שני קווים

"נויה: אבא, ספר לי מה השתנה אצלך מהרגע שנולדתי.
אבא: בוקר אחד אמא ואני נכנסנו לחנות בגדים וקלטתי שאני ממשיך לבד, הסתובבתי, אמא הרימה חולצה של תינוק בן יומו לגובה העיניים ומפיה יצאו רק הברות משונות.
'מה את עושה?' שאלתי, 'תראה איזה חמוד, זה של תינוקות'.
הבשורה המשמחת היא שאמא לא חולת נפש.
מהרגע שנולדת את לא מבינה לכמה אוברולים דיברתי…"

בשיחות מרתקות ומשעשעות עם בתו נויה פורש המחבר את משנתו בנוגע לחינוך ילדים. הוא מתייחס לדוגמה אישית, להתמודדויות שונות ולשאלות רבות שצפות בקרב הורים וילדים כאחד. נקודת המבט שלו יצירתית, מעניינת ומקורית, והוא מציג סיפורים ומצבים שונים שחווה או שחוו משפחות שלהן העניק ייעוץ, השופכים אור על מצבים שאיתם אנו מתמודדים מדי יום ביומו.
זהו ספר ייחודי, משעשע, מחכים ומעשיר על אודות יחסי הורים וילדים מזווית יוצאת דופן ומחכימה.

חיים חכמון, מדריך ומלווה משפחות. לסיפורים נוספים או שאלות בנושאי משפחה וילדים אפשר לבקר בפרופיל הפייסבוק או בדף דרך-חיים.

כריכה רכה, 112 עמ' פורמט 14.5/21, נובמבר 2023

מחיר מומלץ: 78 ש"ח
דיגיטלי: 37 ש"ח

עמ' ראשונים:
אתחיל בסיפור ששמעתי באחת הסדנאות שעברתי, סיפור שהוא אומנם לא מקורי אבל עוזר לי יום־יום.
שני נזירים יצאו למסע; הליכה בת כמה ימים למנזר אחר.
באמצע היום השני הגיעו לנחל לא רגוע אך בר־מעבר, עומקו אינו עובר את גובה המותניים.
באותו הספח נמצאת עלמה צעירה, היא תקועה כבר כמה שעות, אין לה אומץ לעבור.
הנזיר, המבוגר יותר, נשא אותה על כפיו, ויחד חצו השלושה אל הצד השני. הודתה להם הנערה, ושני הנזירים המשיכו בדרכם.
לאחר יום הליכה נוסף, כשדעתו לא נחה, פנה הנזיר הצעיר יותר לעמיתו:
"סלח לי, ידידי החכם, אתה ותיק ומלומד ממני, אך האם אין איסור במגע עם המין השני? ואם קיים איסור, למה הרמת את אותה נערה?"
ענה לו הנזיר למוד הניסיון:
"חברי היקר, אני הנחתי את אותה נערה בצד השני של הנהר. למה אתה עדיין 'סוחב' אותה?"
בזמן שכתבתי את הסיפור הזה באחת הרשתות החברתיות, טלפנתי לילדה כדי לשמוע מה עשתה בזמן החופש.
כך התנהלה השיחה:
"מה עשית היום, כפנונה?"
"לא משהו מיוחד. טלוויזיה, טאבלט, טלפון. מסכים, מסכים, מסכים."
"למה לא הזמנת חברה או הלכת לחברה? בטח ישנן עוד בנות שמחפשות מה לעשות, הייתן מבלות יחד. איזה באסה להעביר כך את החופש."
"אתה אומר שהיה לי יום מבאס?"
"כן, בהחלט."
"אז למה אתה ממשיך לי אותו?"
וואו, אני חייב לשנן את הסיפור הזה יותר.

קצת על עצמי (נויה):
אני בת עשר. יש לי שני אחים גדולים ממני, בן ובת: נתן בן חמש־עשרה ושני בת ארבע־עשרה.
אימא שלי גרושה פעמיים. היא התחתנה עם אבא של שני ונתן, הם הולידו אותם ואז הם התגרשו, אחר כך אימא שלי התחתנה עם אבא שלי והם הולידו אותי.
אני גרה עם אימא שלי ברמת גן. כשהייתי בת שנה וחצי הוריי התגרשו ואבא שלי חזר לביתו בחולון.
למעשה יש לי שני בתים, בבית שלי ברמת גן יש לי את נתן, יש לי את שני ויש לי את הכלב שלי נס. הוא הנס הפרטי שלי, וקראנו לו ככה משום שהוא אומץ בחנוכה. שם החיבה שלו הוא נסטי על שם המשקה האהוב עליי. אצל אימא אני נהנית כי יש לי שם
את כולם ובית הספר קרוב, ויש לי שם את הדברים שלי שאני
רגילה להיות איתם. גם אצל אבא אני נהנית, גם שם יש לי חדר משלי, את הדברים שלי ואת הארון שלי, למרות שאני לא כל כך משתמשת בו. כשאני הולכת לשם אני מביאה לי תיק עם בגדים מהבית שלי עם אימא. בדרך כלל אני אצל אבא רק בחופשים או בשישי־שבת,
כי מבחינת אבא שלי אין שום בעיה לפספס לימודים, אך אני לא מוכנה לפספס, אלא אם כן אין משהו חשוב.
גם בית הספר שלי קצת רחוק מחולון, הוא ברמת גן, אז זה להתעורר מוקדם בחולון ולנסוע עם הפקקים לבית הספר, ברמת גן, וזה קצת פחות נוח. בכל זאת כבר עשינו את זה כמה פעמים, אבל לרוב אני או מפספסת בית ספר או שאני הולכת כשאין יום לימודים למוחרת. כמובן עליי להתחשב גם בחוגים. השנה התחלתי צופים בימי שלישי ושישי. בימי ראשון יש לי כדורסל והיפ־הופ, בימי שני יש לי התעמלות קרקע וביום רביעי שוב כדורסל. אבא שלי מתכנן להכניס איזשהו שיעור הקשור בפיתוח קול או כלי נגינה בימי חמישי, זה מעניין אותי מאוד ומצד שני זה לא משאיר לי יום אחד פנוי. אבא שלי לא מבין למה ילדה בת עשר צריכה זמן פנוי, לכו תסבירו לו...
מעבר למשפחה הגרעינית יש כמובן את המשפחה המורחבת של אימא ואת הצד של אבא.
לאימא קוראים מריליז ויש לה שני אחים, גדולים ממנה. אימא של אימא, סבתא שלי, גרה צמוד אלינו, עם הדודים שלי. זה כיף, כי יש ילדים שצריכים לנסוע שעתיים כדי לפגוש את סבתא וסבא, אבל אני בקושי עשרה צעדים.
רק שאצלי זה לא סבתא וסבא, סבתי אלמנה. סבא שלי נפטר כשאימי הייתה בת תשע־עשרה, לא הספקתי להכיר אותו.
אני גם אוהבת שאני יכולה לפגוש את המשפחה של אימא בכל זמן שמתחשק לי, בכל יום.
לאבא שלי קוראים חיים, יש לו שלוש אחיות, הן גרות בצפון, אז כשאנחנו מבקרים בצפון (פעם בשבועיים) אנחנו ישנים אצלן.
סבא וסבתא שלי מצד אבא גרים ליד חיפה, והדודות שלי גרות קרוב אליהם. כך, כשאנחנו נוסעים לצפון, אנחנו כבר פוגשים את כולם.
יש לי בת דודה בצפון שהיא כמעט בגילי והיא החברה, אחות, נשמה תאומה שלי. לרוב אנחנו ישנים אצלה, ולי קוראים נויה רות כפנונה שוש לה פשוש חכמון מרש.
את השם נויה אימא שלי בחרה.
מעבר לתכונות האופי, כמו נאמנות, חברות ונפש סקרנית וחופשייה, צליל השם מצא חן בעיניה וכמובן הנוי — יופי.
אבא שלי התלבט בין כמה שמות: נעמי, רות, יעל, טליה, מאבי (בצרפתית זה "חיים שלי") ונועה. בסוף הוא נסגר על רות מאחר שאבי אוהב את הסיפור בתנ"ך מאחורי השם, והוא הסכים שנויה יהיה השם הראשון מאחר שהוא לא הכיר רות מתחת לגיל חמישים.
את השם כפנונה אימא שלי המציאה, מאחר שה"כפרה" של אבא שלי זעזע אותה. אחרי כמה שנים אבא שלי מצא כי כפנונה זורם ומתאים לי, ואימא שלי החליטה שהיא לא מתחלקת איתו בשם ועברה ל"שוש לה פשוש" (שמחזיק עד היום).
חכמון זה שם משפחתו של אבי, ומרש זה משפחת אימי.

הקדמה
"תכתוב ספר."

במהלך חיי לא פעם שמעתי את צמד המילים הללו.

זה היה כשסיפרתי חוויות, בדיחות או תובנות.

או כשהתחלתי לפרסם הודעות פומביות, סיפורים קצרים ואנקדוטות בפלטפורמות חברתיות ולשכתב סיפורים של אחרים.

ולא כתבתי.

לא רק ספר. לאחר שעבדתי כמה חודשים על שכתוב סיפור, שלבסוף לא ראה אור, ולאחר שהבחנתי כי לתובנות שלי ישנן כמה אגודלים בודדות (לייקים), בזמן שאחרים מצטלמים עם משקפיים חדשים ומקבלים אלפי אגודלים וכמה שיתופים בצירוף המילה "הורסססססס" — הפסקתי לכתוב בכלל.

עד ששמעתי צירוף מילים שונה:

"אבא, בוא נכתוב ספר."

זה היה באחד מסיבובי האופניים הקבועים שלי עם בתי בת העשר. יצאנו מרמת גן לכיוון גבעתיים כשהיא ישובה בכיסא לפניי על אותו זוג אופניים, ואני מאחוריה, מפדל ואוכל את שיער ראשה המתבדר לו ברוח, בין העצים והגנים של גבעתיים.

בו בזמן שאני מרגיש חי בתוך סיפור, בנוף המנחם עם רוח קיצית קלה, הסתובבה אליי הקטנטונת, במעין תיאום מיסטי, והציתה אותי.

שאלתי, למרות הידיעה שאני רץ על זה:

"ומה אם שוב לא יהיה קהל?"

"אז זה יישאר שלנו." השיבה בגאונות.

קצת על עצמי (נויה):

אני בת עשר. יש לי שני אחים גדולים ממני, בן ובת: נתן בן חמש־עשרה ושני בת ארבע־עשרה.

אימא שלי גרושה פעמיים. היא התחתנה עם אבא של שני ונתן, הם הולידו אותם ואז הם התגרשו, אחר כך אימא שלי התחתנה עם אבא שלי והם הולידו אותי.

אני גרה עם אימא שלי ברמת גן. כשהייתי בת שנה וחצי הוריי התגרשו ואבא שלי חזר לביתו בחולון.

למעשה יש לי שני בתים, בבית שלי ברמת גן יש לי את נתן, יש לי את שני ויש לי את הכלב שלי נס. הוא הנס הפרטי שלי, וקראנו לו ככה משום שהוא אומץ בחנוכה. שם החיבה שלו הוא נסטי על שם המשקה האהוב עליי. אצל אימא אני נהנית כי יש לי שם את כולם ובית הספר קרוב, ויש לי שם את הדברים שלי שאני רגילה להיות איתם. גם אצל אבא אני נהנית, גם שם יש לי חדר משלי, את הדברים שלי ואת הארון שלי, למרות שאני לא כל כך משתמשת בו. כשאני הולכת לשם אני מביאה לי תיק עם בגדים מהבית שלי עם אימא. בדרך כלל אני אצל אבא רק בחופשים או בשישי־שבת,

כי מבחינת אבא שלי אין שום בעיה לפספס לימודים, אך אני לא מוכנה לפספס, אלא אם כן אין משהו חשוב.

גם בית הספר שלי קצת רחוק מחולון, הוא ברמת גן, אז זה להתעורר מוקדם בחולון ולנסוע עם הפקקים לבית הספר, ברמת גן, וזה קצת פחות נוח. בכל זאת כבר עשינו את זה כמה פעמים, אבל לרוב אני או מפספסת בית ספר או שאני הולכת כשאין יום לימודים למוחרת. כמובן עליי להתחשב גם בחוגים. השנה התחלתי צופים בימי שלישי ושישי. בימי ראשון יש לי כדורסל והיפ־הופ, בימי שני יש לי התעמלות קרקע וביום רביעי שוב כדורסל. אבא שלי מתכנן להכניס איזשהו שיעור הקשור בפיתוח קול או כלי נגינה בימי חמישי, זה מעניין אותי מאוד ומצד שני זה לא משאיר לי יום אחד פנוי. אבא שלי לא מבין למה ילדה בת עשר צריכה זמן פנוי, לכו תסבירו לו...

מעבר למשפחה הגרעינית יש כמובן את המשפחה המורחבת של אימא ואת הצד של אבא.

לאימא קוראים מריליז ויש לה שני אחים, גדולים ממנה. אימא של אימא, סבתא שלי, גרה צמוד אלינו, עם הדודים שלי. זה כיף, כי יש ילדים שצריכים לנסוע שעתיים כדי לפגוש את סבתא וסבא, אבל אני בקושי עשרה צעדים.

רק שאצלי זה לא סבתא וסבא, סבתי אלמנה. סבא שלי נפטר כשאימי הייתה בת תשע־עשרה, לא הספקתי להכיר אותו.

אני גם אוהבת שאני יכולה לפגוש את המשפחה של אימא בכל זמן שמתחשק לי, בכל יום.

לאבא שלי קוראים חיים, יש לו שלוש אחיות, הן גרות בצפון, אז כשאנחנו מבקרים בצפון (פעם בשבועיים) אנחנו ישנים אצלן.

סבא וסבתא שלי מצד אבא גרים ליד חיפה, והדודות שלי גרות קרוב אליהם. כך, כשאנחנו נוסעים לצפון, אנחנו כבר פוגשים את כולם.

יש לי בת דודה בצפון שהיא כמעט בגילי והיא החברה, אחות, נשמה תאומה שלי. לרוב אנחנו ישנים אצלה, ולי קוראים נויה רות כפנונה שוש לה פשוש חכמון מרש.

את השם נויה אימא שלי בחרה.

מעבר לתכונות האופי, כמו נאמנות, חברות ונפש סקרנית וחופשייה, צליל השם מצא חן בעיניה וכמובן הנוי — יופי.

אבא שלי התלבט בין כמה שמות: נעמי, רות, יעל, טליה, מאבי (בצרפתית זה "חיים שלי") ונועה. בסוף הוא נסגר על רות מאחר שאבי אוהב את הסיפור בתנ"ך מאחורי השם, והוא הסכים שנויה יהיה השם הראשון מאחר שהוא לא הכיר רות מתחת לגיל חמישים.

את השם כפנונה אימא שלי המציאה, מאחר שה"כפרה" של אבא שלי זעזע אותה. אחרי כמה שנים אבא שלי מצא כי כפנונה זורם ומתאים לי, ואימא שלי החליטה שהיא לא מתחלקת איתו בשם ועברה ל"שוש לה פשוש" (שמחזיק עד היום).

חכמון זה שם משפחתו של אבי, ומרש זה משפחת אימי.