ריין סטורם

 “הפסקתי לראות אותו כמטופל ברגע שהסיט את קווצת השיער מפניי. בחרתי להתעלם מהרעד שאצבעותיו העבירו בי, למזלו. לולא הייתי מתעלמת הייתי תופרת את האצבע שלי לצלעות שלו בלי להרגיש.”

 ריין סטון

כשגבר אלמוני נופל לרגליי בכניסה לחניון בית החולים, אני בטוחה שהוא רק עוד מטופל שאשכח ברגע שאגיש לו את מכתב השחרור. אך כשהוא מתעורר, ללא זיכרון וללא זהות, אני נחושה לגלות מי הגבר המסתתר מאחורי זיפי הזקן והחבלות האיומות שעל גופו. רסיסי הזיכרון המציבים אותנו בטווח הסכנה מאלצים אותו להתרחק ממני, אך אם הוא חושב שאתן לו להרחיק אותי, הוא טועה טעות גדולה.

“מה יש בה שגורם ללב שלי לפרפר, האם הסיבה לכך היא שזוג עיניה היה הדבר הראשון שראיתי כשפקחתי את עיניי בבית החולים?”

 האלמוני

אני מנסה להיזכר ברגע המדויק שנפלתי בקסמיה ולא מצליח. מה שאני יודע זה שרציתי לנשק אותה מהרגע הראשון שראיתי אותה, כשנכנסה אל חדרי וניסתה לנחש את שמי. אף שהעבר שלי עלול לסכן אותה משהו בה לא מאפשר לי להתרחק.

***

ריין סטורם מאת סופרת רבי המכר אן רוז הוא רומן מתח עכשווי טעון רגשות, השוזר בתוכו עלילה מפותלת בגילוי העבר לטובת עתיד טוב יותר. זהו סיפור על נחישות, על החלטה ועל אהבה אחת גדולה החוצה את גבולות הזמן.

רוז היא סופרת מוכשרת, שכתבה גם את הספרים בלו סקיי וסימנים בעץ שיצאו בהוצאת יהלומים זכה להצלחה רבה וכיכב ברשימות רבי המכר בארץ.

פרולוג
יום הולדתי השנים עשר. בסיום חוג הכדורסל אני נפרדת מאיימי, חברתי הטובה זה שנתיים, וחוזרת הביתה. פרפרי ריגוש בבטני ואני תוהה אילו מטעמים אימא הכינה לכבוד המסיבה הערב. כבר מתחיל להחשיך בחוץ ואני מריצה במוחי את כל שעליי להספיק לפני שכמה מחברותיי הטובות יגיעו למסיבת הפיג'מות לכבוד יום ההולדת שלי.

רעם איתן נשמע מרחוק ואני נושאת תפילה קטנה שהסופה הצפויה לא תרתיע, ותיאלץ אותן לבטל את השתתפותן במסיבה שלי. אני מגיעה אל פתח הבית והדלת פתוחה מעט. אני מטה אוזני אל השקט הלא אופייני לשעת ערב שכזו. בכל ערב אימא מנתרת ממקומה כשאני נכנסת אל המטבח. רעשי הרקע וקרקושי הסירים מסווים את חריקת הדלת בכניסה וכך אני מפתיעה אותה בבואי בכל ערב מחדש. היום נעדר קול מעבד המזון, אין רחש מים זורמים בכיור המטבח והשקט הזה צורם לי, בעיקר כי ההכנות למסיבה אמורות להיות בעיצומן. כנראה החליטו הוריי להמיר את מסיבת יום ההולדת הצפויה במסיבת הפתעה, זה מה שעובר בראשי כרגע.

"אימא?" אני הולכת אל הסלון הריק, עיניי נודדות אל המטבח, אך גם הוא מיותם.

"לא!!!" צווחה נשמעת מכיוון חדר השינה ורגליי נושאות אותי בעקבות קולה של אימי. אני דוחפת את הדלת אל הקיר שמאחוריה, ליבי הולם בפראות ושוקע בין צלעותיי, "ריין, בבקשה... לכי מכאן..." אימי ישובה על המיטה, שמלתה הפרחונית קרועה וחושפת את כתפה. יד גדולה אוחזת במפרק ידה, מקבעת אותה למקומה. היא מביטה בי, עיניה מפצירות בי ללכת, אך רגליי נטועות בקרקע.

הבזק של ברק מכה בחלון ואחריו מתגלגל רעם אדיר השולח צמרמורת בגבי. אני מתכווצת.

"הווו, מה יש לנו כאן?" הפרא האוחז בידה של אימי פונה לעברי. הוא גבוה מאוד, מבנה גופו מלא, על ראשו כובע מצחייה כתום, זיעה מטפטפת במורד לחייו ועיניו טרוטות. אני תוהה מי הוא ואיך הצליח להיכנס? האם אימא מכירה אותו? מיליון מחשבות ושאלות מתרוצצות במוחי. "המזל ממש משחק לי היום, קיבלתי שתיים במחיר אחד..." עיניו השקועות אפלות בשעה שמבטו מטייל במעלה גופי ונעצר בעיניי. אני מחבקת את עצמי בחוזקה, חשה את עיניו שולחות נעצים בעורי. הבטן שלי מתהפכת, אני נתונה בקיפאון לא מוכר ולא מצליחה לנתק את רגליי מהקרקע.

"שלא תעז להתקרב אליה!" קולה של אימי מעורר אותי. אני מצליחה לנתק רגל אחת מן הקרקע, אך הוא תופס אותי בחוזקה. אני מנסה להתנער ולהדוף אותו ממני, אך אחיזתו איתנה. בזווית עיני אני מבחינה באימא מותחת את גופה הצידה, מגששת בידה אחר מנורת הלילה הקטנה המונחת על השידה. הוא מבחין במבטי המוסט, אך לפני שהוא מספיק להגיב היא מצליחה למשוך את מנורת הלילה ולהכות בפניו. קול ניתוץ עמום נשמע ואחריו צעקה מתוסכלת הנמלטת מפיו. הוא אוחז בפניו, נאנק, אימא תופסת את ידי ומושכת אותי איתה אל מחוץ לחדר. בום! רעם נוסף מתפוצץ באוזניי וגשם כבד מכה על הגג ביתר שאת.

"כלבה!" קול נפץ נשמע בעקבותינו ואימא נעצרת בפתאומיות. אני מתנשמת בכבדות, נאחזת באימי בכל כוחי, לא מצליחה להרגיע את הרעד המשתלט עליי. אימא מחבקת אותי בחוזקה ואנחנו מסתובבות אליו. בתחילה אני חושבת שזה היה רעם חזק במיוחד, אך עד מהרה אני מבחינה באקדח השחור המכוון לעברנו. חיוך מבחיל מתפשט על פניו. הוא מתקדם לקראתנו ואנחנו נסוגות אחורנית עד שגבנו נחבט בקיר ותמונתם של הוריי נופלת ארצה.

"לא!!!" אימא צורחת בעוד כף ידו המיוזעת נסגרת על מפרק ידי ומושכת אותי אליו, מנתקת אותי מחיבוקה המגונן. הוא מסובב אותי במהירות, סוגר את זרועו סביב כתפיי, גבי צמוד לחזהו. הדמעות מנקרות בעיניי ואני לא מצליחה לעצור אותן. הן עולות ומטשטשות את ראייתי.

"את יודעת?" הוא מחכך את אפו בשערי ומעורר בי גל של בחילה. "חשבתי להשתעשע מעט עם אימא שלך. אני מעריץ שלה כבר שנים, אבל אני מניח שאוכל לעשות את זה ברגע שאסיים איתך."

"אימא..." אני מייבבת, הוא מכוון את האקדח אליה וגורר אותי אחריו לכיוון חדר השינה.

"תניח לה!" היא ממררת בבכי, "באת בשבילי! אני כאן! קח אותי! תן לה ללכת, בבקשה!" הוא מתעלם מדבריה, ממשיך לכוון אליה את האקדח ומושך אותי בעל כורחי לכיוון החדר. הגשם מתחזק, הרעם רודף אחר הברק בקצב מתגבר ומעצים את החרדה שלי. הדקות הבאות מתרחשות כהרף עין, אך עוברות עליי באיטיות מייסרת, נחרטות עמוק במוחי ובליבי. אימא רצה אל המטבח, חוטפת סכין ארוכה מעל אי העץ ורצה כאחוזת דיבוק לקראתנו, היא מניפה את זרועה האוחזת בסכין, ירייה אחת מפלחת את האוויר ומחרידה את עולמי. עיניה נפערות בבהלה בעודה מתנדנדת על רגליה ואוחזת בבטנה.

"אימא..." אני פורצת בבכי והכאב רק מתעצם. הוא ירה בה, הוא באמת ירה באימא! זה לא קורה לנו, זה לא קורה לנו!

"טיפשה!" הוא מזדעק, "את רואה מה גרמת לי לעשות?" אנחה חלושה נמלטת מבין שפתיה ואני מתייפחת. "עכשיו אני מקווה שאף אחד לא יפריע לנו." הוא מושך אותי פנימה, הודף אותי אל המיטה ומנגב את הזיעה ממצחו בידו האוחזת באקדח. אני צונחת על ברכיי למרגלות המיטה, נאחזת בחוזקה בכיסוי הצמר כאילו חיי תלויים בו. "קומי!" הוא מרעים, מושך אותי מעלה וזורק אותי על המיטה. הרעם מכה שוב ושוב, מרעיד את חלונות החדר ומעורר בי חלחלה, ועם זאת נוסך בי מעט אומץ. אני מקפלת את ברכיי ובבעיטה אחת הודפת אותו אחורנית. זעם מתפשט בכל גופי, אני חייבת להגיע אל אימא, אני חייבת לעזור לה! להזעיק עזרה! הוא חוזר ומתקדם לעברי בעיניים מלאות רוע טהור. האקדח בידו, מכוון אליי, הוא ממצמץ פעמים אחדות בניסיון לסלק אגלי זיעה הזולגים אל עיניו ואני מביטה בו בגועל, תוהה איך אפשר להזיע כך כשבחוץ משתוללת סופת גשמים. "כלבה קטנה!" הוא מסנן דרך שיניים חשוקות. עיניי מתרוצצות לכל עבר בבהלה וננעצות בסכין הארוכה המושלכת על הרצפה בכניסה לחדר. אני מזנקת קדימה ומספיקה לאחוז בה, אבל הוא לופת את רגלי, ברכיי נחבטות בקרקע ואני פולטת זעקת כאב. הרעם מכה שוב ואני מצליחה להתהפך על גבי ומנסה לבעוט את דרכי הרחק ממנו. הוא לא יפגע בי! לא אתן לו לפגוע בי, אני חייבת לעזור לאימא, יודעת שאם אכנע ואתן לכוחותיי לנטוש אותי לא אוכל לעזור לה. בעיטה חזקה אחת עוזרת לי להשתחרר מלפיתתו ואני מצליחה רק בקושי להזדקף על רגליי, הסכין בידי, מונפת באוויר, הוא אוחז במפרק ידי ואני זועקת, אחיזתו מתהדקת משנייה לשנייה והסכין נשמטת ארצה. הוא רוכן לאסוף אותה מהרצפה ואני מנצלת את ההזדמנות ורצה אל חדר השינה, שם השאיר את האקדח, מריצה במוחי את סרטי הפעולה שהייתי צופה בהם עם אבא, מפשפשת בזיכרוני, האם אדע בכלל כיצד משתמשים באקדח? אני לא מספיקה להיכנס לתוך החדר ונמשכת בצמתי אחורנית, ראשי הולם בכאב. אני פונה אליו, חצי סיבוב של הגוף וזינוק קטן אחורנית כשהוא עדיין אוחז בשערי וחשה כיצד הסכין החדה חותכת בבשרי. הצריבה איומה והכאב עז. הוא מרפה את אחיזתו בשערי ואני צונחת ארצה, כאב פועם בבטני וכמעט משתק אותי. "חשבתן שתצליחו לברוח ממני, הא?!" הוא עומד מעליי, הסכין בידו והוא מוחה שוב ושוב את מצחו המיוזע. אני מניחה יד לרוחב בטני ומגלה את הדם המכתים את מדי הכדורסל הלבנים שלי. הפרא רוכן לעברי, כמו משחר לטרף, ואילו אני מושכת עצמי, נדחקת אל הפינה כמו חיה פצועה. אני שולחת את ידי אחורנית כדי לתמוך בגופי ולהרחיק עצמי ממנו וידי נתקלת במתכת הקרה. הבזק של אור נופל על פניו וירייה אחת מחרישת אוזניים מפלחת את האוויר, מתמזגת עם הרעם המתגלגל אל תוך החדר והיישר לתוכי.

פרק 1
ריין
"את עדיין כאן?!" אדי צועק מעבר לכתפו. "לכי הביתה!"

"הולכת, הולכת." אני מעבירה את כרטיס הנוכחות במכשיר וטומנת אותו בחזרה בכיס החלוק. משמרת של שתים עשרה שעות הסתיימה. אני עדיין עומדת, רק בקושי, אבל עדיין עומדת. אני מברכת על המגורים הקרובים אל בית החולים כי לא אוכל לנהוג יותר מעשר דקות בלי 'לנקר' על ההגה. אני נכנסת למעלית ויורדת לחניון בית החולים, מפנטזת על המיטה הרכה שלי, על המצעים החדשים שאבא שלח ועל שינה מתוקה של עשר שעות לפחות. המעלית נעצרת ואני הודפת את עצמי מקיר המתכת שעליו נשענתי, פוסעת צעד אחד ומתנגשת בגוף ענקי ומדמם בצורה מדאיגה. באפי עולה ניחוח משכר של בושם גברי מהול בריח מתכתי של דם.

"אני חושב שאני צריך עזרה," הוא מתנשף.

אתה חושב? אני שולפת בחיפזון את הנייד מתיק הגב שלי. "אדי! אני צריכה אותך בחניון B, אני צריכה אלונקה דחוף!" שיט! "אדוני..." אני יורדת על ברכיי מולו. הוא מרים את פניו אליי ואני משתנקת, "אלוהים אדירים!" פניו נפוחות ועליהן חתכים עמוקים, עיניו כמעט עצומות לגמרי וחולצתו שסועה לגזרים וספוגה בדם. "היי, הישאר איתי!" אני קוראת אליו בעודו משתטח באפיסת כוחות למרגלותיי. כתפיו רחבות והוא נראה חזק, מה קרה לו שהפך אותו לגוש שרירים מדמם? איך הצליחו לפצוע אותו בצורה כזו חמורה? באופן מוזר עולה בי המחשבה המטרידה – אם הוא נראה כך, איך נראה האדם שעולל לו את זה?! "היי, אדוני!" אני מנערת מעט את כתפו, חייבת להשאיר אותו בהכרה. לפי היקף הפציעות שלו אני מופתעת איך עדיין לא התעלף. "מה שמך, אדוני?" אני מנסה לדובב אותו מעט, אך לא מצליחה לשמוע יותר מגניחות ומאנקות כאב שבוקעות מגרונו.

"ריין!" אדי יוצא מן המעלית, דוחף את האלונקה לפניו. "מה, לעזאזל?!" הוא כורע לצידי.

"קדימה, עזור לי להרים אותו על האלונקה!"

אם יש אדם שיכול להרים את הענק השוכב על רצפת הבטון זה אדי הקולגה שלי, שחוץ משכלו החריף גם התברך בגוף חזק. כשהגעתי למחלקה כרופאה מתמחה הייתי בטוחה שהוא המאבטח של בית החולים. גבר שחור, קרחת מפוארת ושרירי זרועות ברוחב כל הגוף שלי.

אדי מנמיך את האלונקה, מגלגל בקלות את הגבר השרוע על הרצפה אל האלונקה ומרים אותה שוב אל גובה המותניים.

אנחנו נכנסים אל המעלית במהירות.

"אתה תהיה בסדר," אני מנסה להרגיע את האיש ומסיטה מעט את השיער מפניו. במבט חטוף במראת המעלית אני מבחינה בבגדיי המגואלים בדמו, דבר המעמיד בספק את מה שאמרתי לו כרגע. על פי כמות הדם שהוא מאבד אני כבר לא בטוחה שהוא יהיה בסדר.

"אני מבין שאת לא רוצה לחזור הביתה היום," אדי מחייך בשיניים לבנות וזוכה למבט זועף. "אני אסתדר מכאן, לכי לישון!"

"לא, אני בסדר, אני מעדיפה להישאר קצת, לראות מה קורה איתו." אין לי מושג למה, אבל אני סקרנית לדעת מה קרה לו ואיך, לעזאזל, הוא הצליח להגיע אל בית החולים לפני שהתמוטט. אני חייבת להודות כי מעולם לא ראיתי אדם חבול ומוכה בצורה כזו. חתכים עמוקים היו בכל חלקי גופו ואני בספק אם יזכה לראות את הזריחה. משהו בתוכי מפציר בי להישאר ולברר בעצמי. אדי ואני דוחפים את האלונקה עד חדר המיון. "אתה יכול לומר לי מה שמך?" אני שואלת ומנסה לבדוק את אישוניו המורחבים בצורה מדאיגה. הוא ממצמץ מעט ואני יכולה להבחין בשטפי דם קטנים בעיניו הירוקות.

"את יפהפייה... את מלאך?" הוא ממלמל, מנסה לשלוח יד אל פניי ונאנק שוב.

"אל תיקחי ברצינות את המחמאה, הבן אדם בקושי רואה משהו." אדי מגחך, תולש במשיכה את חולצתו של הזר וחושף חזה מעוצב בחתכים חדשים ובצלקות ישנות. הוא מחבר אותו אל מוניטור ולוקח מדדים חיוניים.

"אתה יודע איפה אתה נמצא?" אני מוסיפה לדובב אותו, מרימה את הסטתוסקופ, רוכנת מעט ומנסה להקשיב לריאותיו. חרחור עקב הצטברות נוזלים נשמע באוזניי. "הריאות שלו – " אני לא מספיקה לסיים את המשפט והמוניטור מתחיל לצפצף, מתריע על דום לב. "שיט, שיט, שיט!" אני קוראת, "תן לי לפחות צ'אנס להציל אותך!" אדי ואני מבצעים את כל הפעולות הנדרשות 'לפי הספר' ועל אף המאמצים שלנו הוא נכנס לפרפור חדרים, כשל נשימתי, ואם זה לא מספיק – גם איבד דם רב מחתך בראשו שלא הבחנתי בו קודם.

טוב, לא חשבתם שמשמרת שלי תסתיים במוות של מטופל, נכון? כמעט עשרים דקות 'עבדנו' עליו ובסופו של דבר הצלחנו לייצב אותו, שלחנו אותו לבדיקת סי־טי ראש, וכמובן אלבום דוגמנות במחלקת הרנטגן, צילומי חזה, גפיים, בטן ובגדי ים.

"לא כדאי שתגורי בבית החולים?" אדי לוגם מכוס קרטון. "ממילא את נמצאת כאן יותר מאשר בבית, חבל על השכירות שאת משלמת."

"תזכיר לי כמה שעות אתה כאן?" אני מצמצמת אליו עיניים. הוא היה כאן הרבה לפני שהגעתי אתמול ויישאר גם לאחר שאלך. הוא שותק בחיוך עייף. "בדיוק!" אני מרימה גבה בסיפוק ואוספת את התיק, שוב. "תעדכן אותי מחר אם יש שינוי במצבו."

"אל תדאגי, אני אשמור על המאהב החדש שלך."

כן, המאהב החדש שלי, אדי והשטויות שלו.

החלטתי! אין דבר טוב יותר משינה. לשכב על מיטה רכה עטופה בשמיכת נוצות מפנקת, לחבק כרית גדולה ולצלול אל עולמות אחרים. הנשימה נעשית כבדה וסדירה, שקט ושלווה, מעניין אם כך מרגישים כשמתים. לפעמים אני תוהה אם שינה היא כמו מוות קטן. אני מקווה שלא אקבל תשובה על כך בזמן הקרוב. טוב, עכשיו כבי את המחשבות ולכי לישון!

"אל תגידי לי שאת עוד ישנה!" איימי מנתרת על מיטתי.

"למה, לעזאזל, נתתי לך מפתח?" אני ממלמלת בין הכריות.

"כי את מתה עליי?"

"אני רוצה את המפתח בחזרה!" אני פוקחת עין אחת ומציצה בשעון היד שלי. השעה ארבע אחר הצהריים, יש לי לפחות עוד ארבע שעות עד למשמרת הבאה.

"את עובדת קשה מדי וישנה יותר מדי!" היא מושכת ממני את השמיכה ואני נאחזת בה בכל כוחי.

"הבאתי לך ש ו ק ו ל ד חדש שהכנתי," היא מטעימה בקול מפתה. כן, איימי היא כנראה האדם שמכיר אותי הכי טוב בעולם, רק היא יודעת מה הדבר היחיד שיפתה אותי לקום מהמיטה.

או־קיי, אז ברגע זה השינה ירדה למקום השני במצעד הדברים הטובים ביותר בעולם – כי אין דבר טוב יותר משוקולד. כן, אני מודה, אני מכורה, ומאשימה בהתמכרות הזאת רק את הגברת איימי פרקר, החברה הכי טובה שלי ושוקולטיירית מוכשרת ברמה בין־לאומית. אין לי מושג איך היא מצליחה לשלב כל כך הרבה מרכיבים מוזרים ולא מתאימים בעליל וליצור את השוקולד המעניין והמענג ביותר ביקום. אחת ההברקות האחרונות שלה הייתה נִגסי פלפל חריף מצופה בשוקולד ובשברי אגוזים. אל תעשו פרצוף נגעל. זה באמת טעים!

"בסדר, בסדר. אני קמה," אני מפטירה לעברה ומתיישבת על המיטה.

"את לא בסדר בראש. את פשוט לא שפויה." עיניי נעצמות בעודי מתענגת על פיסת גן עדן קטנה הנמסה על הלשון שלי.

"ידעתי שתאהבי," היא מרימה גבה בסיפוק. "שילבתי את שני המרכיבים האהובים עלייך, שוקולד וחלבה."

"את מבוזבזת!" אני מנתרת מכיסא הבר והולכת אל כיור המטבח, נפטרת מהשאריות הדביקות שעל אצבעותיי. "את חייבת לפתוח מקום משלך. ואל תעקמי את האף, את יודעת שאני צודקת." אני מרימה מולה אצבע מזהירה וחוטפת את הטלפון שמצלצל על אי השיש במטבח.

"היי, אדי, מה חדש?"

"זה בעניין המאהב שלך. רצית עדכון, לא?"

"הא הא, מצחיק," אני מגלגלת עיניים ואיימי מביטה בי במבט שואל, עוקבת אחר תנועותיי במטבח.

"הוא התעורר, אבל – "

"אבל מה? הוא סיפר מה קרה לו?"

"אז זהו, ש... הוא לא זוכר מה קרה לו."

"זה הגיוני לאחר פגיעת ראש." הסי־טי הראה דימום מוחי ולחץ תוך גולגולתי רציני, לא הייתי בטוחה שהוא יתעורר בכלל, אובדן זיכרון זה דבר שכיח במקרים האלה.

"ריין, הוא לא זוכר אפילו את השם שלו, אבל באופן מוזר הוא זוכר אותך."

הא? הוא בקושי נשם אתמול. אין סיכוי שהוא זוכר אותי. "כן, בטח," אני צוחקת.

"בחיי, הוא שאל איפה הבחורה היפה שטיפלה בו אתמול?"

אני קצת מתקשה להאמין שהוא זכר אותי ספציפית. בכל ההמולה שהייתה סביבו אתמול לא אתפלא אם דמיין מישהי.

"אגיע בעוד שעתיים. אני אראה אותך?" אני מגלגלת קווצת שיער על אצבעי.

"הסיכוי היחיד שלך לראות אותי הוא אם תהיי במיטה שלי, אני הרוס."

"כן, אני בטוחה שמייגן תקבל אותי בזרועות פתוחות."

"אשתי מתה עלייך. אגב, אם כבר מדברים, מייגן שואלת מתי תוכלי לבוא לארוחת ערב."

"כשיהיו לי חיים," אני חורצת בדרמטיות ומנתקת.

"ומתי בדיוק זה יקרה?" איימי משלבת ידיים על חזה השופע.

"מה?"

"מתי בדיוק יהיו לך חיים אם את עובדת כל הזמן?"

"איימי, יקירתי," אני אוחזת בכתפיה, "לשתות, לרקוד ולקפץ ממיטה למיטה זאת לא ההגדרה שלי לחיים."

"את צודקת, לדחוף מחטים לוורידים של אנשים ולתפור חתכים מדממים אלה החיים הטובים."

היא מקניטה, אבל אני לא נעלבת. היא צודקת, אני אוהבת את העבודה שלי. המשמרות בחדר המיון מעבירות את הזמן כהרף עין, אני מכורה לאקשן הזה, לא רואה את חיי ללא הסיפוק הזה כשאני מצליחה להציל חיים של אדם אחר. אז מה אם מדי פעם אני נאלצת לשלוף חלקי צעצוע מאוזן של ילד קטן או לטפל בשיכור אשר שתה עצמו לדעת עד לכדי הרעלה. הרגעים האלה – כשאני זוכה לראות עיניים של ילדה שהצלחתי להציל את אימה או כשאני מקבלת חיבוק מאישה שטיפלתי בבעלה – נוסכים בי כוח אדיר להמשיך, להגיע בכל יום אל חדר המיון ולתת את כל כולי. כבר באותו יום ארור, כשאיבדתי את אימי, ידעתי כי לעולם לא אהיה עוד חסרת אונים מול גורלם של היקרים לי. ההחלטה התגבשה למטרה כשראיתי את גופתה של אימי מוטלת לפניי ואת גופתו של הרוצח המתועב, אשר לקח את חייה ואילץ אותי לקחת את חייו. שתי נשמות נלקחו באותו יום ומאז נשבעתי – לעולם לא אקח חיים, ואעשה כל שביכולתי כדי לשמור על חייהם של הזקוקים לעזרתי. אולי בכך אוכל לכפר על החיים שלקחתי ועל החיים שלא הצלחתי להציל.

"היי, ריין, מישהו מחפש אותך," לוקאס מציץ אל חדר ההלבשה ברגע שאני מסיימת לקשור את השרוך בנעליי הספורט הלבנות. אני מיישרת את המדים ושועטת החוצה אל המסדרון. ליד דלפק האחיות עומד גבר בחליפה אפורה מחויטת ומשוחח עם מרי. היא זוקפת סנטרה ומסמנת לו להסתובב.

"גברת סטון?" הגבר בחליפה פוסע לעברי ואני מהנהנת. "ליאם נייט." הוא מושיט לי את ידו ללחיצה ושולף מולי תג משטרה.

"מה אני יכולה לעשות למענך?"

"אני מבין שאת זו שקיבלת גבר פצוע קשה שהגיע לפנות בוקר."

"אתה מבין נכון. מצאתי אותו מדמם בחניון והבהלנו אותו לחדר המיון."

"אשמח אם תוכלי לענות על כמה שאלות כדי שנוכל להמשיך בחקירת המקרה." הוא מדבר בנחישות ועם זאת בנימוס, חיוכו חושף מדי פעם גומה בלחיו השמאלית.

"בשמחה," אני מובילה אותו אל חדר הרופאים, מציעה לו קפה ולאחר שהוא מסרב אני מתיישבת מולו.

הוא שולף מכיס חולצתו פנקס ועט ומתחיל להציף אותי בשאלות על הפצוע: אם נשא תעודה מזהה, מה חומרת הפציעות, זמן הגעתו לבית החולים ועוד, אך מלבד תשובות קצרות וטכניות אני לא יכולה לעזור. לאחר עשרים דקות הוא נעמד על רגליו, מודה לי, מניח על השולחן כרטיס ביקור הנושא את שמו ויוצא מהחדר.

לקראת סוף המשמרת הדי משעממת, אם יורשה לי לומר, אני מחליטה לגשת אל מחלקת הטיפול הנמרץ כדי לבדוק מה מצבו של האלמוני שלי. אני דוחפת את הדלת בשקט, משתדלת לא להעיר אותו. ראשו חבוש, חזהו חשוף ותחבושת ענקית כרוכה סביב צלעותיו. ידו האחת מונחת על חזהו אשר עולה ויורד, החדר שקט ורק קולות הניטור נשמעים ברקע. אני מרימה את הגיליון הרפואי שלו ומציצה בממצאי הבדיקות שלו. וואו, איך הוא עדיין נושם?

"ידעתי שלא דמיינתי אותך," קול עמוק וצרוד מבהיל אותי ואני כמעט שומטת את הגיליון מידי.

"היי," אני מחייכת במבוכה. "איך אתה מרגיש?"

"כאילו הרגו אותי במכות." פיו מתעקל בשמץ חיוך. עיניו הירוקות עדיין נפוחות ופניו מלאות חבורות וחתכים, אך ניכר כי הוא גבר יפה. הלסת החזקה שלו מעוטרת זיפים ושיער ארוך למדי מתפרע על הכר מתחת לראשו, עוד לא החלטתי אם הוא בלונדיני כהה או דבש בהיר. אני מביטה בתחבושת הכרוכה סביב ראשו וקצת חבל לי על השיער שוודאי גולח כדי לחשוף את החתך.

הוא מושך את עצמו לישיבה ונהמת כאב נמלטת מבין שפתיו. "פאק!" הוא פולט ונשכב בחזרה.

"אפשר לדעת מה בדיוק אתה מנסה לעשות?" אני נוזפת בו ומסדרת את הכר שמתחתיו.

"פירות ופרחים," הוא אומר בסמוך לאוזני ואני מכווצת את מצחי בשאלה. "הריח שלך," הוא מבהיר וליבי מקפץ מעט.

"שמור את המחמאות לעצמך, אתה לא מקבל עוד מורפיום!" הוא פורץ בצחוק ומסיים בגניחת כאב. "ריין," אני מושיטה יד, סוף סוף מציגה את עצמי. הוא לוחץ את ידי, עורו מחוספס אך לחיצתו רכה. הוא מלטף באגודלו את מפרקי אצבעותיי ותחושת חמימות מתפשטת בגבי.

"אני... אני..." עיניו מצטמצמות, כמו מתאמץ לומר משהו שאינו בטוח אם הוא נכון.

"זה בסדר, זה יחזור מתישהו." אני מרגיעה, מניחה יד על כתפו החשופה ומסירה אותה מייד כשהוא מפנה אליה מבט. "אתה סובל מפגיעת ראש חמורה, שגרמה ככל הנראה לאמנזיה רטרוגרדית. בפציעות כמו שלך שוכחים לעיתים את תקופת החיים שקדמה לתאונה ו – "

"זה מה שקרה לי? תאונה?"

"תאונה חזיתית עם סכין ואגרופים."

אני זוכה לחיוך נוסף מהגבר היפה הזה.

"אתן לך לנוח ואלך לנוח בעצמי." אני מחזירה את הגיליון למקומו למרגלות המיטה, מסדרת את השמיכה ומהדקת אותה לגופו. "שיהיה לך לילה טוב."

"ריין," הוא קורא כשאני מגיעה אל הדלת. אני סבה על עקביי.

"לא אמרתי לך תודה, אז..."

"בבקשה," אני מחייכת אליו. אנחנו נועצים מבט זה בזה משני צידי החדר, מחייכים ושותקים. קולות במסדרון מחזירים אותנו אל ה'כאן ועכשיו' ואני מכחכחת בגרוני. "אבוא מחר לראות אותך, בסדר?"

"אני צריך לבדוק עם המזכירה שלי, אבל נראה לי שאני פנוי מחר," הוא צוחק ומתכווץ שוב בכאב. "לילה טוב, ריין." שמי מתגלגל על שפתיו בטבעיות מפתיעה. "היי," הוא קורא שוב ואני פונה אליו, מגלגלת את עיניי. "את יכולה לקרוא לי בכל שם שתרצי."

"אני מוכנה לנסות כל שם, אולי בסופו של דבר משהו ישמע לך מוכר."

"או־קיי," הוא מהנהן.

"אז, לילה טוב... ג'ון?"

הוא מניד ראשו לשלילה. "ביי, ריין."

"כבר הולכת?" קולו של אדי מרעים בחדר ההלבשה בזמן שאני סוגרת את התא שלי.

"רק בא?"

"אז? מה שלום המאהב שלנו, מר 'ג'ון דו'1?" הוא מסיר את החולצה שלו והשרירים המנופחים שלו כמעט נתקעים לי בעין.

"למען השם, אדי. שים חולצה!"

הוא צוחק ולובש את מדי חדר הניתוח שלו.

"שנינו יודעים שאת אוהבת את זה," הוא מקפיץ את שרירי החזה שלו לראווה בצורה מוגזמת ואני מגלגלת עיניים. "הוא כבר נזכר במשהו?"

"לא, ואחרי המהלומות שהמוח שלו ספג אני אופתע אם יזכור איך קושרים שרוכים אפילו."

"נתראה בסבב הבוקר." הוא מסיים לקשור את שרוכי הנעליים וטופח על כתפי.

אדי מטורף על משמרות כפולות, הוא פשוט נהנה לדחוף את הגוף שלו עד קצה גבול היכולת, והיכולות שלו מעוררות קנאה. כשאני עורכת את הסבב במחלקות בעיניים עצומות למחצה הוא נראה כמו רופא 'על ספידים' גם לאחר שתים עשרה שעות רצופות, ממש מוטציה של הטבע.

"אימא!!!" היא מוטלת על הרצפה בסלון שלנו, נאנקת בכאב. אור הברק מכה בחלון והרעם מטלטל את הלב שלי בין קירות בית החזה.

"ריין, ריין..." אימא מושיטה את ידה ואני נופלת על ברכיי לצידה. קולה חנוק ועיניה החומות דומעות. "את, הוא..." היא ממלמלת ונאנקת בכאב.

"אני בסדר, אימא. זה כלום, רק שריטה קטנה," אני מרגיעה אותה.

היא מנסה לשלוח יד אל הדם הניגר על חולצתי מעל עצם האגן שלי. "הוא..."

"הוא לא יעשה יותר כלום," אני מרצינה, "הוא כבר לא יכול לעשות לי כלום." אימא משתנקת מעט וחרדה תופסת מקומה בבטני. "אימא... מה לעשות? תגידי לי מה לעשות?!" אני מפצירה בה. היא אוחזת בידי, ידה השנייה צמודה אל בטנה, השמלה הפרחונית שלבשה ספוגה בדמה והגוון האדום מתפשט ומתמזג בצבעי הפרחים. הגשם מתחזק והופך לרעש מונוטוני בלתי נסבל.

"אין מה לעשות, יקרה שלי... רק תישארי איתי קצת. אני רוצה לראות אותך עוד קצת..." היא גונחת ומעווה פניה.

"אימא," אני מייבבת, מניחה את ראשי בשקע צווארה ומחבקת אותה חזק. ידה מלטפת את שערי, היא נושמת עמוק ומתחילה לשיר לי בקול עדין ושקט שיר הודי נעים המרחף על שפתיה כמנגינה צלולה. השירה פוסקת וידה צונחת ארצה. היא איננה. "אימא!" אני פורצת בבכי ומנערת את כתפיה.

רעם מרעים שוב ואני מתכווצת בבהלה.

אני מתיישבת על המיטה מתנשפת, הלב שלי הולם בפראות. מתי ייפסקו החלומות האלה? כבר עברו שנים! אני גוררת את עצמי למקלחת. נותרו עוד כמה שעות עד שאצטרך לצאת אל בית החולים, אך לאחר היכרות עמוקה עם עצמי ועם החלומות האלה אין סיכוי שאצליח להירדם שוב.

ארבע לפנות בוקר. אני עומדת על המרפסת הגדולה שלי ומביטה על העיר. השדרה החמישית והסנטרל פארק נפרשים לרגליי וקול הסירנות חותך את השקט. אני מביטה אל האופק, השמיים עדיין שחורים ואור הירח משליך אלומה של אור על הרחובות. כבר אמצע ספטמבר ובקרוב יחלו הגשמים. צמרמורת חולפת בגבי כשאני חושבת על העונה הקשה ביותר עבורי. כמו בכל חורף, גם הפעם אני חייבת להתכונן. בחורף שעבר הקפדתי לקחת משמרות כפולות בבית החולים מהסיבה הפשוטה שבין כתליו חשתי הרבה יותר מוגנת. הרעמים בקושי נשמעו בתוך המבנה, וכמו תמיד השתדלתי להתרחק מהחלונות כדי להימנע ממראה הברקים. בלילות שבהם השתוללו סופות בחוץ אילצתי את גבריאל להישאר איתי. אני מודה שלא תמיד השתמשתי באמצעים כשרים, אך המטרה קידשה את האמצעים ולעיתים הייתי חייבת להשתמש בכישורי הפיתוי הדלים שלי כדי לשכנע אותו להישאר. לא יכולתי להיות לבד בלילה.

הפעם אין לי תכנית גיבוי, החורף הזה אצטרך להתמודד לבדי מול הברק והרעם אשר שואבים ממני את האוויר והופכים אותי לשבר כלי לכמה שעות. אני מנערת את ראשי, מנסה לדחוק את המחשבות ואת החששות לירכתי מוחי, לוגמת מספל הקפה, חושבת על אדי שנמצא כרגע במיון ואל מוחי מתגנבת תהייה לא מוכרת – מה עובר על הפצוע היפה שלי?

שלי? באמת חשבתי את זה כרגע?

היי, אדי, הרבה עבודה? אני כותבת ושולחת.

תגידי, את אי פעם ישנה? אני מגחכת נוכח תשובתו, מי שמדבר!

שוב סיוטים? הוא מכיר אותי היטב, לא פעם נכח בהתקפי הסיוטים שלי בחדר המנוחה בבית החולים.

מעדיפה לא לדבר על זה. יש משהו חדש?

האמת היא שהמאהב שלך הובהל לניתוח לפני כמה דקות, שטף דם במוח. מה? הלב שלי צונח. מה קורה לי?

למה לא אמרת לי?! אני נוזפת בו, שמה פעמיי אל חדר השינה ומעיפה את החולצה מעל ראשי. אני חייבת להגיע אל בית החולים כמה שיותר מהר. הודעה נוספת נכנסת ואני מחליקה את אצבעי על הצג.

ממתי אני מדווח לך על מטופלים באמצע הלילה?

יש משהו בדבריו.

אני מתארגנת במהירות שיא, חוטפת את תיק הגב שלי וטסה אל בית החולים.

"מה קורה?" אני כמעט מתנפלת על אדי ושיינה היוצאים מחדר ההתאוששות.

"כמעט איבדנו אותו," שיינה מסירה את כובע הנייר מראשה. "דימום תוך גולגולתי חמור, הצלחנו לייצב אותו, אבל אני לא יכולה להעריך את חומרת הפגיעה, אני המומה שהוא שרד בכלל." היא טופחת על כתפו של אדי ועוזבת אותנו.

בחור חזק, אני חושבת לעצמי ומבחינה בחיוך הזחוח של אדי, מה הבעיה שלו?

"למה אתה מסתכל עליי בצורה כזו?"

"מתי בפעם האחרונה הגעת שעות לפני תחילת המשמרת שלך?"

אופס, תפס אותי. "לא הצלחתי לישון," אני מתחמקת.

"אההה..." הוא משלב ידיים על חזהו והבעה ספקנית על פניו. "אז אני מניח שאין לזה שום קשר לגבר הנמצא כרגע בחדר ההתאוששות..." אני מסמיקה כשאני מבינה איך זה נראה מבחוץ. האמת היא שגם מבפנים זה לא נראה משהו, וגם ממש לא מובנת לי הדאגה הזאת לאדם שאני לא מכירה. אולי אני חשה יתר אחריות משום שאני זו שמצאתי אותו בחניון. כן, זו בהחלט תחושת אחריות, אין לי דרך אחרת להסביר את מה שאני מרגישה כרגע.

ארבעה ימים עברו מהרגע שמר 'ג'ון דו' יצא מחדר הניתוח, ארבעה ימים לא פקח את העיניים וסיכויו לחיות כמעט אפסו. פעמיים ביום נכנסתי אל חדרו במחלקת הטיפול הנמרץ, פעם אחת בסבב הרופאים השגרתי ובפעם השנייה בסיום המשמרת שלי. הוא פשוט שכב שם מחובר למכשירים אשר ניטרו את מצבו, חזהו עלה וירד וכל תגובה אחרת נעדרה.