דף הבית > קבלה לחיים
קבלה לחיים
הוצאה: ספרי ניב - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 03-2024
מספר עמודים: 390

קבלה לחיים

         
תקציר

האם המציאות שבה אנו חיים היא המציאות היחידה שקיימת?

האם נגזר עלינו לחיות בעולם דטרמיניסטי הפועל תחת חוקי טבע קשיחים? האם כל הסובב אותנו הוא רק תפאורה לחיים חד־פעמיים? ואולי קיימת יכולת לאדם לברוא מציאות כראות עיניו?

על פי חוכמת הקבלה, תורת הסוד היהודית, היכולת של אדם לברוא מציאות עוברת כחוט השני במחשבת הבריאה, כך שלכל ביטוי חיצוני בעולם קיים מניע פנימי שמקורו בנשמת האדם – אנו לא מתנהלים במציאות אובייקטיבית, אנו בוראים אותה, ובמילים אחרות: "אם אין אדם אין עולם".

הספר קבלה לחיים נכתב כדו־שיח לא שכיח בין שכל סקרן לנשמה יודעת־כול, שבמהלכו נחשפים סודות הבריאה על פי חוכמת הקבלה ומתגלית השפעתה המכרעת על חיינו.

בשבע שיחות שלא מן העולם הזה מזוקקות הנהגות הבורא בתהליך בריאת העולמות והשתלשלותם מאור האין־סוף ועד לעולם הזה, ומהן נרקח מתכון יישומי לברוא מציאות של חיים מלאים בשפע, שמחה והארה – "מניפסט לבריאת מציאות".

 

יוסף איזנברג הוא אוטודידקט, מטפל ומאמן אישי, מנחה קורסי NLP ומרצה למנהיגות תודעתית והעצמת נפש האדם. לומד ומלמד את חוכמת הקבלה זה חמש־עשרה שנים ואיש צוות בארגון מיכא"ל. בעברו היה מנהל בכיר בחברה עסקית ומג"ד בדימוס.

פרק ראשון

פתח דבר

 או: איך הכול התחיל...

 

פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שהוא סתם ומתחיל ללכת.

אז נכון, זה לא קורה פתאום וזה לא חייב להיות בבוקר, וגם תחושת הסתמיות היא קצת מוגזמת, אבל אחרי ארבעה עשורים של חיים זורמים עם משפחה מחבקת ואוהבת, פרנסה ראויה, בריאות שלמה ורגעים קטנים של אושר, שפרסו שטיח של אבק כוכבים תחת עול השנים על פני האדמה, משהו עמוק בתוכי זע באי־נוחות.

לא ידעתי לתת לאותו משהו שם. המועקה שהדאיבה את ליבי והטרידה את מחשבותיי התעצמה ככל שחלף הזמן, ובור פנימי של חוסר משמעות הלך והעמיק בי.

ואז צפה בראשי שאלה שהתמצתה בשלוש מילים פשוטות: "זה מה יש?" שלוש מילים קצרות וחדות כתער ששינו את חיי.

הרי תמיד אפשר לשאוף ולהשיג יותר בכל רובדי החיים, אבל בשורה התחתונה בסך הכול מדובר בעוד מאותו הדבר — בית גדול יותר, מכונית מפוארת יותר, פרנסה טובה יותר, עוד ילדים, עוד טיולים...

מרדף עקר אחר אותם הדברים, רק בעטיפה נוצצת יותר.

נזכרתי במשפט מכונן מהסרט "מועדון קרב" שגרם לי לנוע באי־נוחות בכיסא: "הפרסומות גורמות לנו לרדוף אחרי מכוניות ובגדים, לעבוד בעבודות שאנחנו שונאים כדי לקנות דברים שאנחנו לא צריכים".

הרגשתי בבית כלא; בית כלא תודעתי שבעיני רוחי  נראה כקובייה חונקת שפאותיה קירות זכוכית מוכתמים. קוביית הזכוכית העכורה מצד אחד הגבילה את תנועות הנפש שלי  לד' אמות של "זה מה יש", ומצד אחר פיעפעה בי תקווה גדולה שאם רק אוכל למרק ולזכך את טינוף קירותיה, יתגלו מעבר לקוביית ה"זה מה יש" מרחבים ללא גבולות של "יש הרבה יותר".

כשזה יקרה, השלב הבא יהיה לנפץ את קוביית הזכוכית ולצאת לחופשי כמו פרפר הבוקע מפקעת הגולם שלו, פורש כנפיים ועף אל על.

אז מאיפה מתחילים?

זה מה ששאלתי את עצמי, ומהר מאוד הבנתי שאצטרך לנבור ברבדים עמוקים יותר של הנפש, באזורים לא ממופים ש"רגלי" לא דרכה בהם מעולם.

בשלב הראשון הכנתי לעצמי רשימת שאלות המשך לקושיית השורש "זה מה יש?"

מהי התכלית של קיומנו עלי אדמות?

מהי התכלית של היקום כולו?

מה קורה אחרי שמתים?

האם יש חיים לאחר המוות?

האם היקום תמיד התקיים או נברא על ידי כוח עליון?

אם יש בורא ליקום, למה לא רואים או מרגישים אותו?

האם היקום הוא אין־סופי?

האם יש חיים מעבר לכדור הארץ?

אם כן, איך זה שעדין לא גילו זכר לקיומם?

מהו גיל היקום?

האם יש לו תאריך תפוגה?

מי מספק לאלקטרונים את האנרגיה לנוע במהירות מטורפת סביב גרעין האטום כדי שהעולם יתקיים?

כך המשכתי למלא את פנקס השאלות בתהיות נוספות שטרדו את מחשבותיי ולא נתנו לי מנוח. אם אין כלום אחרי החיים הללו, למה לחיותם בכלל? אם כל החיים על פני האדמה נמחקים מזיכרון העולם, מה הטעם להמשיך בהם?

ממילא אנחנו נמצאים תמיד בתנועה מנקודה א' לנקודה ב', ובעודנו נמצאים בנקודה א' כל מחשבותינו ממוקדות במה שיהיה בנקודה ב', וכך גם בנקודה ב' ביחס לנקודה ג' וכן הלאה. בין ובין החיים נוזלים להם והדרך בין הנקודות נשכחת.

אז נכון שישנם רגעים מופלאים בחיים שעבורם, כך אנו משכנעים את עצמנו, היה שווה לחיות, אבל הם מסתיימים ברגע שאחרי, כי בינינו, אין באמת זמן הווה. את ההווה איכשהו מפספסים בין העבר והעתיד התובעניים. מתרפקים על זיכרונות ומתרגשים לקראת הצפוי שהופך לעוד זיכרון שאין בו ממש. לאורך זמן גם הרגשות שהתלוו לאירוע מתעמעמים ואז מתים והכול הופך ל... כלום אחד גדול.

ואולי באמת אין כלום מלכתחילה? אולי אנחנו נמצאים במעין מטריקס עצום שכל מה שמתרחש בו לא קורה באמת, אלא מתקיים בממד תודעתי נסתר של ישות טרנסצנדנטית או בתוכנת מחשב של בינה מלאכותית שבה כולנו משמשים כלי משחק בעולם וירטואלי חסר ממשות ותכלית? ואולי אנחנו בכלל מוחות רטובים בצנצנת?

מחשבות מורבידיות מילאו את מוחי ואת הדף האומלל שאך לפני רגע היה לבן, טהור ומלא אופטימיות.

אם נתבונן בעיני השכל הרציונלי, ללא מעורבות של רגש או רוח, אם אין כלום אחרי המיתה, גם החיים הופכים לחסרי משמעות, לא ככה? אז נכון שיזכרו אותך ילדיך ואולי גם נכדיך (אם סיפקת להם ירושה נאה לשביעות רצונם), אבל אתה כבר לא קיים, אז את מי זה מעניין.

מה שמחזיק כל כך הרבה בני אדם בחיים מגיע לבטח ממקום שונה מהשכל הפשוט. נגד כל היגיון, אף שתכלית קיומנו לוטה בערפל וסופנו מזון רימות, אנו לא מוותרים ונאחזים בחיים כאילו זה הדבר הכי חשוב בחיים...

העליתי השערה שבני אדם שורדים את החיים משום שאינם מטרידים את מחשבותיהם בשאלות קיומיות גדולות ומתעסקים בלחיות את היום — לעשות את מה שהחברה מצפה מהם, להתפרנס בכבוד, לאכול עוד סטייק עסיסי במסעדה, להקים משפחה ובסוף למות בכבוד. טרדות החיים הפרטיות ותלאות החיים משמשות כנראה מסך הגנה איתן ויציב כדי לא לשקוע בשאלת ה"זה מה יש?" וטוב שכך.

נזכרתי בדברי Cypher הבוגד מהסרט "מטריקס", כשנפגש במסעדה וירטואלית בעולם המכונות עם הסוכן Smith המרושע:

“You know, I know this steak doesn’t exist. I know that when I put it in my mouth, the Matrix is telling my brain that it is juicy and delicious. After nine years, you know what I realize... Ignorance is bliss”.

לאחר שמיפיתי את שאלות ה"זה מה יש?" שלי החלטתי להתחיל בחיפושים אחר התשובות.

פתחתי ספרי פילוסופיה, כי חשבתי שחלק מהתשובות טמונות שם בינות למילים מפוצצות ורעיונות מקוריים, אך מצאתי יותר השערות, רסיסי מחשבה, הנחות ומשאלות לב מאשר תשובות חד־משמעיות לשאלות הגדולות שבחשו במוחי.

הלכי המחשבה של הוגי הדעות הושפעו מאוד מהתקופה שבה חיו, ממוריהם וממלמדיהם עוטי הגלימות וממקום מושבם שבו פִּלספו את משנתם. אומנם אופן החשיבה של כל פילוסוף ודרכו הייחודית להצדיק את התזה שהציג היו מרחיבי דעת ומאתגרים שכלית, אבל תמיד חסרו את הפאנץ' שיפיל את האסימון הגדול בנשמתי ויחליק את ה־Matza ball של ה"זה מה יש?"  בגרוני.

כולם צודקים בדרכם המתפלספת, אף שהם לא פעם אומרים דבר והיפוכו ובחלק מהמקרים מתנהגים הפוך ממה שהם אומרים.

אז מי צודק? אלה שאומרים שהעולם קדמון או אלה שטוענים שהוא נברא על ידי בורא? אלה הגורסים שיש בורא לעולם שהותיר את ניהולו בידינו או אלה המתעקשים שהוא מעורב גם במה שמתרחש בו? אלה שאומרים לנו "אכלו ושתו כי מחר נמות" או החרדתיים שמפחידים אותנו עם גן עדן וגיהינום?

שלב נוסף בחיפושיי אחר התשובות היה לבדוק מה יש למדע להציע כמענים לשאלות ה"זה מה יש?" שלי.

התחלתי לקרוא ספרי מדע בתחומי עניין שונים, מחקר התא הבודד ועד לחקר גרמי השמיים. חיפשתי תשובות וקיבלתי, רק לא על השאלות שהטרידו את מנוחתי.

אומנם נפתחו בפניי עולמות חדשים ומרעישים עם ידיעות מלומדות של מדענים וחוקרים בעלי שם, אך תשובות לקושיית ה"זה מה יש?" לא מצאתי.

למדתי על תאוריות מדעיות שקמו ונפלו כמו אימפריות גדולות ששוקעות באיטיות לאחר שכבשו את העולם בסערה. למדתי שבכל פעם שנפתח צוהר קטן של הבנה מדעית בעניין זה או אחר, מתגלה אחריו קיר חדש של אי־ידיעה או חוסר הבנה המשמש קרקע פורייה ליצירת תאוריה חדשה, שתחזיק מעמד עד שיגיע המדען פורץ הדרך הבא וירסק אותה, על שבריה תיבנה התאוריה שלו וחוזר חלילה.

כך זה נמשך שנים רבות, ומי אמר שבימינו המצב טוב יותר? מי אמר שאנחנו לא שבויים בתאוריות מדעיות מודרניות ומאמינים בהן אף שאין לנו שמץ של מושג איך הגיעו אותם עילויים לאותן תובנות? הרי רק יחידי סגולה מבינים באמת על מה אותם מדענים מדברים, ואנחנו, העדר הנבער, נוהים אחריהם כעיוורים ורואים במדע סוג של דת מודרנית שעל פיה יישק דבר.

לימודי המדעים גרמו לי להבין שככל שלומדים יותר, יודעים פחות. מגלים טפח וטפחיים חדשים מתכסים.

חיפוש התשובות לקושיית ה"זה מה יש?" בתחום המדע הותיר אותי מתוסכל פעמיים: פעם אחת מפני שבמקום לקבל מענה רשימת השאלות רק הלכה והתארכה, ופעם שנייה מאחר שעל פי רוב המדענים זה באמת מה שיש, וזה לא מצא חן בעיניי.

ומה בנוגע למציאת פתרונות בתחום הדת והאמונה, אתם שואלים?

אז ככה, במשך שנים נרתעתי מלהתקרב אליהן. הן היו זרות לי ולא היה להן מקום במוחי ובליבי. הדת הצטיירה בעיניי כמקום המפלט ל"לא־יוצלחים" של החברה.

על פי תפיסת עולמי באותם הימים, יכולתם המוגבלת של אותם מכורים לרעיונות ההזויים על בוראים ואלים להשתלב ולהצליח בחיים האמיתיים היא זו שמשכה אותם אל חיק הדת, שקיבלה אותם בזרועות פתוחות. הרי ככל שהדת תהיה פופולרית יותר, יכולת ההשפעה של מנהיגיה תגבר, וככל שיצטרפו מאמינים לשורותיה, יוכלו המנהיגים הרוחניים וכוהני הדת עושי דברם לנצל את מעמדם ואת כוחם להשגת טובות הנאה לעצמם ולנתיניהם על חשבוננו, הרוב השפוי וה... פראייר.

אם הפגנתי רתיעה שורשית מכל קונספט דתי או אמוני  באשר הוא, היהדות, שאליה נולדתי, הייתה מבחינתי אם כל הרתיעות — היהדות הייתה הפוכה לחלוטין מכל תפיסות העולם והערכים שעליהם גדלתי ושאותם אימצתי לליבי.

כל מה שיש ביהדות, כך חשבתי באותם הימים, אלה לובשי שחורים לא־מפותחים וצרי אופקים שלקחו בעלות על התורה, על שלל מגבלותיה ואיסוריה המפריעים לנו, הדור המתקדם והמודרני של שנות האלפיים, להוביל את העולם להישגים שלא נראו כמותם באף דור לפנינו.

כל מה שיש ליהדות להציע הוא רק הגבלות ולאווים, וגם כשישנו היתר, כמות ההגבלות והסייגים מונעת את ההנאה ממנו.

ומה עם תלמידי הישיבות העצלנים שלא הולכים לעבוד ושאנו החילונים צריכים לכלכל אותם דרך המיסים השערורייתיים שגובים מאיתנו? ומה עם סגירת תחבורה ציבורית ומקומות בילוי בשבת, היום היחיד שבו אפשר לנקות את הראש מימי החול העמוסים בעבודה ובסידורים?

לפחות אצל הגויים בתי התפילה מקושטים בוויטראז'ים, בתמונות מרהיבות ובפסלים אומנותיים; אצלנו בשכונה מתפללים בגני ילדים. לגויים אתה יכול להשתייך בתוך שעה, ואילו אצלנו, היהודים, המורמים מכל עם, עושים את המוות למי שרוצה (ולמה שמישהו ירצה) להיות חלק מהעם היהודי.

היהדות רק רוצה לקחת ולא נותנת כלום; רק עבודה וטרדות בלי טיפת הנאה.

אולי החלטתי לוותר על הדת, אבל הדת התעקשה לא לוותר עליי.

בתקופת החיפוש הפילוסופי־מדעי שלי אחר מענה לקושיית ה"זה מה יש?", למרות חומת המגן שבניתי במשך יותר מארבעים שנות קיום אל מול התאיזם בכלל והדת בפרט, ואולי בגללה, התחלתי לקבל אותות וסימנים שסדקו את אבני החומה האנטי־דתית שבניתי בזיעת אפיי עשרות שנים ורמזו שכדאי לי לבדוק קצת יותר לעומק אם אפשר למצוא את התשובות המיוחלות בתחום זה.

להלן דוגמאות אחדות:

בספרי הפילוסופיה שקראתי למציאת מענה לקושיית ה"זה מה יש?" נתקלתי במשפטים שלא הניחו לי גם אחרי שסיימתי לקוראם, כמו:

"אני הייתי מעדיף לחיות את חיי כאילו יש אלוקים ואז למות ולגלות שאין, מאשר לחיות את חיי כאילו אין אלוקים ואז למות ולגלות שיש" (אלבר קאמי).

בלימודיי להרחבת הידע המדעי התוודעתי למושג של המדען, הפילוסוף והמתמטיקאי בלז פסקל שלכד את תשומת ליבי, והוא "ההימור של פסקל". מדובר בניסוי מחשבתי שביצע להוכחת כדאיות האמונה באל (תאיזם). פסקל הוכיח סטטיסטית שאמונה באל היא ההחלטה הרציונלית היחידה, משום שהיא מביאה תועלת (רווח) אין־סופית, בעוד ההחלטה לא להאמין עלולה לגרום הפסד אין־סופי, וכך הולכת ההוכחה:

הסיכוי, גם אם הוא שואף לאפס, שיש אלוקים, כפול רווח אין־סופי — שווה גן עדן, בעוד גם אם יש סיכוי הנושק למאה אחוז שאין אלוקים, הרי סיכוי זה כפול הפסד אין־סופי שווה גיהינום, כי כל מספר שיוכפל באין־סוף תוצאתו אין־סוף, חיובי או שלילי. מסקנתו של פסקל מהניסוי המחשבתי לא הותירה אותי אדיש:

"אם אלוקים אינו קיים — אינך מפסיד דבר אם אתה מאמין בו. אך אם אלוהים קיים ואינך מאמין בו, אתה מפסיד הכול".

זה המשיך במשפט של הפיזיקאי אלברט איינשטיין, שהיה סתום עבורי באותה תקופה, שעל פיו אלוקים לא משחק בקוביות. אומנם לא הבנתי למה אותו עילוי התכוון, אך השימוש במילה אלוקים מפי גדול הפיזיקאים בכל הזמנים הדהד בראשי.

משפט נוסף של אסטרונום בריטי שהתנגד לתאוריית האבולוציה של דרווין נחקק אף הוא בראשי והטריד את מנוחתי, ואלו היו דבריו:

"הסיכוי להתפתחות חיים מפותחים באופן אקראי דומה לסיכוי שסופת טורנדו שתפגע במחסן גרוטאות תהפוך אותו לבואינג 747".

כמו אישה בהיריון שרואה סביבה רק נשים בהיריון, אף שאלו תעתועי דמיון ותמיד מסתובבות בינינו נשים בהיריון, אנחנו מבחינים בדברים באמת רק כשהם ואנחנו הופכים לחלק מקבוצה בעלת עניין משותף.

עם התובנה הזאת החלטתי לתת לנושא הדת קצת יותר סיכוי, כי הבנתי שכנראה למרות התנגדותי החריפה לכל מה ש"מריח" דת, ואולי בגללה, צצו להם בכל מקום סימנים, אותות ורמזים על קיומה כדיסציפלינה שראוי לחוקרה, ואת "אלוקים" כנציגה הבכיר.

קיוויתי שלמרות ההתנגדות השורשית לכל הקונספט של דת ובורא לעולם אצליח לאתר שביב של רעיון או ניצוץ מחשבתי שיוביל אותי אל התשובות שיניחו את דעתי, בתקווה שימרקו את כלוב הזכוכית שסגר עליי ככל שנקף הזמן.

באומץ רב התגברתי על סלידתי מהיהדות ונכנסתי אחר כבוד לחנות לספרי קודש בתל אביב.

מדפים עמוסים בספרים מילאו את החנות רחבת הידיים שאליה נכנסתי ברחוב אלנבי בתל אביב. אלפי ספרים עם כריכות מהודרות וכותרות מזמינות קיבלו את פניי.

לאחר שיטוט של כמה דקות בחנות ודפדוף אקראי בספרים אחדים, הבחנתי שאני היחיד בחנות ללא כיסוי ראש — קודקוד עירום בין כל חובשי המגבעות ובעלי הכיפות הסרוגות הצבעוניות שהסתובבו בחנות (היו גם כמה עם כיפות ענק לבנות ופונפון המשתלשל מפסגתן). גם בגדיי הצבעוניים לא התאימו לצו האופנתי של השחור־לבן.

הדחף הראשון שלי היה לברוח מהחנות, אף על פי שאף אחד מהנמצאים בה לא איים עליי או הביט בי "על העוקם"; נהפוך הוא, הם הפנו כלפיי חיוכים לבביים שלא זיהיתי בהם לעג או התנשאות.

אחד המוכרים, בחור צעיר עם "סימונים" קפיציים, כובע בוקרים שחור מקטיפה וחולצה לבנה מוכתמת בחביתת ירק, פנה אליי בחביבות ושאל אם אני זקוק לעזרה. לא ידעתי מה אני מחפש כי לא הכרתי את ז'אנר ספרי היהדות, אבל כמו זכר טיפוסי בעל גאווה קופית שמוכן להתברבר שעות במקום לא־מוכר במקום לשאול מקומי איך מגיעים ליעד המבוקש, חייכתי בביטול והודעתי לו שאני רק מסתכל ושאם אזדקק לעזרה לא אהסס לפנות אליו.

הוא הניח לי, כי כשנפגשו עינינו הבנתי שזיהה אצלי את תחושת הזרות המביכה של "גר בארץ נוכרייה".

המשכתי להעמיד פנים כמי שסוקר בעיון את מדפי הספרים העמוסים לעייפה שבחנות, ומאחר שגמלה בליבי ההחלטה שאינני יוצא מהמקום בידיים ריקות, החלטתי לעשות מעשה. עצמתי את עיניי, הושטתי יד קדימה, מיששתי את הספרים שמולי ואז התבייתי על אחד מהם. שלפתי אותו מהמדף ופקחתי את עיניי. על הספר היה כתוב באותיות זהובות בולטות על רקע חום:

"ספר עץ חיים השלם לרבי חיים ויטאל זצ"ל".

כך התחיל הרומן שלי עם היהדות בכלל ועם תורת הקבלה בפרט. מאותו היום שאלות ה"זה מה יש?" קיבלו מענה בהדרגה, והתחלתי לברוא בעצמי את מציאות חיי.

 

 

 

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 38 ₪
קינדל 38 ₪
מודפס 86 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 44 ₪
מודפס 88 ₪
דיגיטלי 44 ₪
מודפס 98 ₪
עוד ספרים של ספרי ניב - הוצאה לאור
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 97 ₪
דיגיטלי 40 ₪
מודפס 102 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 87 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 89 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 93 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il