרכיב משקפי שמש בזמן שנהגו הסיע את המכונית אל הכניסה הראשית, והיה אדיש כלפי מבטי הזיהוי והעניין של קבוצת נשים שנכנסו אל המלון.

מיד כשהחלה המכונית בנסיעה, אלקסיו כבר התמקד בדבר הבא בסדר היום שלו, וההרהורים שעלו בו בעקבות חתונת אחיו ביחד עם השותפה למיטה המאכזבת, הודרו אל ירכתי מחשבתו.

 

סידוני פיצג'רלד הידקה את חגורת הבטיחות שלה במטוס ולקחה נשימה עמוקה. אבל היא לא הצליחה לפוגג את כדור המתח שישב בבטנה. לשם שינוי, פחד הטיסה הרגיל שלה גומד על ידי משהו אחר, וסידוני לא יכלה אפילו ליהנות מעובדה זו.

כל שיכלה לראות בעיני רוחה היו פניה העגולות, הילדותיות והמודאגות של דודתה ג'וזפין ולשמוע את קולה הרועד, "סידוני, מה זה אומר? האם הם ייקחו את ביתי ממני? כל החשבונות האלה... מאין הם הגיעו?"

דודתה של סידוני היתה בת חמישים וארבע ובילתה את כל חייה כלואה בעולם של תמימות. בתור תינוקת היא לא קיבלה מספיק חמצן וכתוצאה מכך סבלה מנזק מוחי קל. היא תמיד תפקדה לאט יותר וביעילות פחותה מכל האנשים שסבבו אותה, אבל הצליחה לסיים את לימודיה ולמצוא עבודה. היא עדיין עבדה באותה מכולת בפינת הרחוב שבו התגוררה, דבר שהעניק לה עצמאות יקרה.

סידוני חשקה שפתיים. היא אהבה את אמה האנוכית והריקנית, ססיל, שמתה רק לפני חודשיים, אבל איך היא יכלה לעשות זאת לאחותה הצעירה המתוקה והתמימה?

תחושת בושה שמעולם לא נשכחה לגמרי הזכירה לסידוני בדיוק איך אמה היתה מסוגלת לעשות דבר כזה – כאילו תוכל לשכוח אי פעם. היא דיכאה את המחשבות הללו ללא רחם.

כשאביה של סידוני מת לפני כמה שנים, החיים הנוחים שניהלו התנפצו, והם נשארו בלי כלום. סידוני נאלצה לעזוב את לימודי התואר שלה לפני תחילת השנה האחרונה כדי למצוא עבודה ולחסוך כסף שיאפשר לה לחזור ולסיימם.

המעבר לפריז כדי להתגורר עם דודתה ג'וזפין היה האופציה היחידה של אמה כדי לא למצוא את עצמה חסרת בית – או גרוע מזה מבחינתה, להיאלץ למצוא עבודה. ססיל לא היתה מרוצה. היא היתה מורגלת לביטחון ולחיי נוחות ומותרות יחסיים תודות לבעלה החרוץ שהאושר שלה היה יקר לו מכול.

אבל עכשיו נראה שהאנוכיות של אמה עלתה שוב על פני השטח. אמה עודדה את אחותה לקחת משכנתא על הדירה שבעלה קנה ושילם עבורה במלואה כיוון שהיה אכפת לו מרווחתה של גיסתו הפגיעה. ססיל השתמשה בעובדה הזו כמינוף על מנת לשכנע את  ג'וזפין למשכן מחדש את הדירה. ואז היא השתמשה בכסף ובכרטיסי האשראי שהוצאו על שם שתיהן כדי לבזבז הון קטן. דודה ג'וזפין מצאה עצמה עכשיו אחראית לחובות אסטרונומיים בתור בעלת החשבון היחידה שנותרה בחיים.

סידוני היתה חייבת למצוא את הדרך הטובה ביותר לעזור לדודתה. לא היתה לה כל כוונה להשאיר אותה לדאוג לעצמה. התחלת התהליך היתה בהעברת החובות על שמה שלה. היא לא חשבה על כך פעמיים. מאז שהתמימות שלה כילדה נגזלה ממנה, פיתחה סידוני אינסטינקט לחפות על אמה, אפילו עכשיו אחרי מותה.

סידוני עמדה בפני מעבר לפריז כדי לעזור לדודתה להתגבר על המשבר. היא כבשה את תחושת הפאניקה שלה. היא היתה צעירה ובריאה. לבטח תוכל להשיג עבודה, אפילו אם העבודה תהיה מהסוג הנחות.

נדמה שהאירועים באו לקראתה, גם אם בצורה חולנית במקצת – היא איבדה את עבודתה כמלצרית בדבלין ממש לפני שעזבה לפריז כדי להיפגש עם עורך דין ולדון עמו במצבה של דודתה. הבוס שלה במסעדה הסביר באומללות שהעסק עומד בפני פירוק, כמו עסקים רבים אחרים. סידוני עמדה עכשיו לחזור לדבלין רק כדי לסגור קצוות ולאסוף את הפיקדון שהיו חייבים לה בדירה שעמדה לפנות.

כפות ידיה נקמצו לאגרופים כשחשבה על כך שאמה תמיד דאגה לעצמה בלבד והיתה אדישה להשלכות של מעשיה –

"הנה המקום שלך, אדוני."

"תודה."

המחשבות של סידוני התפזרו כששמעה את הדיאלוג מעל ראשה, והיא הרימה את מבטה וראתה גבר. היא מצמצה. ומצמצה שוב. הוא היה גבוה מאוד ורחב כתפיים. מותניים צרים בגובה העיניים שלה. הוא פשט מעיל ארוך וקיפל אותו כדי להניחו בתא שמעל לראש, וגוף רזה ושרירי בחולצת משי ובז'קט נתגלה לעיניה. סידוני היתה מודעת לכך שהדיילת השתהתה בקרבתו.

הגבר דיבר אנגלית במבטא זר מפתה, "אני מסתדר, תודה."

הדיילת נראתה כאילו הוציאו לה את האוויר מהמפרשים ופנתה משם. עכשיו הגבר פשט את הז'קט של החליפה שלו, וסידוני קלטה שהיא לוטשת עיניים – בדומה לדיילת הבוהה. היא מיהרה להסיט את ראשה ולהסתכל דרך החלון, אך לא הבחינה בשמי פריז האפורים או באנשי צוות הקרקע מכינים את המטוס להמראה.

דמותו נצרבה במוחה. זה לא עזר כשהוא התיישב במושב לצדה והיא הרגישה כאילו כל האוויר ביניהם נעלם. וזה באמת לא עזר כשריח המושק הגברי שלו הגיע אל נחיריה.

הוא היה פשוט הגבר המדהים ביותר שראתה בחייה. עור שחום, עצמות לחיים גבוהות, לסת חזקה. שיער חום קצר. פה גברי ומפוסל. הוא היה אמור להיות יפה. אבל הרושם שעשה לא היה של יופי. הוא היה של מיניות קשוחה ולא מתפשרת. להט. ממש לא סוג הגבר שהיתה מצפה שיֵשב במושב של מחלקת התיירים לצדה.

ואז הוא דיבר, "סלחי לי!"

קולו היה כה עמוק שהיא הרגישה את הקול מהדהד בבטנה. היא בלעה את רוקה ואמרה לעצמה שהיא מגוחכת – הוא לא יכול להיות חתיך עד כדי כך. היא הפנתה את ראשה ולבה נעצר. פניו היו במרחק של סנטימטרים ממנה. והוא היה יפה עד כדי כך... ואפילו יותר. הוא נראה מוכר קצת, והיא תהתה אם היה דוגמן מפורסם. או כוכב קולנוע צרפתי?

משהו מוזר קרה למוח ולגוף שלה. נדמה שכבר לא היה ביניהם חיבור. היא הרגישה צחקוק היסטרי עולה בתוכה ונאלצה להחניק אותו. היא לא היתה בן אדם של צחקוקים. מה השתבש אצלה?

גבה כהה אחת התרוממה מעל זוג העיניים הירוקות היפות ביותר שראתה אי פעם. ירוק וזהב. כמו אריה. גם לה היו עיניים ירוקות, אבל הן היו יותר לכיוון הכחול.

"אני חושב שאת יושבת על חגורת הבטיחות שלי."

עברו כמה שניות עד שהמילים נקלטו וכשזה קרה, סידוני קפצה כאילו נכוותה וידיה התנופפו. "אני כל כך מצטערת... סליחה... רק תן לי... זה בטח איפשהו..."

הגבר נשמע מעוצבן ואמר, "אל תזוזי. אני אטפל בזה."

סידוני עצמה את עיניה במבוכה, ידיה לופתות את גב המושב שלפניה בעודה מתרוממת מעל המושב, מכווצת בחלל הקטן, כשהגבר מצא ביעילות את החגורה שלו ונחגר.

סידוני התיישבה שוב וטיפלה בחגורה שלה. היא היתה קצרת נשימה  ונמנעה  מלהסתכל  עליו  שוב  כשאמרה,  "אני  מצטערת. אני – "

הוא קטע אותה. "זה בסדר, אל תטרידי את עצמך."

הבזק של משהו חם חתך את בטנה של סידוני. האם הוא חייב להישמע כה חותך? ולמה היתה לפתע מודעת לכך ששערה היה אסוף לפקעת בלתי מסודרת, שהיא לא היתה מאופרת, שלבשה ג'ינס שהיו כה דהויים עד שהיה חור בברכה וסווטשרט בלוי לא פחות עם הלוגו של האוניברסיטה. והמשקפיים שלה. אם סוכנות הליהוק היתה מחפשת 'טיפוס סטודנטיאלי גרנג'י מוזנח' היו מעסיקים אותה במקום.

היא כעסה על עצמה על שהיא מאפשרת לגבר – אפילו אם הוא כה יפה – לגרום לה למודעות עצמית כזו. היא הכריחה את עצמה לקחת נשימה עמוקה והסתכלה לפנים בנחישות, אבל מזווית עינה היתה מודעת לידיים חזקות וגדולות שפתחו מחשב נייד. בטנה התכווצה.

השניות התארכו לדקות, והיא שמעה אותו נאנח בקול כשהמטוס עדיין לא זז. הזרוע שלידה התרוממה ללחוץ על משהו, והיא הבינה שזה היה כנראה לחצן הקריאה כשהדיילת הגיעה בזריזות מוגזמת.

"כן, אדוני?"

סידוני שמעה את העצבנות בקולו. "האם יש סיבה לכך שאנחנו עדיין לא זזים?"

היא הסתכלה לכיוונו וראתה רק את הפרופיל החזק ואת הלסת שלו, ואף-על-פי שלא יכלה לראותה, היא דמיינה את ההבעה שעל פניו: רודנית. היא הציצה לעבר האישה וריחמה עליה כיוון שנראתה נבוכה כל כך.

"אני לא בטוחה, אדוני. אבדוק מיד." היא התרחקה במהירות.

סידוני פלטה נחרת זלזול קלה. אפילו הדיילת התייחסה אליו כאילו היה סוג של אדון עליון.

הוא הסתכל עליה. "סליחה... אמרת משהו?"

סידוני ניסתה לא להיות מושפעת מנוכחותו המרשימה. היא משכה בכתפיה. "אני בטוחה שאנחנו פשוט מחכים על המסלול לתור שלנו."

הוא הסתובב אליה וסידוני קיללה את עצמה. הדבר האחרון שהיתה צריכה זה את תשומת הלב המלאה שלו.

"באמת? ומה אם יש לי ישיבה מאוד חשובה בלונדון?"

משהו חם חדר לעורקיה של סידוני, והיא אמרה לעצמה שזה כעס על היהירות הבלתי נסבלת שלו. היא שילבה זרועות במחווה של התגוננות לא מודעת ואמרה בקול נמוך, "במקרה שלא שמת לב, יש בערך מאתיים איש על המטוס. אני בטוחה שיותר מאחד מהם ממהר להשתתף בפגישה, ואני לא רואה מישהו מהם מתלונן."

עיניו ברקו ונשימתה נעצרה לרגע. הן היו בלתי רגילות וכה בולטות כנגד עורו הכהה. הוא היה כמו מישהו מפלנטה אקזוטית.

"בעצם יש מאתיים ועשרה, ואינני מפקפק שיש רבים אחרים בדרך לפגישות חשובות – דבר שרק עושה את השאלה שלי רלוונטית יותר."

סידוני בקושי הבחינה בעובדה שידע בדיוק כמה נוסעים היו במטוס והסתמרה בתגובה לסקירה המהירה שסרק אותה מלמעלה למטה, בעקבותיה החליט שהיא בוודאי אינה בדרך לישיבה חשובה.

"לידיעתך," היא אמרה בקול מקפיא, "יש לי טיסת קונקשן לדבלין מלונדון, ותיגרם לי אי נוחות רבה אם נאחר. אבל ככה זה בחיים, לא?"

הוא נשען לאחור בכיסאו והסתכל עליה. "תהיתי מאין המבטא שלך. הוא מסקרן."

סידוני לא היתה בטוחה אם זו מחמאה או לא, כך שסתמה את פיה. ובדיוק אז מישהו לבוש במדים עם כובע מצחייה נעמד ליד מושביהם והשתעל קמעה כדי להשיג את תשומת לבו של הגבר.

משחרר את סידוני ממבטו, הגבר הסתובב והטייס התכופף אליו ואמר בדיסקרטיות, "מר כריסטקוס, סליחה על העיכוב. אני חושש שזה מעבר לשליטתנו. יש להם צבר מטוסים הממתינים להמריא. זה לא אמור לקחת עוד זמן רב, אבל אנחנו יכולים להכין את המטוס הפרטי שלך, אם אתה מעדיף?"

סידוני ידעה שעיניה התרחבו כששמעה את השיחה.

אחרי כמה רגעים אמר האיש, "לא, אני אשאר, פייר. אבל תודה שחשבת על זה."

הקברניט הרכין את ראשו בנימוס ועזב, וסידוני קלטה שפיה פעור. היא מיהרה לסגור אותו והסתכלה מבעד לחלון לפני שהגבר יספיק לראות. בקו הראייה שלה היה מטוס זהה לשלהם שעמד קרוב, עם הלוגו המובחן של כריסטקוס מקשט את צדו ביחד עם ציטוט מדברי פילוסוף יווני. על כל המטוסים של אלקסיו כריסטקוס היו ציטוטים.

אלקסיו כריסטקוס.

סידוני הנידה בראשה בהשתאות. הגבר שישב לידה – שעכשיו דיבר בטלפון, קולו העמוק דיבר בשפה שנשמעה כמו יוונית – לא יכול להיות הבעלים של 'כריסטקוס תיירות ומטענים'. האיש הזה היה תותח רציני. ובהחלט לא ייתכן שהוא יושב לידה, כשרגליו הארוכות מוגבלות על ידי המרחב המצומצם של המושבים במחלקת התיירים.

הוא היה 'מקרה' שעליו נבחנה בקורס מנהל העסקים שלה בקולג' לפני שנאלצה לעזוב. מצליח בצורה מדהימה בעודו צעיר מאוד, הוא הגיע לכותרות כשחתך מהירושה של אביו כדי להצליח בכוחות עצמו, בלי לגלות לאיש את הסיבה שבחר לעשות זאת.

ואז הוא עשה את דרכו לצמרת, התחיל בחברה מקוונת של הובלה אווירית שריסקה לגמרי את כל המתחרים, וכשמכר אותה אחרי שנתיים בלבד, הוא עשה הון. זו היתה ההצלחה המוקדמת שנתנה לו את הבסיס הפיננסי להתרחב גם לטיסות נוסעים, ותוך חמש שנים הוא התחרה והביס את חברות ה-'לואו קוסט' הטובות באירופה. יצא לו מוניטין כבעל חברה שמתייחס לנוסעים שלו כבני אדם, ולא כעדרי בקר כפי שהתנהגו אליהם רבים מהמתחרים של כריסטקוס.

הוא גם היה אחד הרווקים המבוקשים ביותר באירופה, אם לא בעולם. סידוני לא היתה קוראת נלהבת של עיתוני רכילות, אבל אחרי שלמדו את שיטות היזמות שלו בקולג', נאלצה לשמוע את חברותיה ללימודים מתפייטות על האיש ומזילות ריר על התמונות הרבות שלו, במשך שבועות. בלב שוקע היא נזכרה שהוא נראה לה מוכר קמעה. אף-על-פי שלא השתתפה בהזלת הריר הקולקטיבית, היא ראתה כמה תמונות שלו ופטרה אותו כבחור יפה.

עכשיו היא ידעה: הוא לא היה יפה. הוא היה כולו גבר. גברי ורב און. היא היתה נבוכה ורצתה להחליף מושבים. לפתע סבלה מאי נוחות עזה ולא רצתה לנסות לנתח מדוע זה. היא לא היתה רגילה לכך שלמישהו יש השפעה גופנית מידית עליה.

 

האישה במושב שליד אלקסיו התחילה להתנועע בעצבנות. הוא נאלץ לכבוש את הדחף להניח את ידו על ירכה ולעצור אותה, וקפץ את כף ידו לאגרוף. היה ברור שהיא טיפוס עצבני כבר מהצורה שבה הגיבה כשהתברר שישבה על חגורת הבטיחות שלו.

קצת עצבן אותו שהוא בכלל מודע לה, שהיתה לו סוג של הצתה מאוחרת אחרי שהעירה לו. הוא לא היה רגיל להיות בקרבה כזו עם אדם אחר, אחרי שנים שבהן נהנה מהמותרות של טיסות פרטיות, אבל לולא היה כה קפדן ושתלטן... פיו התעקל למחשבה על העלבון שהוטח בו יותר מפעם אחת.

בטלפון, העוזר האישי שלו מסר לו את לוח הזמנים שלו בלונדון, אבל אלקסיו קלט הצצה של ברך לבנה שהציצה מהג'ינס הקרועים לידו והחניק קול נחרה. האם היא יכולה להיות כל כך בלגניסטית? אחרי המילים שהחליפו, הוא הציץ לעברה – שיער בצבע בהיר, גוף רזה, פנים חיוורות, משקפיים. סווטשרט ענקי שהסתיר כל סימן של נשיות. ובאופן מפתיע, קול צרוד עם המבטא המסקרן.

אלקסיו לא התייחס לנשים שלא התלבשו כנשים. היו לו סטנדרטים גבוהים אחרי שגדל אצל אחת הדוגמניות הבולטות בעולם. אמו היתה תמיד לבושה בצורה מושלמת. הוא הזעיף פנים. הוא חשב עליה שוב.

כשקלט את העובדה החריגה שהוא לא קולט מילה ממה שאמר העוזר שלו, אלקסיו סיים את השיחה בפתאומיות. האישה שלידו הפסיקה להתנועע, ומשהו נדרך בתוכו. הוא יכול היה להיות בדרכו למטוסו הפרטי עכשיו אבל סירב. שוב, גם זה לא היה טיפוסי לו. אבל משהו עצר אותו. תחושת בטן.

הוא הציץ וראה שלאישה היה תיק ענק בחיקה, והיא הוציאה דברים מהכיסים של המושב שלפניה והכניסה אותם לתוכו באי סדר. עוד משהו נגדה. אלקסיו היה משוגע על סדר. היא דחפה את משקפיה השחורים על ראשה ועיניו נמשכו אל שערה.

הוא היה בצבע בלונד אדמדם. צבע מושך. נראה לו שהוא היה גלי ושאי אפשר היה לשלוט בו כשהוא פזור, והוא מצא את עצמו תוהה מה היה אורכו כשלא נאסף בפקעת הגבוהה עם קווצות השיער שהיתלתלו כנגד צווארה ופניה.

משהו התכווץ עמוק בתוכו. גם פניה לא היו רגילות כפי שחשב תחילה. הן היו חיוורות, וצורתן צורת לב. הוא ראה תפזורת קלושה של נמשים על אפה הקטן והישר והזדעזע לקלוט כמה זמן עבר מאז שהיה קרוב כל כך לפנים לא מאופרות. היתה לזה תחושה אינטימית בצורה מוזרה.

ידיה היו קטנות ומהירות. יעילות. ציפורניים קצרות ופרקטיות. ולפתע, אלקסיו חש חבטה של תשוקה בבטן. היא היתה חמה ומידית כשדמיין איך הידיים האלו ייראו על גופו – מלטפות אותו, נוגעות בו. התמונות היו כה משלהבות עד שנשימתו נעצרה לרגע.

נדמה שהנערה סיימה להעביר את חפציה אל תיקה, ועכשיו, כמעט במחשבה שנייה, היא הורידה את משקפיה מעל קדקודה והכניסה גם אותם אל התיק.

היא כנראה היתה מודעת למבטו הבוחן – הוא ראה זרם אדום צובע את לחייה. וזה המם אותו מחדש. מתי בפעם האחרונה הוא ראה אישה מסמיקה?

אלקסיו נשען מעט לאחור והבחין שפיה בפרופיל נראה מלא ורך. מזמין נשיקות.

"הולכת לאן שהוא?" הוא שאל, מוטרד קצת מהעובדה שקולו נשמע כל כך גס.

האישה התנשמה, מה שגרם לסווטשרט שלה לעלות ולרדת, ומשך את עיניו אל הבשר שהסתירה. היה לו רעב פתאומי לראות אותה. והוא תהה לגבי שדיה. התשוקה התעצמה, זעזעה אותו קצת בעוצמתה. זה עתה השאיר מאחוריו אישה בסוויטת המלון שלו – מה קורה לו?

היא הסתכלה עליו, ועיניו של אלקסיו פגשו בעיניה. הוא התנשם. ללא המשקפיים הן היו מהממות. שקדיות בצורתן. צבען ירוק כחלחל. כמו הים המקיף את האיים היווניים – רגע אחד מתנוצץ בירוק ובמשנהו כחול. ריסים ארוכים ושחורים היו בניגוד לצבעים הבהירים שלה, וגבותיה היו באותו גוון בלונד-אדמדם של שערה.

היא נראתה נחרצת, ידיה לפתו את תיקה, הפה הרך היה עכשיו חשוק, עיניה התחמקו מעיניו. "אני אעבור מקום."

אלקסיו הקדיר פנים. הכול בגופו דחה את הרעיון בעוצמה שלא רצה להכיר בה. "למה, בשם אלוהים, את רוצה לעבור?"

זו היתה עוד חוויה חדשה – אישה מנסה לברוח ממנו!

אלקסיו נשען לאחור במושבו. האישה פתחה שוב את פיה, והוא ראה שיניים קטנות, לבנות וקצובות. היה רווח קטן בין שתי שיניה הקדמיות. היתה לו תחושה מוזרה שהוא יכול פשוט לשבת וללטוש בה עיניים שעות.

עכשיו היא כבר הסמיקה באמת.

"נו, ברור שאתה... אתה יודע..." היא הסתכלה עליו עכשיו, מיוסרת קצת.

הוא הרים גבה. "מה אני?"

לחייה האדימו עוד יותר, ואלקסיו נאלץ לדכא את הדחף להושיט יד ולגעת בהן כדי לבדוק אם הן באמת חמות כפי שהן נראות.

היא התנשפה בקוצר רוח. "טוב, ברור שאתה אתה, ויש לך דברים לעשות, אנשים שאתה צריך לדבר איתם. אתה צריך מרחב."

משהו קר התיישב בבטנו של אלקסיו ועיניו הוצרו. כמובן. היא שמעה את השיחה עם הטייס והסיקה מי הוא. ובכל זאת, מניסיונו, ברגע שאנשים ידעו מי הוא, הם לא ניסו לברוח – ההפך, בעצם.

"יש לי את כל המרחב שאני צריך. את לא צריכה ללכת לשום מקום. אני איעלב אם תעברי."

 

סידוני היתה חייבת להכריח את עצמה להירגע. מה בשם אלוהים השתבש אצלה? אז מה אם הוא אלקסיו כריסטקוס, אחר מהיזמים החשובים בדור הזה? אז מה אם הוא יפה יותר מכל גבר שראתה אי פעם? ובכלל ממתי היא הפכה להורמון מהלך? הטיסה תימשך שעה בלבד. היא יכולה להתמודד עם כל דבר במשך שעה. אפילו לשבת ליד אלקסיו כריסטקוס.

היא הכריחה את עצמה לשחרר את האחיזה שלה בתיקה ואמרה בקול רגוע ככל שיכלה, "בסדר. אני פשוט חשבתי שלאור... מי שאתה... אתה עשוי להעריך יותר מרחב. אני מתכוונת מרחב גופני. אתה לא בדיוק..." סידוני נעצרה ונשכה את שפתה, והסיטה את מבטה באי נוחות.

בניסיון להסיח את דעתו, היא התחילה שוב להוציא דברים מתיקה: ספר, ניירות...

"אני לא בדיוק מה?"

סידוני שמעה את החיוך בקולו והסתמרה בתגובה לכך שהיתה מושא להומור שלו.

"אתה יודע היטב למה אני מתכוונת." היא נופפה יד לכיוון הכללי שלו. "אתה לא בדיוק מתאים לישיבה במושבים של מחלקת תיירים, נכון?"

היא יכלה להישבע ששמעה נחרה חנוקה, אבל סירבה להסתכל, ותחבה שוב את תיקה מתחת למושב שלפניה. היא שנאה להודות בתחושת הריגוש בדמה, כאילו חיברו אותה לזרם חשמלי חלש.

היא נשענה לאחור ושילבה את זרועותיה, והסתכלה עליו כך שמצאה אותו מתבונן בה כשחיוך קטן על שפתיו. אלוהים. כמעט בהאשמה היא שאלה, "למה אתה כאן בכלל? נראה שיכולת להיות על מטוס פרטי במקום לחכות כאן כמו כולנו."

המבט הירוק היה יציב ומבלבל.

"זה מדגם מקרי. אני אוהב לעשות דברים שונים מעת לעת כדי לוודא שהדברים פועלים חלק."

סידוני התנשפה כשמשהו התעורר במוחה. "כמובן. קראתי על זה."

הוא הקדיר פנים, והיא הסבירה באי רצון, מרגישה נבוכה. "היית מקרה-בוחן בקורס מנהל עסקים בקולג'."

המידע כנראה לא היה חדש לו. "מה עוד למדת בקולג'?"

נבוכה, הודתה סידוני, "טכנית, אני עדיין בקולג'. נאלצתי לעזוב לפני תחילת השנה האחרונה שלי, לפני קצת יותר משנה, בגלל סיבות אישיות. אני חוסכת כסף כדי לנסות להשלים את התואר. התואר שלי הוא בצרפתית ובמנהל עסקים."

"מה קרה?"

סידוני הסתכלה עליו. ברמה מסוימת היא היתה המומה מהישירות שלו, אבל זה גם היה מרענן בצורה מוזרה. נדמה שהיא לא מסוגלת להסיר ממנו את מבטה. המרחב הקטן שחלקו היה אינטימי בצורה מוזרה, כמעט כאילו היו בבועה.

"אני... ובכן, אבא שלי איבד את עסק הבנייה שלו כששוק הנדל"ן באירלנד התמוטט. הוא נאבק במשך זמן מה, אבל זה היה ללא הועיל. הוא רק הצליח להיקלע לחובות." סידוני קפאה מבפנים. "הוא הלך לעולמו זמן די קצר אחר כך. הכול אבד – העסק, הבית... שכר הלימוד שולם מראש עד שלב מסוים, אבל אז הכסף אזל ונאלצתי לעזוב ולהתחיל לעבוד."

סידוני חשה אי נוחות תחת מבטו. הוא היה עז, מבלבל.

"ולמה היית בפריז?"

סידוני הרימה גבה. "מה זה? 'עשרים מי יודע'? מה עשית אתה בפריז?"

אלקסיו שילב את זרועותיו ובטנה של סידוני התכווצה כשראתה את השרירים מתבלטים תחת המשי הדק של חולצתו. היא בלעה בקושי והסתכלה שוב לתוך מבטו המהפנט.

"הייתי אתמול במילאנו בחתונה של אחי," הוא אמר. "ואז הבוקר טסתי לפריז כדי לעלות על הטיסה הזו כדי שאוכל לעשות את הבדיקה שלי בדרך ללונדון."

"אתה לא מוטרד מזה שתחמיץ את הפגישה שלך?"

אלקסיו חייך ובטנה של סידוני צנחה.

"זה לא אידיאלי, אבל הם יחכו לי."

כמובן הם יחכו, היא חשבה בחולשה. מי לא יחכה לגבר הזה?

"אז," הוא אמר בסבלנות, "עכשיו האם תספרי לי למה היית בפריז?"

סידוני הסתכלה עליו וגוש עלה בגרונה למחשבה על אמה הגחמנית והאנוכית ועל דודה ג'וזפין המסכנה שהיתה כל כך מודאגת. היא בלעה אותו בחזרה.

"הייתי כאן כדי לפגוש עורך דין ולהסדיר את העניינים של אמי. היא נפטרה בפריז לפני חודשיים. היא התגוררה עם דודתי, היא מכאן במקור." היא תיקנה את עצמה. "היתה מכאן, התכוונתי. היא חזרה לכאן אחרי מות אבי."

אלקסיו פתח את זרועותיו השלובות וההבעה שלו הרצינה. "זה קשה – לאבד את שני ההורים בתקופה כה קצרה. גם אני איבדתי את אמי – לפני חמישה חודשים."

חזה של סידוני התכווץ. רגע של אמפתיה. אחדות. "אני מצטערת... זה קשה, נכון?"

פיו התעקל. "אני חייב להודות שלא היינו קרובים במיוחד, אבל כן, זה עדיין היה שוק."

התחושה בחזה של סידוני התעצמה. היא אמרה בצרידות, "אהבתי את אמא שלי, ואני יודעת שהיא אהבה אותי, אבל גם אנחנו לא היינו כל כך קרובות. היא היתה אנוכית מאוד."

לפתע המטוס נכנס לתנועה, וידיה של סידוני לפתו אוטומטית את מסעדי המושב כשהסתכלה דרך החלון. "אוה, אלוהים, אנחנו זזים."

קול יבש הגיע משמאלה. "זה בדרך כלל מה שמטוס עושה לפני שהוא ממריא."

"מצחיק מאוד," מלמלה סידוני, והשיחה נמחתה ממוחה כשנאבקה בחרדת הטיסות שלה.

"הי, את בסדר? את נראית נורא."

"לא," סידוני אמרה יודעת שכנראה האפירה. "אני לא בסדר, אבל אני אהיה אם תעזוב אותי לנפשי. תתעלם ממני."

"את פוחדת מטיסות? ואת לוקחת שתי טיסות לדבלין? למה לא לקחת טיסה ישירה?" עכשיו הוא נשמע ביקורתי.

"כיוון," סידוני אמרה מבין שיניים חשוקות, "שזה יוצא זול יותר ככה, והטיסות הישירות היו ממילא מלאות. זו היתה התראה קצרה."

הבחילה המוכרת התחילה לעלות, והיא נעלה את פיה והרגישה קרה ודביקה. היא ניסתה לא לחשוב על ארוחת הבוקר הענקית שדודה ג'וזפין התעקשה ששתיהן יאכלו לפני שעזבו כל אחת לדרכה. זה הכביד על בטנה עכשיו.

המטוס נע ברצינות עכשיו; זה תמיד היה החלק הכי קשה. וההמראה. והנחיתה. ולפעמים כשהיו באמצע מערבולות אוויר.

"האם משהו קרה שגרם לך לפחד?"

סידוני ייחלה שהוא פשוט יתעלם ממנה, אבל פלטה, "מה? אתה מתכוון חוץ מהעובדה שאני קילומטרים מעל האדמה, מוקפת קצת פח ופיברגלס או משהו אחר שממנו עשויים מטוסים?"

"למעשה הם מורכבים בעיקר מאלומיניום, אם כי לפעמים נעשה שימוש במתכות מורכבות. בטכנולוגיה החדשה הם בודקים סיב פחם. אחי מתכנן ובונה מכוניות, אז אנחנו בודקים טכנולוגיות חדשות יחד."

סידוני פקחה עין אחת ושלחה לעברו מבט שוטם. "למה אתה מספר לי את זה?"

"כיוון שהפחדים שלך אינם רציונליים. את יודעת שטיסות הן צורת התחבורה הבטוחה ביותר בעולם?"

סידוני פקחה עכשיו את שתי העיניים וניסתה להימנע מלראות מחוץ למטוס. היא הסתכלה על אלקסיו. זה לא ממש עזר, היא היתה חייבת להודות.

היא אמרה בגסות מסוימת, "אני מניחה שהסבירות שמטוס יתרסק בזמן שהבעלים שלו על המטוס אינה גבוהה במיוחד."

הוא נראה זחוח. "את רואה?"

ואז הוא נשען קרוב יותר וגרם לדופק שלה לצאת משליטה.

"והאם ידעת שמכל המושבים אלה הם הבטוחים ביותר – למקרה של התרסקות?"

עיניה של סידוני התרחבו. "באמת?"

היא ראתה הומור מרקד במעמקים הזהובים ועצמה את עיניה חזק בעוד משהו הסתחרר בבטנה.

"מצחיק מאוד."

ואז המטוס היטלטל, וידיה התהדקו על המסעדים. היא שמעה אנחה עמוקה לידה והרגישה את ידה השמאלית נלקחת על ידי יד גדולה הרבה יותר. מיד נעשתה קצרת נשימה בצורה שלא יכלה להרשות לעצמה.

"מה אתה עושה?" היא צייצה, מודעת לקטנותה של ידה בידו.

"אם זה בסדר מבחינתך, אני מעדיף שתתעללי בי ולא במסעדי המושבים שלי."

סידוני פקחה שוב את עיניה והציצה שמאלה. אלקסיו נראה חמור סבר, אבל היה רמז לחיוך סביב פיו. אוה, אלוהים, אלוהים. היא אמרה, בקוצר נשימה מסוים, "איכשהו אני חושבת שהמסעדים שלך יוכלו לשאת את ניסיונותיי הקלושים לקרוע להם את הצורה."

"ובכל זאת," אלקסיו ענה בקלילות, "אני לא יכול להניח לאנשים לומר שלא הצעתי תמיכה לנוסעת מוערכת בשעת המצוקה הגדולה שלה."