אורות בחשכה

"אורות בחשכה: הסופרת נעמי פרנקל והביוגרפית פורצות חומות של שתיקה" מביא סיפור עלילתי מדהים וסוחף, המשקף תקופות דרמטיות בחברה, בתחום הביטחון ובפוליטיקה בארץ ובעולם, ומציב גישות שונות לחיים, סיפור המתאר מערכות יחסים מורכבות בין הפרט החריג לחברה בתוך המשפחה ומחוצה לה. הספר מתייחד בכך שהוא נותן לקורא הצצה לידידות נדירה של שתי נשים אינטלקטואליות ורגישות במיוחד, ששלושים ושש השנים המפרידות ביניהן, אינן מפריעות להן לבנות לעצמן עולם משופע בחן, בחסד, בחמלה ובהפריה הדדית.

פרופ' ציפורה כוכבי-רייני התמחתה בשפות שמיות וחמיות. ספריה עוסקים בנושאים לשוניים ולשוניים סגנוניים של הטקסטים הכתובים בכתב היתדות בעיקר ובהירוגליפים ובניתוח לשוני וסגנוני של ספרות העברית המקראית והעברית המודרנית. כמו כן חיברה טרילוגיה על חייה של הסופרת נעמי פרנקל. 
מבין ספריה: מכתבי שלונסקי – עיון לשוני וסגנוני; התכתבות של אל עמארנה, כרך 2 (באנגלית); מלכת הקונכייה, 3 כרכים: 'אל האור', 'זריחה ושקיעה', 'ניצחון הרוח'. הטרילוגיה מגוללת את סיפור חייה הסוערים של הסופרת נעמי פרנקל; הדיאלקט האכדי של סופרי מצרים במאות ה-14 וה-13 לפני הספירה (באנגלית); פרדה לנעמי פרנקל - ניתוח לשוני-סגנוני של הרומן פרדה לנעמי פרנקל; למלך אדוני, תרגום מכתבי אל עמארנה האכדיים; מראות, צבעים, קולות וצלילים – ניתוח לשוני-סגנוני של הרומן ברקאי לנעמי פרנקל; מכתבי אלשיה (באנגלית) תרגום וניתוח לשוני של מכתבים אכדיים שנשלחו מאלשיה (קפריסין) למצרים במאות ה-י"ד וה-י"ג לפני הספירה; מתנות ממלכתיות (באנגלית); הספר מציג את התרבות החומרית המשתקפת ברשימות מתנות מראשי ממלכות בעולם העתיק (מצרים, בבל, מיתני, אוגרית וחת); אוצר מילים שמי-מערבי אשר בכתב מצרי במאות הי"ד עד למאה ה-י' לפני הספירה (באנגלית, עם פרופ' דניאל סיון).

הקדמה

הספר 'אורות בחשכה' מתאר פרקים אחדים מקורותיה הסוערים של הסופרת נעמי פרנקל שפורסמו בטרילוגיה 'מלכת הקונכייה'. בספר זה עלילות חייה שזורות בתוך מבחר סיפורים הלקוחים מתמונות חיי.

על פרסום אירועים דרמטיים בחייה אמרה לי הסופרת: "אל תשאלי מה יגידו עליי, אל תחשבי על הקוראים. כתבי את אמת חיי." נעמי פרנקל מסרה לי את הגיגיה הכמוסים ביותר והטילה עליי כובד נפשי. בכל פעם שהבעתי את היסוסיי בעניין פרסום אירוע זה או אחר מפאת רגישותם, ביקשה בתוקף קול שאפרסם את חוויותיה אפילו קשות הן. בזו הלשון הבהירה לי הבהר היטב:

"היו לי שתי אפשרויות בחיים. לא לחיות עם בני אדם או להסתתר מאחורי סיפורים ומעשיות ואיכשהו לחיות עם אנשים, למצוא דרך עקלקלה להיות עם בני אדם. סיפורים ומעשיות נתנו לי את היתרון שלא יתקיפו אותי. אפילו העריצו אותי. זה נתן לי שקט אבל סבלתי סבל נוראי. איש לא יכול לתאר לעצמו... כל מגע עם אנשים מכריח אותי לספר מעשיות. אני לא יכולה להגיד את האמת. אנשים לא מבינים. הייתה לי עוגמת נפש וקרו לי דברים נוראיים. זה נגמר."¹

הפרטים הביוגרפיים של פרנקל נמסרו לי מפיה ורבים מהם דליתי מערמות חומרים שהעמידה לרשותי. למעשה, מראשית המאה העשרים ואחת ולאחר פרסום הביוגרפיה חלחלו לתקשורת ענייניה האישיים וזכו לתגובותיהם של הנוגעים בדבר. מבחינה זאת אין בגילויים הרגישים חידוש או משום פגיעה בצנעת הפרט. בכל מקרה, לרוב ביכרתי להחסיר סימנים מזהים הן בסיפוריה הן בסיפוריי. עם זאת, הואיל והסופרת המנוחה מתועדת רבות במדיה הישראלית והעולמית — ומבחינה זאת יש עניין לציבור לדעת — ניתן לזהות את הדמויות הפועלות. חרף זאת, השתמשתי בשמות בדויים, למעט בשמותיהם של סופרים, משוררים, חוקרים באקדמיה בעלי שם עולמי, רבנים, פוליטיקאים, קציני צבא בכירים, עיתונאים ואנשי במה שעמדותיהם בעניינים רוחניים ו/או פוליטיים הושמעו פומבית ויש להם ערך היסטורי, תרבותי, חברתי וחינוכי.

על רקע ההפצרות החוזרות ונשנות של מוקירי זכרה של הסופרת נעמי פרנקל, להגיש לקוראים את חיבור הביוגרפיה 'מלכת הקונכייה' בתמציתיות, העליתי בספר הנוכחי סיפורים דרמטיים וסוערים שהדהדו בנפשה מילדותה בברלין ועד אחרון ימיה בארץ ישראל. כהשלמה, מפעם לפעם מובאות תחושותיי ונקודת המבט שלי על אירועים רגישים.

לפרקי הביוגרפיה המקוצרת נוסף פן נוסף — מבחר של שיחות רוחניות ונפשיות שהתקיימו במהלך המפגשים בין הסופרת לביני, במשך שלושים וחמש שנה. במרכז השיחות מופיעים פלחים גדושים מתוך קורותיי שיש בהם לשרטט את קווי האופי של הילדה, הנערה והאישה שכנראה עוצבו באופן שתרמו לצמיחתה של ידידות נדירה בין שתי דמויות חריגות אף על פי שהתחנכו בשׂדות תרבותיים שונים.

לסיום, תודתי נתונה לשלושת ידידיי הקוראים הראשונים: הרב משה מאלר שהאיר את עיניי בעניינים הנוגעים לדינים והלכות ביהדות; גב' זיוה בלזברג וגב' חני דרזנר. בנפש חפצה ניאותו לקרוא את קובצי הפרקים, עודדו אותי לפרסמם ואף דלו מתוכם פליטות קולמוס.

צפורה (ציפי) כוכבי רייני

שערי תקווה

1. מתוך 'מלכת הקונכייה' כרך א, מבוא.

מבוא

הספר 'אורות בחשכה — הסופרת נעמי פרנקל והביוגרפית שלה פורצות חומות של שתיקה' משופע במשפטי חוכמה המוציאים את העלילה מדרגת סיפור נרטיבי דוקומנטרי לספרות ערכית.

על הסופרת נעמי פרנקל

20 בנובמבר 1918, היום שבו נולדה הסופרת נעמי פרנקל, הטיל צל כבד בבית משפחת פרנקל הבורגנית. ברטל, הבת השישית של המשפחה היפה, נולדה עם גידול ענק ומחריד בראשה, שבעקבותיו פרצה בראשונה מריבה קשה בין ההורים האוהבים. ארתור האב, בן יהדות גרמניה, אמר למרתה, האם היהודייה הפולנייה: "מוטב מותה", וחרף התנגדותה להסרת הגידול בניתוח מסוכן נלחם על דמות הילדה. חוּשו האסתטי המפותח הוא שהדריך את מעשיו. בגינו לא ייחס משקל לאזהרת המנתח שאם יוסר הגידול בהצלחה, תהיה בתו גאון או אידיוט.

בשעת חצות, ארתור ואביו יעקב חטפו את התינוקת בחשאי, ובלוויית מטפלת עלו על הרכבת לברסלאו. הניתוח אמנם הצליח מעל ומעבר למשוער, אך לא היה בו כדי לפייס את האם הנבגדת. בדרכה שלה מחתה מרתה על הימור בן זוגה בחיי בתה. וכך בניגוד לרצונו הרתה ובא לעולם הבן השביעי. ארנסט התינוק הג'ינג'י היה נאה וחייכן. המשפחה וכל רואיו נשבו בקסמו והיו מחבקים ומנשקים אותו בלי סוף. תכונותיו דחקו הצידה את ברטל הקטנה, לימים נעמי, מאז מלאו לה שנה וחצי בלבד.

ברטל גדלה בתחושת נחיתות. לביטחונה העצמי הירוד לא תרמו שחזורי המשפחה את הגידול הענק והמבעית שעימו נולדה. לוץ, הבן החמישי, לא השתחרר מהטראומה שטלטלה את הבית השקט מרגע שהגיחה לעולם, והתפתחה אצלו עוינות כלפיה. בכל שנות ילדותה כינה אותה מפלצת ועל רקע חריגותה החריף האח את התסביך שלה. התחושה שהיא ילדה מכוערת הכתה שורשים ברוחה כי אף אורחי הבית הביעו פליאה בנוכחותה ותהו כיצד נולדה למשפחה היפה, בהירת העיניים ובהירת השיער, ילדה שחורה: כהת עיניים וכהת שיער.

גאוניותה לא הרשימה את שוכני הבית. התפתחותה המוטורית והשכלית המהירה במיוחד לא הייתה, לדידם, אלא הגשמת נבואת המנתח. בגיל ארבע וחמש שיננה את המיתולוגיה היוונית ואת תורת קופרניקוס הפולני על מיקומה של השמש במרכז מערכת השמש. בגיל שבע קראה את 'אנה קרנינה' של טולסטוי ולא פסחה על הרומנים למשרתות מאת קורטס מהאלר, שמצאה אותם בארונות של משרתות הבית.

התפתחותה הקוגניטיבית המוקדמת פתחה לפניה את שערי בית הספר בפרנסלאו במלאת לה ארבע. בעקבות מותה הפתאומי של אמה בפברואר 1924, חזרה המשפחה להתגורר בברלין, במחוז וייסנזה, בבתי הכיכר שהיו בעבר בבעלותם של בני אצולה. בבירה התקבלה לבית הספר האוניברסיטאי 'הגימנסיה ההומניסטית על שם לואיזה המלכה' שבמחוז דאלם והיא בת חמש. הידע שהפגינה היה מעבר לרמת בנות כיתתה לכן קפצה כיתה פעמיים.

מצבה החברתי בבית הספר היה בכי רע. 'פונקצ'ין' (נקודה קטנה) כינו אותה הבנות הבוגרות ממנה בשנתיים והפכו אותה לשפחתן. כישרונותיה האינטלקטואליים הבולטים היו לה לרועץ. הבנות אילצו אותה להכין את שיעורי הבית שלהן בהפסקות, בין השיעורים. קרן אור שפעה עליה ממנהל בית הספר ומהמורה לגיאוגרפיה בלבד. השניים העריצו את הקטנה היהודייה בעלת החוכמה העמוקה והחשיבה המקורית, בין היתר, תולדה של כוח דמיונה המופרז. אך דווקא מאותה סיבה, דמותה נדחתה בידי רוב המורים, ואולי גם מפאת מראיה הכהה היהודי שבלט בכיתת התלמידות הנוצריות הבהירות.

בדידות קשה הייתה נחלתה. מילדותה קלטה שאנשים אינם מבינים אותה ודוחים את חריגותה, על כן נמלטה לעולם הספרים. הסיפורים המרובים שקראה, העשירו את חלומותיה ואת דמיונותיה.

לימים אמרה לי כי מעולם לא עלה על דעתה, שהליכתה בעולם בהרגשה של אי שייכות למקום כלשהו, נעוצה בהיותה יהודייה. שכן, במעורפל בלבד ידעה שהיא 'יהודייה'. למעשה, היא לא הבינה מה פירוש המושג 'יהודי' או מהי משמעותה של ההוויה היהודית.

בשנת 1930, במלאת לה שתים עשרה שנה, השתנה עולמה. אורחת ציונית מארץ ישראל הגיעה לביתם עם שלושת ילדיה. האורחת רבקה ברין, גיסתו של עגנון, שמעה אותה מדקלמת את הבשורה של המלאך למריה, והתחלחלה. "את ילדה יהודייה," אמרה לה, "ויש לך ארץ מעבר לים, והעברית היא שפתך, וכיהודייה אסור לך להשתתף במסכת חג המולד." האב ארתור פרנקל, יהודי מתבולל, היסה את האורחת ואמר: "ישו היה גואל גדול". ולא נחה דעתו ולא דעת יעקב אביו מהציונית ההוזה, ולגלגו בפניה על היהודים הלא ריאליסטים החולמים ליישב את ארץ ישראל השוממה.

רבקה ברין הציונית חזרה וביקרה את המשפחה היהודית המתבוללת מדי יום ראשון. ברטל הילדה, שעד כה הייתה אדישה לאורחים, ציפתה לבואה בקוצר רוח, לשמוע מפיה יותר ויותר סיפורים על החלוצים בארץ ישראל. בהשפעת רבקה ברין, השתוקקה הילדה ללמוד עברית. אביה האינטלקטואל נעתר לבקשתה באומרו: "לימוד הוא לימוד". רב רפורמי 'מתוקן' החל ללמד אותה על בריאת העולם, יציאת מצרים, עשרת הדיברות ולקרוא עימה תפילות בעברית.

בעיית זהות חריפה פרצה ברוחה בסתיו 1930, כשנתקלה ברחוב באירוע אנטישמי. מאז חדלה היהדות להיתפס בעיניה כמושג ערטילאי ונטול אחיזה במציאות. במילים הבאות סיפרה לי על הרגע המכונן בחייה:

כילדה גרמניה לא הייתי שותפה לתקווה הגדולה של הקמת מדינה יהודית כי נולדתי וגדלתי במשפחה מתבוללת. לצמוח במשפחה מתבוללת, זאת אומרת שהיהדות היא נושא שולי. איש לא חינך אותי כיהודייה. מיום שעמדתי על דעתי שמעתי בביתי הבורגני שאני אזרחית גרמניה.

המפגש הראשון שלי עם היהדות היה בסתיו 1930. הייתי בדרך הביתה מבית הספר האקסקלוסיבי ביותר בברלין ע"ש המלכה לואיזה. הלכתי במרכז העיר והנה סוס התפגר ונפל. מיד קמה התקהלות גדולה סביב הסוס, ושמעתי פתאום צעקות: "הכול קורה בגלל היהודים המנוולים" ומיד לאחר מכן נשמעו עוד ועוד גידופים חריפים וקריאות "מוות ליהודים!" באותם רגעים הרגשתי מותקפת אישית על אף שאיש בקהל לא פנה אלי.

הגעתי הביתה מבוהלת. פרועת שיער ונרגשת נפלתי לחדר של אבי וצעקתי: "למה רוצים להרוג אותי," ושאלתי את אבי: "למה לא אמרת לי שאני יהודייה." וסיפרתי בפירוט מה קרה ברחוב. מה ראיתי ומה שמעתי. אבי השיב לי בשלווה גמורה: "אלה חוליגנים, אל תקשיבי להם. את ילדה גרמניה כמו כל הגרמנים." ושאלתי: מה זה להיות יהודי?" ואז קיבלתי את ההסבר הראשון בחיי על היהדות. אבי אמר ברורות: "זה שייך לעבר. היום אין לזה כל חשיבות. בימינו כל בני האדם שווים."

ויש להעיר כי כילדה חריגה נהגתי לעמוד מאחורי וילון להקשיב לשיחות מבוגרים, ושם מאחורי הווילון שמעתי בראשונה את אבי הרציונל מסביר לאורחיו הנוצרים, ביניהם כומר, שהיהדות היא הצד המיסטי בחייו. שליהדות אין משקל מכריע בחייו ועצם המחשבה שהוא נולד שונה מהסביבה מכבידה עליו. ואגב כך, שפך את לבו לפני חבריו על אפיזודה מתקופת מלחמת העולם הראשונה שרדפה אותו כל חייו.

כקצין גרמני לקח בשבי בחזית וורדון שני חיילים צרפתיים. כשהתחוור לו שהשניים יהודים, שחרר אותם מיד. מאז חי עם מצפון לא נקי שהוא פטריוט גרמני בגד במולדתו. מעשה זה הכביד עליו עד יום מותו, היינו שנה לפני עלות היטלר לשלטון.

הסוס המתפגר והקריאות 'מוות ליהודים' בכיכר אלכסנדר בברלין לא הניחו לנפשה. מהסתיו ההוא ועד אחרית ימיה חיפשה תשובה לשאלה מהי יהדות ומה זה להיות יהודי.

עליית כוחה של המפלגה הנאצית, בפרט בשל ההאטה הכלכלית הקשה, הפכה את רחובות העיר למסוכנים ליהודים. כדי להגן על הילדים, הקהילה היהודית בברלין אספה אותם בתנועות הנוער. ברטל הייתה חברה בתנועת הצופים היהודית שהפכה לשומר הצעיר, תנועת הנוער הציונית הסוציאליסטית, אף על פי שמשפחתה המתבוללת הייתה אנטי ציונית, ואף לא ראתה בעין יפה את שינוי שמה הלועזי ברטל לשם העברי, נעמי.

עם זאת, אביה שאב עידוד מהיקלטותה בחברה חרף חריגותה. הוא השלים עם ביקוריהם של אותם חניכי תנועה שהשתייכו למעמד הפועלים וביקרו בקביעות בביתם המפואר. לצד אלה שהתגוררו ב'יודנשטרסה', ליד כיכר אלכסנדר, היו גם חניכים מהשכבה הזעיר־בורגנית. בימי הרעב בגרמניה (1931-1930) ולאחר מכן, היו מחבריה של נעמי שהשׂביעו את רעבונם בארוחת צוהריים בביתה האמיד, כמעט מדי יום.

ב־1931 דרסה רגלה בבתי יהודים מסורתיים שלא השתייכו לבורגנות הגדולה. או אז חשה בראשונה שכל היהודים הם יחידה אחת, ולא משנה אם הם אוסטיודין (ממזרח אירופה) אם לאו, או לאיזה מעמד חברתי הם שייכים. דרך בתי החניכים היהודים הפולנים, התחברה לשורשיה של אמה המנוחה ולתזכורת הכואבת שסבה וסבתה החיים בקרוטושין, החרימו את משפחתה המתבוללת. הם לא סלחו לאביה, הקצין הגרמני, שברח לברלין עם בתם היפהפייה והתחתן איתה למרות התנגדותם.

אביה שריאותיו נפגעו קשות מגזים במלחמת העולם הראשונה, נפטר בינואר 1932, שנה לפני עלות הנאצים לשלטון, מסיבוך של דלקת ריאות. באבלה הכבד על מות האב זכתה לתמיכה חברתית מחברי התנועה היהודיים, תמיכה חברתית שלא ידעה טעמה מעודה. כיתומה מאם ומאב התנחמה בתנועת הנוער הציונית השומר הצעיר שהייתה לה למעין בית, בייחוד בתקופה שבה הנאצים קראו ברחובות להרוג את היהודים.

דא עקא, הטוב והרע הלכו יחדיו. מצבה החברתי בתנועה הסתבך כיוון שלא בלעה את כל הדוֹגְמָה הסוציאליסטית של השומר הצעיר. היא יצאה להגנת משפחתה הבורגנית והעזה להתווכח עם מנהיגי הקבוצה הסוציאליסטית הלוהטת, בכל פעם ששיננו לחניכים כי כל הבורגנים פושעים כיוון שהם מנצלים את מעמד הפועלים. מחאותיה נתקלו בכעס מתפרץ מצד המדריכים. הם מצידם השיבו לה בהצהרה חותכת: "את לא מתאימה לתנועה הסוציאליסטית ואינך ראויה להיות חלוצה." דבריהם אִמללו אותה עקב חלומה להשתקע בארץ ישראל ולהצטרף לקיבוץ משמר העמק.

*המשך הפרק בספר המלא*