אני מתייחס למכתבך הממוען אל פרופסור גלוב. פרופסור גלוב נפטר ב-1985. לו עדיין היה בחיים, היה הפרופסור בן 104 — עניין שאינו בלתי אפשרי, אך בלתי סביר.
א. האם יש סיבה שלא תבקרי במוזיאון?
ב. האם יש אפשרות שאת קרובה רחוקה של האיש מטולון?
בתשובה לשאלתך הראשונה, אני ממליץ לך לנסות ולבקר כאן. המאמץ לא אמור להיות גדול במיוחד. יש טיסות סדירות מסטנסטד, או, אם תעדיפי, מהית'רו או מגטוויק, לנמל התעופה באוֹרהוּס, שממנו הכי נוח להגיע לסילקבורג. המוזיאון פתוח מדי יום בין 10:00 ל-17:00, מלבד בימות החורף שבהם הוא פתוח רק בסופי השבוע בין 12:00 ל-16:00. לצד האיש מטולון תוכלי לראות כאן את האישה מאלינג וכן תצוגה הבוחנת את כל היבטי חייהם של בני תקופת הברזל — במה האמינו, איך חיו, ואיך כרו ועיבדו את המחצב שהעניק לתקופה זו את שמה. אמנם רק ראשו של האיש מטולון נשמר, אך שאר גופו שוחזר, כפי שתראי אם תבקרי אותנו כאן, והוא נראה בדיוק כפי שנראה כשנמשה מביצת הכבול, לרבות ידיו ורגליו.
בתשובה לשאלתך השנייה, המרכז לגיאו־גנטיקה במוזיאון לתולדות הטבע מנסה בימים אלה לחלץ די־אן־איי מרקמותיו של האיש מטולון, מחקר שוודאי יעזור לנו להבין את קשריו הגנטיים לאוכלוסיית דנמרק כיום. ודאי קראת בספרו של פרופסור גלוב שבטביעת האצבע המורה בידו הימנית של האיש מטולון מופיע דפוס של לולאה סיבובית השכיח בקרב שישים ושמונה אחוזים מהדנים, תגלית שמגבירה את ביטחוננו בקיומם של קשרים כאלה. סביר להניח שקיים דמיון גנטי מסוים בין אוכלוסיית דנמרק ובריטניה, שכן הוויקינגים אמנם שבו לדנמרק ממסעותיהם באירופה, אך חלקם נטמעו באוכלוסייה המקומית. לאור זאת קיימת להערכתי אפשרות לקרבת משפחה, גם אם קלושה, בינך ובין האיש מטולון.
אני מקווה שהמידע הזה מסייע לך ומצפה בכיליון עיניים לפגוש אותך אם תבקרי אותנו כאן.
ברי סנט אדמונדז
6 בינואר
מר אוצר יקר,
כמה נדיב מצדך להשיב על מכתבי לפרופסור גלוב ולנסות לענות על מה שלהבנתך שאלתי. אבל אלה לא היו שאלות. הסיבה שלא ביקרתי אינה קשורה לקשיי נסיעה. אמנם עברתי את יום הולדתי השישים אבל אני עדיין בכושר. לו רציתי יכולתי לנסוע אפילו מחר. רק מעט פעמים בחיי היה המצב שונה. מצבי הגופני תמיד אפשר לי לעלות על טיסה או על מעבורת לדנמרק, מלבד בתקופה שאחרי לידות ומקרה אחד של רגל שבורה.
מאחר שזהו מצב הדברים, אני נאלצת לבדוק מהן סיבותיי האמיתיות; תשובתך לשאלה שלא נשאלה עוררה בי רצון להיות כן עם עצמי. עליך לדעת שאני כותבת כדי להבין את עצמי. אל תטריד את עצמך בעניינים האלה. אני לא מצפה ממך להשיב.
לחברתי הטובה ביותר בבית הספר קראו בלה. זה לא היה שמה האמיתי וגם לא השם שהופיע בהקדשתו של פרופסור גלוב; זהו שם חיבה המבוסס על יכולתה לבטא מילים באיטלקית. היא הייתה איומה בלימוד שפות, לפחות בכל הנוגע ליכולת לתקשר באמצעותן, אבל ידעה לחקות אותן נפלא. המילה האהובה עליה הייתה בליסימה. הייתה לה יכולת לטעון כל הברה במשמעות שהשתנתה לפי ההקשר, וכשאמרה אותה היה נדמה שהמילה מקבלת משמעות עמוקה מכפי שהייתה לה באמת. למעשה, כל מה שאמרה היה טעון במשמעות ובעוצמה רבות יותר משהיו לאותן מילים בפיו של כל אדם אחר.
היינו חברות מהיום שבו נפגשנו, שהיה היום הראשון ללימודים. היא הייתה סוערת יותר ממני: הרפתקנית, חיה את הרגע. היא הטעינה אותי באנרגיה ובביטחון עצמי, ולכן אהבתי אותה. נדמה לי שמה שהיא אהבה אצלי היה היציבות. תמיד הייתי בסביבה, ידי תמיד מוכנה לאחוז בידה. היינו חברות כל ימי חיינו. כל ימי חייה; הרי אני עדיין חיה והיא לא. וכל חיינו דיברנו על הביקור שנערוך אצל האיש מטולון. אתה מבין, התכוונו לעשות זאת, אבל עוד לא. ראשית כול, רצינו להספיק להתענג על הציפייה לקראת החוויה הזאת לפני שנממש אותה. אולי גם חששנו מעט שהביקור יכזיב את תקוותינו. קיווינו שהוא יהיה משמעותי במובן מסוים — לא ידענו לומר באיזה מובן — אך הייתה גם סכנה שהוא לא יהיה כזה. חברותינו ללימודים מיהרו לנסוע לבקר אצלכם ברגע שהספר אנשי הביצות ראה אור בתרגום לאנגלית, אם לא קודם לכן. תחושת הבעלות שחשו כלפי האיש מטולון ופרופסור גלוב וכל הדברים הדניים שכבר היו ברשותן, רק התחזקה עם שובן. בלה ואני חשבנו שהן שטחיות ולא ראויות, ושהחוויה שעברו הייתה זניחה בהשוואה לזו שציפתה לנו. ביום מן הימים.
ואז, ממש לפני שהגיע הזמן המתאים, שתינו טעינו והתחתנו צעירות מדי. אני נישאתי לאביו של הילד שנשאתי ברחמי, ובוססתי, פשוטו כמשמעו כמעט, בחייה של אשת איכר. היו לי מספיק הזדמנויות להרהר במאות השנים שבהן עמד האיש מטולון בכבול, לעקוב אחרי מרבצי הסחף שנמתחו בצבעים שונים לאורך הסלע האנכי, ולהתלבט במי מהם אבחר כמזרן וכשמיכה לשינה ממושכת. חיי היו קבורים. הטעות של בלה הייתה שונה משלי. היא נישאה לאיטלקי. לפעמים אני חושבת שאלמלא הענקנו לה את שם החיבה הזה, היא לא הייתה מתחתנת איתו. הוא היה גבר מבריק ומניפולטיבי. בכל פעם ששהיתי בחברתו הייתי מרגישה כאילו אכלתי עוגות קרם והחלקתי על הקרח בעת ובעונה אחת. הוא הדהים את בלה. הוא שחק אותה, וכשנהייתה דקיקה ומרוקנת הוא נסע לאיטליה עם בתם, עם בתה. זה לא נשמע בלתי אפשרי, נכון? שאישה תחזיר לעצמה בת שנסעה בסך הכול עד מילאנו? אבל כך היה. כל כך הרבה אנשים היו מעורבים וכל אחד משך לכיוון שונה. כולם היו חדורי נחישות לנצח כך או אחרת. כל אחד מהגורמים האלה — הכנסייה הקתולית, בתי המשפט, שירותי הרווחה — היה משוכנע שהצדק עמו. אני כשלעצמי מעולם לא הייתי נחרצת כל כך לגבי דבר בחיי. אחרי עשור הרשויות האיטלקיות ניצחו לבסוף, ובלה עברה לגור באיטליה כדי לחיות בקרבת בתה.
במהלך העשור שקדם לעזיבתה, בתקופות הקשות ביותר, אחת מאיתנו הייתה מציעה שניסע לדנמרק, והאחרת הייתה מטילה וטו. הייתי אומרת: "אולי אם נראה פעם אחת את פניו של האיש מטולון נשאב ממנו קצת שלווה."
היא הייתה אומרת: "כל המהות של האיש מטולון היא להביט למרחק, אל חלוף המאות. אני לא יכולה להביט למרחק."
או שהייתה אומרת: "אני לא יכולה לסבול את זה יותר. בואי ניסע לדנמרק. אולי נרגיש שוב כפי שהרגשנו כשהיינו ילדות, חדורות תקווה."
אני הייתי אומרת: "אבל אנחנו לא ילדות, נכון? ואנחנו צריכות להסדיר הכול לפני שנוכל לצפות לימים יפים יותר."
כשהכול נגמר ישבתי בבית עם חיות המשק והיבול והילדים שלי. התראינו, כמובן, נסענו הלוך ושוב, אבל טרדות אמצע החיים הפכו אותנו לנשים מן השורה. חשבנו וחששנו ודיברנו על כל הדברים שנראים חשובים כשהזמן שנותר והזמן שעבר מאוזנים פחות או יותר. כסף, בריאות, מראה חיצוני, בני זוג, ילדים. בקושי דיברנו על האיש מטולון באותה תקופה, אף שנדמה לי ששתינו הבנו שלמרות הכול ציפינו לבקר אותו, וששתינו נדע כשהזמן המתאים יגיע.
כשבלה חזרה מאיטליה היא חלתה. היא אושפזה לעתים קרובות, עברה טיפולים כאלה ואחרים, אבל תמיד דיברה ללא הרף על החלמה. הפעם כן תכננו. ביררנו איך לנסוע, חישבנו עלויות, בנינו תוכנית. הרגשתי שאנחנו עומדות לסגור מעגל, להגיע אל האיש מטולון בסוף חיינו, כפי שעשינו בראשיתם. להושיט יד ליד שנשתמרה מהעבר, בתקווה להיות חלק משרשרת שבאופן כלשהו תשמר גם אותנו בעתיד.
היא מתה לפני שהספקנו לבוא אליכם. אינני יודעת אם אוכל לנסוע בלעדיה. מעולם לא תכננתי לעשות דבר כזה.
בברכה,
טינה הופגוד
