דף הבית > תשוקה רדומה

תשוקה רדומה

         
תקציר
ז'אנר: רומן רומנטי הוצאה לאור: שלגי הוצאת ספרים עמודים: כ-208 המיליארדר האובד והבתולה שתאלף אותו לורן קלארק, העוזרת האישית המסורה, עושה תמיד כל מה שמוטל עליה. כדי למנוע שערורייה תקשורתית תהיה משימתה האחרונה למצוא את דומיניק, אחיו המתנכר של הבוס שלה, ולשכנע אותו להתחתן איתה. אבל ביערות האפלים של הונגריה היא פוגשת מישהו שאינו רק מיליארדר לא מאולף, אלא גבר בעל גבריות קודרת המעוררת את התשוקה ששכנה רדומה בקרבה מזה זמן רב. אחרי שלורן וקלארק יחליפו את נדרי הכלולות הרשמיים שלהם, האם לורן התמימה תשלים עם העובדה שאין שום דרך לעמוד מול התשוקה הבוערת בקרבם?  
פרק ראשון

1

לורן איזדורה קלארק הייתה לונדונית מבטן ומלידה.

היא לא חשה שום חיבה לנוף הכפרי הציורי של אנגליה, עם כל הירוק המונוטוני האינסופי הזה ומשוכות השיחים מצד זה ומזה, שלא מאפשרות לך להגיע לשום מקום. היא העדיפה את העיר הגדולה, עם כל אפשרויות התחבורה שיש בה תמיד – ואם מאום באמת לא עוזר, תמיד קיימת האפשרות ללכת בצעד מהיר מנקודה א' לנקודה ב'. לורן ייחסה חשיבות עליונה לדייקנות. והיא שמחה לא לנעול על רגליה שום דבר נוקשה ולא נוח, עם סוליות שנראות כמו צמיגים של מכונית.

היא לא הייתה טיילת או סיירת, או איך שהן לא מכנות את עצמן, הבחורות אדומות הלחיים הללו, עם החיוך המאושר ומקלות ההליכה, שצוהלות להן בקולי-קולות, עם בגדי פליס ונעלי הליכה גסות. היא לא מצאה שום הנאה בטיפוס במעלה גבעות, רק כדי להחליק מהן בחזרה למטה, מכוסה, בדרך כלל, בבוץ מכל הגשם הזה, שהיה בכלל הסיבה לצבען הירוק של הגבעות הללו. צעידה של קילומטרים על גבי קילומטרים, רק בשביל ההנאה של "להתאוורר טיפה" לא הייתה הקטע שלה, ולעולם לא תהיה.

לורן אהבה בטון ולבנים, את הרכבת התחתית הנפלאה ושפע של מסעדות מזון מהיר עם טייק-אוויי, בכל פינת רחוב, תודה רבה. עצם המחשבה על מעמקי היער האפלים, גרמה לה פריחה.

ובכל זאת, כעת היא מצאה את עצמה צועדת לאורך מה שבעל האכסניה המקומי כינה באופטימיות, דרך – זה לא היה הרבה יותר משביל הליכה, אם בכלל – באמצע היערות המאוד סבוכים של הונגריה.

ללא פריחה, עד כה, אם היא הייתה רוצה להודות על המעלות של מצבה.

אלא שהיום, לורן הייתה ממוקדת יותר דווקא במגרעות שבו.

ראשית, היער, ונעליה שלא היו היום, או אי-פעם, נעלי הליכה הגיוניות. לורן לא הייתה שייכת לכת של נועלות הנעליים ההגיוניות. כל חייה היו הגיוניים ביותר. היא התנהלה בצורה הגיונית מבחינה פיננסית, שילמה את כל החשבונות שלה בזמן, אם לא לפני הזמן, והקדישה את עצמה למילוי חובותיה, כעוזרת האישית של הנשיא והמנכ"ל, העשיר מאוד ורב ההשפעה, של תעשיות קומב. היא עשתה את זה באופן עקבי ברמת מצוינות גבוהה כזאת, שהפכה אותה לדעתה לחיונית מאוד לאיש.

נעליה לא היו פרקטיות, הן היו יפות וראוותניות, ונועדו להזכיר לה שהיא אישה – מה שבהחלט הועיל לה, בימים בהם הבוס שלה התייחס אליה בערך כמו אל מכשיר יקר ומשוכלל. כזה שהוא מעדיף שיתפקד באופן עצמאי, כפי הנראה, בלי שום פיקוח או עזרה.

"אימא שלי מסרה ילד לאימוץ, לפני שהיא נישאה לאבא שלי," אמר לה יום אחד מטאו קומב, הבוס שלה, לפני מספר שבועות, בנימה הרצינית הרגילה שלו.

לורן, כמו כל מי שעבר ליד דוכן העיתונים בדרך לקופה בסופר, בארבעים השנים האחרונות, ידעה הכול בקשר להורי הבוס שלה. ואפילו יותר מרוב האנשים, מאחר ואת רוב הקריירה שלה, היא בילתה בעבודה אצל מטאו. אלכסנדרינה סן-ג'יאקומו היפה והאהובה, האריסטוקרטית המפונקת, מרדה בהיגיון ובמסורת הונציאנית המתנשאת, כשבחרה להתחתן עם אדי קומב העשיר אך המאוד-לא-מלוטש, שאבותיו נחלצו מעבודה שחורה בבתי החרושת של צפון אנגליה – לעיתים בכוח האגרוף. סיפור האהבה בין שניהם, ונישואיהם הסוערים, עוררו אינסוף עניין והשערות, ומותם בתוך שבועות ספורים זה מזה, גרם לקלחת תקשורתית רבה עוד יותר.

אבל מעולם לא היו שום לחשושים שהם, בקשר לילד שמחוץ לנישואין.

לא היה שום צורך להגיד ללורן, שאם זה ייצא לאור – מה שבוודאי יקרה, מפני שדברים כאלה תמיד מתגלים, בסופו של דבר – לא מפני הלחישות הם צריכים לחשוש, אלא מהקולות הרמים שישמיעו כל זאבי העיתונות הצהובה.

"אני רוצה שתמצאי אותו," אמר לה מטאו, כאילו ביקש ממנה להביא לו קפה. "אני לא מסוגל להתחיל אפילו לדמיין איזה מין חיים יש לו, אבל אני צריך שהוא יהיה מוכן לקראת ההתנפלות התקשורתית, אם זה אפשרי בכלל. צייתן ונכון לשתף פעולה."

"אחיך האובד. זה שלא פגשת מעולם. הוא עלול לתעב אותך, אתה יודע, ואת אימא שלכם, ואת כל מה שקשור אל משפחת סן-ג'אקומו, רק מטעמים עקרוניים. זה האיש, שאתה חושב שתוכל להפוך לצייתן ומשתף פעולה."

"אני מאמין בך," השיב לה מטאו.

ולורן הצדיקה אותו, למרות הטירוף המוחלט הזה, כמעט מיד, מפני שהאיש היה צריך להתמודד עם דברים רבים כל כך, בבת אחת. הוריו מתו, בזה אחר זה. אחותו הצעירה, קלת הדעת, הלכה ונכנסה להיריון, מה שגרם למטאו להחטיף מהלומה בפני אביו המיועד של התינוק. תגובה סבירה בהחלט, לדעתה של לורן – אך למרבה הצער, מטאו החטיף את המהלומה הזאת בלוויית אביו.

המהלומה נחתה על סנטרו של הנסיך אריס מאטילייה, והונצחה באלפי תצלומים וסרטוני וידאו של צלמי הפפראצי, שנאספו שם לרגל הלוויה, ונראתה על ידי לא מעט אורחים, וחברי מועצת המנהלים ניצלו את ההזדמנות הזאת, כדי להתאגד נגדו. מטאו נאלץ להכפיף את עצמו למומחה לניהול כעסים, שלא היה ממש לטובתו, וסביר היה להניח שחברי מועצת המנהלים יצליחו להדיח אותו מתפקידו, אם הדו"ח של המומחה לא יהיה מחמיא.

כמובן שלורן הצדיקה אותו.

"קורה בכלל שאת לא מצדיקה אותו?" שאלה אותה מרי, שותפתה לדירה, בלי להרים את מבטה מהטלפון שלה, כשלורן מיהרה לצאת מהדירה, בבוקר בו עזבה את לונדון.

"מרי, הוא איש מאוד חשוב ועסוק."

"מה שאת אף פעם לא שוכחת להזכיר לנו."

הסיבה היחידה לכך שלורן נמנעה מלקפוץ לתוך הוויכוח הזה – היא אמרה לעצמה כעת, בעת שצעדה במרץ לאורך דרך העפר, רק אלוהים יודע לאן – היא שקשה מאוד למצוא בימינו שותפות טובות לדירה. והאובססיה של מרי להישאר בקשר עם כשלושים אלף חברותיה הטובות ביותר, בארבעה קצוות תבל, באמצעות כל סוגי המדיה החברתית, אומרת שאת רוב זמנה, היא מבלה ממילא בחדרה, בוחרת באופן אובססיבי פילטרים לתצלומיה וקולות מטופשים שיתלוו אליהם. וזה מה שמותיר את הדירה פנויה ללורן, במקרים הנדירים, למען האמת, בהם היא ממש הייתה שם כדי ליהנות ממנה.

חוץ מזה – אמר לה קול קטן בתוך ראשה, שהיא לא ששה להקשיב לו – מרי די צדקה, בעצם, נכון?

אבל לורן הייתה פה, כדי למלא את רצונותיו של מטאו, לא כדי לפקפק בנאמנות שלה כלפיו.

היום, העקבים המקושקשים האופייניים שלה – עם ניטים וקצת קישוטים צבעוניים, כי לא היה ברשותה אף זוג נעליים הגיוניות, שיתאים להליכה ביער ובבוץ – ולעולם גם לא יהיה – הפכו את המסע הלא מתוכנן הזה, ביערות הונגריה, לעוד פחות נעים מכפי שדמיינה שיהיה, והדמיון של לורן היה עשיר למדי. היא הביטה בכעס בכפות רגליה, הקדישה לבוס שלה כמה מחשבות מרושעות, שלעולם לא הייתה מבטאת בקול, ונצמדה לשביל המתפתל.

לא היה פשוט בכלל, למצוא את דומיניק ג'יימס הנכון.

לא היה כמעט שום מידע, שעל פיו ניתן היה לערוך את החיפוש, למעט הפרטים שאימו של מטאו ציינה בצוואתה. לורן התחילה את חיפושיה, בשיחה עם עורך הדין שכתב את צוואתה האחרונה של אלכסנדרינה, קשיש ערמומי שהיה רגיל יותר לטפל בענייניהם של אריסטוקרטים, מאשר לענות על שאלותיהם של משרתים. הוא הציץ בה מעל למסגרת משקפיים, שהיא לא הייתה לגמרי משוכנעת שהוא בכלל צריך, בהבעה ברורה של התנשאות, והבטיח לה שאם היה ברשותו מידע רלוונטי נוסף, הוא היה כולל אותו בצוואה.

משום מה, לורן פיקפקה בזה.

בזמן שמטאו נעדר, לצורך השתתפותו בסדנא להתמודדות עם כעסים, כשהעתיד של תעשיות קומב תלוי על סף תהום, לורן צללה לתוך מחקר קדחתני. העובדות היו ברורות במידה מצערת. אלכסנדרינה, היורשת של משפחת סן-ג'אקומו הגדולה, שהייתה ידועה בפי כולם כעוד בת טובים עשירה מסכנה, נכנסה להיריון כשהייתה רק בת חמש-עשרה, בעזרת בחור מבוגר יותר ומאוד לא ראוי, אותו היא לא הייתה אמורה בכלל לפגוש. למשפחה נודע על ההיריון שלה, כשהיא כבר לא הצליחה להסתיר אותו, והיא הועברה מבית הספר במנזר, בו היא למדה, למוסד חינוכי הרבה יותר קפדני.

התינוק נולד בקיץ שבו מלאו לאלכסנדרינה שש-עשרה שנים, ומיד נלקח על ידי הכנסיה, בעוד אלכסנדרינה שבה, עם בוא הסתיו, אל חיי החברה שלה, כאילו לא קרה דבר. עד כמה שלורן הצליחה לברר, היא לא הזכירה מעולם את בנה הבכור, עד להכללתו בצוואה שלה.

לבני הראשון, דומיניק ג'יימס, שנלקח ממני כשהייתי בעצמי לא הרבה יותר מאשר ילדה, אני משאירה שליש מההון שלי ומרכושי עלי אדמות.

 

השם עצמו היה רמז. ג'יימס, כך הסתבר לה, היה הצורה האנגלית של השם ג'אקומו. לורן עברה על כל הדומיניק ג'יימס שהיא מצאה, בטווח הגילאים המתאים, עד שצמצמה את הרשימה לבסוף לשני אנשים אפשריים. את הראשון היא שללה, מיד כשמצאה את הדי-אן-איי שלו – שהיה מאוד לא סן-ג'אקומו – באחד מאתרי האינטרנט הללו, שבודקים בהם את המוצא המשפחתי. וכך נותר לה מועמד אחד בלבד.

דומיניק ג'יימס הנותר גדל והתחנך בסדרה של בתי יתומים קתוליים, ברחבי איטליה, לפני שברח לו לספרד. שם הוא בילה את שנות נעוריו, עבר מכפר לכפר, בסגנון שלורן יכלה לכנות רק נוודי. בשנות העשרים שלו, הוא התגייס לצבא האיטלקי, ונעלם לאחר שחרורו. הוא צץ שוב, כשבילה תקופה באוניברסיטה, אך לאחר מכן שב וירד מהמפה.

זה דרש קצת מאמץ, אבל לורן הצליחה להיצמד לעקבותיו ולאתר אותו כאן, במעבה היער הסבוך והמרוחק הזה, בלב הונגריה – בדומה להערה היחידה שהופיעה, כך אמר לה מטאו, גם בהעתק הנייר של צוואת אלכסנדרינה, שנמצאה בין חפציו של אביו.

"זה מה שאבא שלי כתב, על העותק שלו של הצוואה של אימא שלי," אמר לה מטאו בעליצות. בעליצות, כי לא עלה בדעתו שהידיעה שדומיניק ג'יימס הנכון נמצא בהונגריה היא פיסת מידע שהייתה יכולה לעזור ללורן קודם.

היא לא אמרה לו את זה, כמובן. היא רק הודתה לו.

אביו של מטאו רשם לעצמו הערות על הצוואה של אשתו, אבל היה ברור שלא הייתה לו שום כוונה, למצוא את הבן הלא חוקי שהיא מסרה לאימוץ, שנים לפני שהוא הכיר אותה. מה שאומר, שלא רק שהוטל על לורן לעשות את המסע הארוך הזה ולאתר בכלל את דומיניק, אלא גם לבשר לו כנראה את הבשורה על יחוסו המשפחתי, כאן, בלב היער.

בלב היער הזה, שהקיף אותה מכל הכיוונים, סבוך ומאיים, מתאים יותר לספרי האגדות, מאשר לנערה לונדונית שכמוה.

טוב שלורן לא האמינה בסיפורי אגדות כאלה.

היא הידקה שוב את הצעיף האדום, בו עטפה את כתפיה מפני הצינה.

אלו היו ימי האביב, למרות שזה לא ניכר בכלל, כאן, על רצפת היער. העצים היו גבוהים וסבוכים, וחסמו כמעט כליל את אור השמש. הצללים היו עמוקים, והתגנבו לכאן ולשם, וגרמו לה להרגיש... לא שקטה.

או שמא, אלו לא הצללים של ענפי העצים, שגורמים לה הרגשה כזאת או אחרת, היא אמרה לעצמה בעוקצנות, כשהיא מאמצת את קרסוליה לא להתעקם ואת עקביה הצרים לא להישבר. אולי זאת העובדה שהיא בכלל נמצאת פה. או העובדה שכאשר אמרה לבעל האכסניה בעיירה ההררית הנידחת הזאת, שהיא מחפשת את דומיניק ג'יימס, הוא פרץ בצחוק.

"בהצלחה עם זה," הוא אמר לה, מה שבכלל לא היה מועיל בעיניה. "יש אנשים שלא רוצים שימצאו אותם, ושום דבר טוב לא יוצא מזה שמתעלמים מרצונותיהם."

אבל כאן, ביער, בלי שום דבר מלבד עצים והתחושה המעיקה שהיא לגמרי לבד וגם בכלל לא לבד, האמירה הלא מועילה ההיא הרגישה לה לפתע הרבה יותר מאיימת.

עוד ועוד, היא הוסיפה לצעוד. היא הותירה את הכפר מאחוריה לפני חצי שעה לפחות, ומאז לא הבחינה בשום דבר שנראה כשייך לציביליזציה. היא ניסתה להגיד לעצמה שזה מזל, שהשביל הזה לא הולך ישר אל מדרונות ההרים המאיימים, אבל קשה היה לה לחשוב על מזל, כשאין סביבה דבר מלבד עפר. עצים סבוכים. ציפורים שמחוללות מהומות, בין הענפים מעל ראשה. וקולות התפצחות ענפים, ששיכנעו אותה שרק בגלל שהיא לא מסוגלת לראות שום בעלי חיים, זה לא אומר שהם לא שם.

צופים. ממתינים.

לורן נרעדה. ואז, בהקיפה תפנית נוספת של השביל, אמרה לעצמה שהיא סתם מגוחכת, ואז היא ראתה את זה.

בהתחלה, היא לא הייתה בטוחה שזאת לא הגרסה הירוקה והמיוערת של חזיון התעתועים המדברי – לא שהיא חוותה משהו כזה אי-פעם, מאחר ואין בכלל מדבריות בלונדון. אבל ככל שהתקרבה, כך הלכה ונעשתה משוכנעת יותר שבכל זאת, עיניה אינן מטעות אותה. כי לפניה, בין העצים, עמד לו מין מבנה כפרי, ממש במרכזה של קרחת יער.

לורן התקרבה, האטה את צעדיה, כשהשביל לקח אותה ישר אל קצה קרחת היער. כל רצונה, לאורך כל הצעדה הזאת, היה להיחלץ מתוך היער המעיק, אבל כעת, בהגיעה אל הקרחת, היא גילתה שהמתח שלה רק התגבר.

אבל לורן לא האמינה בכניעה לעצביה, אז היא התעלמה מהתחושה וקימטה את מצחה, לנוכח המבנה שעמד מולה. זה היה מין קוטג'. בנוי מעץ, עם קורות שהשתלבו בצורה מהוקצעת ונקייה. עשן עלה מהארובה והסתלסל כלפי מעלה, ולא הייתה שום סיבה, שבחורה עירונית כמוה תחוש שמשהו נצבט בתוכה, בראותה את זה. כאילו שבמשך כל חייה, היא הסתובבה סביב התחושה הזאת בלי להיות מודעת לה, אבודה למחצה ביערות, הן של עץ והן של בטון ואספלט, מחפשת לעצמה בית קטן ונעים, בדיוק כמו זה.

זה היה לגמרי אבסורדי, כמובן. לורן שפשפה את החזה שלה, ללא שום כוונה, כאילו שהיה ביכולתה לעשות משהו, בקשר לכאב העמום שהיה שם. היא לא האמינה בספרי אגדות, אבל היא בהחלט קראה אותם. ואם היה אי-פעם משהו טוב שקרה בקוטג'ים חביבים בהחלט, לכאורה, שתקועים באמצע יערות מסוכנים, היא לא זכרה שקראה על כך, באף אחד מהספרים ההם. בדרך כלל, קוטג' קסום מוביל לסיפורים על מכשפות וקללות עתיקות וזאבים חושפים את שיניהם –

אלא שאז, היא שמה לב שהמרפסת בחזית הבית לא הייתה ריקה כמו שהיה נדמה לה במבט ראשון. אחד הצללים שבה, היה בעצם גבר.

ומבטו היה נעוץ ישר בה.

ליבה ביצע איזה תרגיל אקרובטיקה מדהים בתוך חזהּ, והייתה לה התחושה המשונה ביותר, שאם הייתה נכנעת לליבה, הוא היה מפיל אותה ישר על האדמה. ממש שם, במקום בו היער נאבק להשתלט בחזרה על הקרחת המבוראת.

אלא שללורן לא הייתה שום כוונה להתמוטט.

לא משנה מיהו הממתין בין הצללים ומביט בה.

"מר דומיניק ג'יימס?" היא מיהרה לשאול, בהשתדלה שקולה יהיה חד וצלול עד כמה שניתן, חזק מספיק כדי לחצות את קרחת היער, כאילו היא בכלל לא חוששת, מפני שבכלל לא הייתה לה שום סיבה לחשוש.

אם כי, היא נותרה שם בלי נוע. כאילו רגליה לא היו משוכנעות, בדיוק כמוה, בכך שהיא מסוגלת להישאר עומדת בלי ליפול. בעיקר בזמן שליבה חולל כאלו מהומות וכזה כאב.

האיש נע, יצא מבין הצללים של המרפסת, אל אור השמש ששטף את קרחת היער, אבל משום מה לא הצליח להפחית בכלל את קדרותו האפלה של היער עצמו.

זה רק גרם לליבה להמשיך להשתולל ביתר שאת.

הוא היה גבוה. יותר מדי גבוה, עם כתפים רחבות כאלו, שגרמו לכפות ידיה לעקצץ מרוב רצון ל... לעשות דברים שהיא לא הייתה מוכנה לתת לעצמה לדמיין בכלל. שיערו היה כהה וסבוך, מרושל למדי, וממש ארוך מדי לטעמה, אם כי איכשהו זה גרם ללסתו החזקה והנועזת להיראות עוד יותר דומיננטית. פיו היה ישר ונטול חיוך, אבל היה גם עסיסי מספיק כדי לגרום לבטנה להתהפך בתוכה. הוא היה לבוש בפשטות, בחולצה ארוכת שרוולים, מכנסיים כהים – שגרמו לה להיות יותר מדי מודעת לעוצמה של ירכיו – ומגפיים, שנראו כאילו נבחרו מטעמים תכליתיים ולא מטעמים אסתטיים.

אבל עיניו היו מה שגרם לכל קרביה של לורן להצטלצל בבהלה. או שמא זה היה בכלל מרוב מודעות.

כי הן היו אפורות. אפורות כענני סערה, בדיוק כמו העיניים של מטאו.

האפור של סן-ג'אקומו, חשבה לורן לעצמה, בדיוק כמו שהיו עיניה המפורסמות מאוד של אלכסנדרינה.

היא לא הייתה צריכה שהוא יציג את עצמו. לא היה לה שום ספק, שהיא ניצבת מול בנה האובד של משפחת סן-ג'אקומו. והיא לא יכלה להגיד מדוע כל השערות הזעירות על עורפה סמרו בבת אחת, כמו בתחושה מבשרת רעות.

"שמי הוא לורן קלארק," היא אמרה לו, בהיזכרה שהיא אמורה להיות עוזרת אישית יעילה. לא... מה שהיא הייתה כרגע, עם התחושות המשונות הללו, שהשתוללו בתוכה. "אני עובדת אצל מטאו קומב, הנשיא והמנכ"ל של תעשיות קומב. אם איכשהו אתה לא יודע מיהו מטאו קומב, בין היתר הוא בנה הבכור של אלכסנדרינה סן-ג'אקומו קומב המנוחה. אבל לי יש סיבות להאמין, שאלכסנדרינה הייתה גם אימא שלך."

היא הכינה את הנאום הזה. שוב ושוב, היא הפכה את המילים הללו בראשה, ואפילו עמדה והשמיעה אותו מול המראה הבוקר, בחדר הקטן באכסניה. כי לא היה שום טעם להסתובב סחור-סחור, ולא לגשת אל העניין עצמו. הכי טוב להסיר את הפלסטר במשיכה אחת, לצלול ישר אל תוך המים, כדי שהם יוכלו לגשת אל העניין עצמו, כמה שיותר מהר.

היא ציפתה לכל מיני תגובות, על הנאום הקטן הזה. שהוא יכחיש  את  זה,  אולי.  שהוא  יתחיל  לצעוק  בכעס,  שיצווה עליה להסתלק. היא הכינה תכניות פעולה לכל אחת מהאפשרויות הללו –

אבל האיש שלפניה לא אמר מילה.

הוא קרב לכיוונה, אילץ אותה להבחין באופן בו הוא נע. תנועותיו נדמו זורמות יותר מכפי שבן-אדם אמור לנוע. במין חן קטלני, בהתחשב בממדיו הענקיים, והיא מצאה את עצמה עוצרת את נשימתה.

ככל שהוא התקרב, כך התבהרה לה ההבעה שעמדה על פניו ובעיניו, שנראתה לה כמין סוג של שעשוע ציני.

לזה, היא לא הכינה שום תכנית.

"כשגברת קומב הלכה לעולמה לאחרונה, היא כללה אותך בצוואה שלה." לורן אילצה את עצמה להמשיך ואמרה, "מעסיקי מתכוון לכבד את משאלותיה של אימו, מר ג'יימס. הוא שלח אותי לפה, כדי להתניע את מהלך העניינים."

האיש עדיין לא דיבר. הוא האט, כשבא והיה פנים אל פנים מול לורן, אבל הוא לא בחן את פניה. מבטו חלף עליה, בצורה שנראתה לה אינטימית ביותר, והיא יכלה לחוש בסומק שהתפשט בפניה, בתגובה.

כאילו ידיו הן ששוטטו על כל רחבי גופה. כאילו הוא בחן את מידת החלקות של השיער, שהיא אספה אחורה וקשרה בקוקו. או את העובי של הצעיף האדום, שבו התעטפה כדי להדוף את הצינה, גם במטוס וגם ביערות ההונגריים. מטה, אל כפות רגליה, אל נעליה היפות והלא מעשיות, ובחזרה למעלה.

"מר קומב הוא איש בעל אמצעים ומעמד." לורן גילתה שהיא מתקשה לשמור על נימת קולה החדה והסמכותית, כשהאיש הזה כל כך... קרוב. וכשהוא מביט בה כאילו הייתה ארוחה, לא שליחה שהביאה מסר. "אני מזכירה את העובדה, לא כדי לרמוז שהוא לא מתכוון לכבד את המחויבות שלו כלפיך, כי הוא כן מתכוון. אבל החוק דורש שהוא יתקדם במידה מסוימת של רגישות. אתה מבין."

היא הייתה מודעת ליותר מדי דברים בבת אחת. האיש – דומיניק, היא תיקנה את עצמה, כי זה היה חייב להיות הוא – התקלח רק לאחרונה. היא יכלה לראות את עקבות הלחות בשיערו, שגלש לכל מני כיוונים, ללא שליטה של ממש. גרוע מכך, היא יכלה להריח אותו. השילוב של סבון וניחוח גברי חמים, נקי, בריא מאוד.

זה גרם לה להרגיש קצת מסוחררת, והיא הייתה בטוחה שזה מה שגרם לליבה להלום בקרבה, כמו תוף פראי.

מסביב להם, היער עמד והמתין. לא בדממה ממש, אך לא היה שם הרעש המנחם של עיר גדולה – שיחות של אנשים, קול מכוניות והקולות הבלתי נמנעים של אנשים רבים כל כך, שפשוט חיים את חייהם, מעמידים פנים שהם לגמרי לבדם. הרעש שהיה מסיח את דעתה, מהמבט הסקרן והחודר של העיניים האפורות הללו.

אם הייתה מאמינה בעצבים, היא הייתה אומרת ששלה נמצאים ממש על סף פקיעה.

"סליחה," אמרה לורן, כשהברירה שלה הייתה או להגיד את זה, או להתרחק ממנו בקפיצה ולפתוח בריצה בחזרה אל האכסניה. עד כדי כך מעורערת ולא יציבה היא חשה. "אתה מדבר אנגלית? לא עלה בדעתי לשאול."

פיו הנוקשה התרומם קמעה, בזווית אחת שלו. וכשלורן הביטה, קפואה והמומה, מסיבות שלא הצליחה להתחיל אפילו להסביר לעצמה, הוא שלח את ידו לרוחב הסנטימטרים הספורים שהפרידו ביניהם.

היא חשבה שהוא עמד להניח את ידו עליה – לגעת בפניה, ללטף את שיערה או להעביר את אחת האצבעות האלגנטיות כל כך במורד צווארה, כמו שהיא ראתה בסרט רומנטי שסירבה להודות כי בכלל צפתה בו – אבל הוא לא עשה את זה. והיא חשה נקיפה קטנה של אכזבה, ברגע שהוא מצא את קצה הצעיף שלה והחזיקו בין אצבעותיו.

כאילו הוא בוחן את איכות הצמר.

"מה אתה עושה?" שאלה לורן, כשכל התקווה שהייתה לה, לשמור על התנהגות עניינית ומקצועית, פרחה ונעלמה. ברכיה היו חלשות במידה ממש בוגדנית, וקולה כלל לא נשמע כמו הקול שלה. הוא היה מתנשם מדי, חלוש במידה ממש מביכה.

הוא היה קרוב, יותר מכפי שהיה ראוי שיהיה. לא יכול להיות שהיא זאת שהתקרבה אליו. והיה משהו, באופן בו הוא הטה את ראשו, שגרם לכל קרביה לנוע בתוכה.

ואז לקפוא לחלוטין.

"בחורה בלונדינית יפהפייה נכנסת לה ליער, לבושה בלא הרבה יותר משכמיה אדומה בוהקת." נימת קולו הייתה מלאה ברמיזה. כמו כישוף. זה גרם לה לחשוב שוב על סיפורי האגדות, ללא שום התחשבות בעובדה שהיא ממש לא מאמינה בהם. קולו היה עמוק מדי, מעושן מדי והרבה יותר מדי עשיר, עם שמץ של מבטא, שהצית כל מני שריפות קטנות בדמהּ ובכל מני מקומות אחרים. "מה בדיוק חשבת שעומד לקרות?"

ואז הוא הרכין את ראשו הגברי כל כך אל ראשה, ונישק אותה.

שמחזיק אותך על רצועה קצרה, ומדווח לו על זה." ניצוץ מסוכן הופיע אז בעיניו. "עכשיו. כמו חיית מחמד טובה. לפני שאני שוכח את הטעם שלך ומחליט לכלות בך את

 

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 26 ₪
מודפס 88 ₪
דיגיטלי39 ₪ 31.2 ₪
קינדל38 ₪ 30.4 ₪
דיגיטלי 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
עוד ספרים של שלגי - הוצאה לאור
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
עוד ספרים של קייטלין קרוז
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il