אהבה והתענגות

"אהבה והתענגות, סיפור אהבים" כהגדרת מחברו, הוא כמעט ספר עזר לתבונה. זוהי יצירה ראשונה בעברית מאת אנרי דה רנייה, חבר האקדמיה הצרפתית (1911), מסַפֵּר מוערך מאוד. הנובלה ראתה אור לראשונה בכתב-העת Mercure de France בדצמבר 1901."

דה רנייה הסימבוליסט כותב על הדברים הבוטים ביותר באלגנטיות מופתית. בשולי מהפכה צרפתית, שנדמה כי הדיה רחוקים מאוד, אנשים צעירים חיים אהבה חופשית, מתנסים בכל ההרכבים האפשריים, למן חילופי זוגות חסרי עכבות ועד הסָפִיזם המעודן והמוצנע. יורש רחוק של הסופרים הפרועים בני המאה השמונה עשרה, רנייה המציא מחדש את האהבה שאינה נפרדת מן ההומור ובעיקר מן ההנאה ב"התעלסות" אישית לגמרי. כיצד לחמוק מן ההמולה של ההיסטוריה, מחרדותיה של התקופה אם לא בהיכנעות מתונה לדרכיה העתירות של התשוקה?

אנרי דה רנייה נולד באוֹנְפְלְר, חבל קַלְבדוֹס, נורמנדי, ב־28 בדצמבר 1864.

I

גברת דה לה בְּלַנשֵר, לא פחות מגברת דה בּוֹזִ'יסוֹן, לא נעלם מהן שבעליהן מנהלים יחסים מצוינים עם המרקיזה דה רוֹשְׁמוֹר, כמו שאדונים אלה ידעו שהמרקיזה היא פילגשו של הרוזן דה פַלְבֵּן.

פרטים אלה אף שימשו תכופות נושא לשיחה בין הגברת דה בוֹז'יסוֹן והגברת דה לה בְּלַַנשֵֵר. הן דיברו על מדאם דה רוֹשמוֹר בלי מרירות ובלי תרעומת ולא טיפחו בליבן כל רגש של איבה על שהסבה מהן את ליבם של בעלים כה נאפנים.

הן לא יכלו שלא להודות שמדאם דה רושמור לא עשתה, בעצם, מאומה, אלא ניצלה נטייה טבעית לאדונים דה בוז'יסון ודה לה בְּלַנשר: הנטייה לבקש לשאת חן. כאלה הם הגברים, והנשים, בסופו של דבר, מסגלות עצמן די טוב לעובדה שהם אינם בנויים אחרת. אין צורך להימנות עם אנשי העולם הגדול כדי להבחין שזו דרכו של עולם. לכן לא להכיר בזאת יהיה חריג לאין שיעור יותר מאשר לא להסכין כלל עם הנוהגים ועם אורחות החיים, והנוהג שהופך את הבעלים לבלתי נאמנים כה נפוץ עד שאינו מותיר מקום להיות מופתע מכך יתר על המידה.

הגברות דה בוז'יסון ודה לה בְּלַנשר התייחסו אם כן די טוב להיותן נעזבות. הן לא ראו בזה כל בושה, כי אין בושה במה שאינו אלא דרכם של דברים. יש אפילו יתרון־מה בלהימצא כך כלול בגורל המשותף לנשים; מעצם הדבר, יש הרשאה לחולשות האופייניות להן. שתי הידידות חבו אפוא למדאם דה רושמור את היותן במצב שנמצאים בו תכופות אחרי כמה חודשים של נישואים שאינם נישואי אהבה.

שירותים טובים מסוג זה היו למדי מהרגלה של מדאם דה רושמור. בחפץ לב, ובנכונות אדיבה של נימוס וידידות, היא טיפלה בנשים הצעירות שאך זה נישאו. היא ביטאה כלפיהן תחילה דאגנות קשובה וזימנה להן טובות מעודנות. היא יעצה להן עצות נכונות ביותר כיצד להתנהג. לפיכך, היא הפכה להיות מדאם דה רושמור הטובה, ההכרחית, שאי אפשר בלעדיה!

מדאם דה רושמור בחרה אם כן עמדה נבונה. אם נשים רבות מקנאות בנשים שאך זה הגיעו ורואות ביפהפיות הצעירות הללו, שהן מקנאות בהן, יריבוֹת ליופיין שלהן, מדאם דה רושמור, להפך, אהבה לרומם את יופייה שלה מתוך הניגוד לצעירות אלה, אשר לבטח אפשר שיהיה בהן יתר חידוש ויתר רעננות, אך היא עלתה עליהן בארשת של ביטחון ושל שלמות שמעניקים ההיכרות עם מנהגי העולם, המלֵאוּת של הגוף וניסיונו של הלב.

הגברות דה לה בְּלַנשר ודה בוז'יסון נתקלו, למן ימי נישואיהן הראשונים, בעצותיה של מדאם דה רושמור שמינתה עצמה, אם אפשר לומר, לידידתן. וכך, הן מצאו עצמן פתאום ומעט בלי דעת מאין, בקשר אינטימי עם המרקיזה. לא זו בלבד שהיא השתתפה לעיתים בכל מה שהן יזמו, אלא נמצאה כל כולה בכל מחשבותיהן האישיות ביותר. היא נדחקה אליהן בטבעיות כה רבה שלא היה עולה על דעתו של איש שהיא בלתי רצויה שם, כדי כך שלא הייתה באמת דרך להסתדר בלעדיה, בלא שידעו כיצד התחוללה הכרחיות חביבה זו.

עמדה זו של אשת סוד הייתה, למען האמת, למדאם דה רושמור, מקום מִצְפֶּה שממנו היא ארבה לַזמן. לבני זוג יש ימים משלהם, עונות משלהם וירחים משלהם. מדאם דה רושמור התוודעה בדיוק רב לעלי השלכת הראשונים ביותר ולראשוני העננים. היא הייתה קשובה לסימני העייפות הזעירים הללו שמתגלים מהר למדי בזיווגים, המתואמים יותר בזכות חוזים מאשר בזכות נטיות הלב. בתחילה, יש זמן שהדמויות הבנויות פחות להסכמה, מסכימות ביניהן לרגע בשל החידוש שהן מהוות זו לזו. הסקרנות לובשת כאן את דמות האהבה, אך האדישות מציצה מאחורי המסֵכה. מצב זה אינו נטול הנאות, אף כי הוא חייב להתקיים בלי מֶשֶׁךְ. אפילו נשאר, אחר כך, זיכרון משותף שכל אחד שומר מן האחר, תמונה הנעשית בעבורו לימים נסבלת ושבלעדיה אין יכולים עוד לשאת זה את זה כלל. זו מעין שארית שהשותפים למשחק דולים ממנה ואשר חדלו ליהנות ממנה.

אמנותה של דה מדאם דה רושמור הייתה להימצא שם, בזמן הנכון, כאשר המשחק מתחיל להיחלש. יותר מבעל אחד מהסס להיות לא נאמן במתכוון. הם כמעט מסרבים להודות בפני עצמם על קיום רגשות מסוימים ומסתירים מעצמם אי אלו תשוקות. יש להם צורך בהזדמנות. מדאם דה רושמור ידעה להיות כזו. מרוב שהיא נמצאה שם, פנו אליה מבלי משים. היא המעיטה את חוסר הנאמנות בכך שכמעט הפכה אותה לשכיחה. הידידות דורשת קווי דמיון. הגברים ניחנו בצביעות קלה בסרבם להיראות כמי שמשתנים מאוד. לכן, הם לוקחים בחפץ לב כמאהבות ידידוֹת של נשותיהם. אולי הם חושבים שכך הם בוגדים בהן פחות.

וכך אירע שהאדונים דה לה בְּלַנשר ודה בוז'יסון הפכו להיות מאהביה של מדאם דה רושמור כמעט בלי להבחין בכך, ורק מפני שהיא לא הייתה האישה שלהם וגם לא של גבר אחר. מדאם דה רושמור הייתה אלמנה ולרוזן דה פלבן לא הייתה עליה כל זכות יתר משהייתה לזכויות שהעניק לה קשר ארוך, שהתמדתו בו הייתה ממושכת יותר מאשר מדויקת. אם הוא לא נקשר מעודו אך ורק למדאם דה רושמור, הוא מעולם גם לא ניתַק ממנה לגמרי. שניהם הרשו לעצמם חשקים הדדיים שהקנו להם שִׁיבוֹת מלבבות, שמהן הם יצאו מחדש כדי להיפגש שוב בהנאה מחודשת. הרוזן דה פלבן היה אז במסע צייד באוסטריה על אדמותיו של איזה ארכידוכס, כאשר האדונים דה לה בְּלַנשר ודה בוז'יסון החלו להסיג גבול באדמותיו שלו.

הגבירות דה בוז'יסון ודה לה בלנשר, אני חוזר ואומר, לא נטרו כלל למדאם דה רושמור ואפילו, למען האמת, הן רחשו לה תודה מסוימת. כך הן זכו בחירות שלא בחלו בה. לעצמאות הגוף יש חבלי חן משלה כמו אלה של הלב, ונראה להן מלבב להתענג כך מן הפְּטוֹר לאהוב ולהיות נאהבות. הן ראו בחובה כפולה זו אחד מצורכי הנישואין ובסופה של חובה זו מצאו תענוג של ממש. מדאם דה רושמור, יתרה מזו, הייתה מושלמת ביחסה אליהן; היא לא שיקפה כל גאווה על כיבושה הכפול. הדבר אירע בעיר השדה של מדאם דה רושמור, שם התכנסו לבלות את הקיץ. אדמתה של מדאם דה רושמור נמצאת מהלך פרסות ספורות מפריז. שם אדונים אלה עשו את הצעד.

ואילו הרוזן דילג מעל גדרות; הוא עזב את אוסטריה ויצא לאנגליה, שם סר להשתתף במרוצי סוסים. הוא הצטיין בפעולה זו. העיתונים דיברו על מעלליו ומדאם דה רושמור גילתה בכך עניין בלי כל צער. היא ידעה שמר דה פלבן ישוב אליה רענן יותר ועירני יותר בזכות חיים אלה באוויר הפתוח והיא ציפתה לבואו בלי קוצר רוח. נראה היה שהקיץ יהיה נעים מאוד לכולם. לא חסר לאדונים דה לה בְּלַנשר ודה בוז'יסון אלא למי לספר על אושרם. מכיוון שלא היה איש, הם החליטו החלטה נבונה שלא להסתיר זאת יתר על המידה. גילוי למחצה של הסוד הוביל להסכמה נוחה ביותר ומעשית ביותר. מדאם דה רושמור שמחה בהם, והם בה, כך שהכול נהנו עד מאוד איש איש מהנאתו הפרטית.