כשהגעתי ראיתי שני גברים אונסים את אשתי. המראה הכה אותי במינונים שווים של תדהמה ואלימות, כאילו הלם בי ילד בכוח ענקים. אחד הגברים, מכנסיו פתוחים, פניו אל דיאנה הכורעת על ברכיה, תפס את עורפה ביד שאחזה סכין ואילץ אותה להשקיע את פניה בין רגליו, והשני, מאחור, גהר עליה ופתח את כפתורי שמלתה.
נעמדתי כמשותק במין עיווּת מוזר, כשרגליי בין צעד אחד למשנהו. עכשיו אני כותב, בורר ומשחזר, ואולי זהו העיוות המוזר היחיד (האמיתי), אבל באותו רגע בקושי יכולתי להאמין למה שעיניי רואות; חשתי את השילוב הזה של סחרחורת ואיטיות, כבדות וסערת רוחות, שחשים מי שעברו זה עתה תאונה, והנעתי את ראשי מצד לצד כליווי של התרוצצות עיניי על התמונה, כאילו הדמות שנשקפה באותו מבט ראשון התנפצה והתפשטה לכל עבר ואי אפשר להכיל את כולה. אחר כך, סוף־סוף, זזתי והתרחקתי מהחלון ונצמדתי בגבי אל הקיר.
הדבר הראשון שחשבתי הוא שאם הם יראו אותי, דיאנה עלולה למות. שורה של הפרעות קלות (בליטה בחור המנעול שהקשתה על נעיצת המפתח; הזיגזוג בסלון הגדוש רהיטים, שולחנות, מנורות, כיסאות וכורסות כדי להגיע למטבח, כשיכולתי להיכנס ישירות מהמסדרון החיצוני שמסביב לבית) מנעה ממני להופיע ישר בחדר, אבל האירוניה בכך שהיה לי מזל שלא נתקלתי בהם פנים אל פנים הייתה דקה כל כך, שלא קלטתי אותה; באותו רגע פחדתי שפעימות לבי יישמעו מבעד לקיר. עדיין דומם, חזרתי במחשבותיי אל התמונה, ושמתי לב שהיה בה משהו שהמם אותי יותר מהאונס עצמו: הרכּוּת, הם התייחסו אליה ברכּוּת. הדבר הזה, ככל שייראה לא מתקבל על הדעת, ביטל את הדחף או הספונטניות או כל אמצעי שהקוראים היו נוקטים בלי להסס, ולפיכך ודאי יחליטו שאני יצור נתעב. הרכות הייתה רווּיה איוּם – היא הייתה מסווה לאלימות, לשליטה על הקורבן, בכך שהביאה את דיאנה לידי ההנחה ההגיונית שהנורא ביותר כבר התרחש, וצמצמה כך את התנגדותה למינימום, למחוות קטנות ותחינות כהצטמררויות בשל זיכרון רע – אבל גם צמצמה את ההבטחה שלא יקרה שום דבר נורא, שום דבר נורא נוסף. אחרי ה"לא" וה"בבקשה" שלה, באו "ששש" אחדים, כבדים פחות מהאוויר, ועם זאת, בעלי כוח הרס עצום.
הצצתי שוב. נקודת המבט מבעד לווילונות אפשרה לי לראות את התמונה כולה. הם היו במרחק ארבעה או חמישה מטרים מהחלון, ליד דלת חדר השינה, שלא היה בו שום אי־ סדר, חוץ מהמיטה: השמיכה והסדינים גלשו מהצדדים בקפליהם השלמים, כמו לבה שפוכה; קרוב לוודאי שהם הפתיעו אותה בסלון וגררו אותה לחדר והיא ניסתה לברוח משם. השינויים הזעירים שהתרחשו בזמן שעמדתי בגבי אל הקיר הרסו אותי. המכנסיים של הגבר העומד השתלשלו למטה. היו לו רגליים שריריות וחיוורות עד עלבון ותחתונים הדוקים מאוד, פרחוניים, והוא דחף אליהם את פניה של דיאנה. הגבר השני הוריד לה את החזייה וליטף עכשיו את הפטמות שלה בקצות אצבעותיו. הוא כבר לא גהר עליה; הוא כרע על ברכיו באותה תנוחה של דיאנה, והחזיק את רגליה ברגליו. מדי פעם הוא טמן את ראשו בשׂערה, והסכין של הגבר הראשון התחככה במצחו.
לא ראיתי אותם לפני כן. הם היו כבני שלושים. ציינתי לעצמי את הפרט הזה וצמרמורת עברה בי: הם יותר צעירים מדיאנה. זה שעמד היה בלונדיני, חיוור, חזק ונמרץ. מבטו היה נעוץ בפה של דיאנה והוא התנדנד באיטיות רבה קדימה ואחורה, בזהירות של צייד הנשמר שלא להבריח את טרפו ומפיק הנאה מן המומחיות שלו בלכידת הטרף יותר מאשר מהריגתו. השני היה גלוח־ראש. הוא נעל סנדלי עור והתנועע על גבה של דיאנה כמו נגן קונטרבס.
אף לא אחד מהם נראה עצבני או ממהר. אבל כל שינוי גרם לטלטלה קלה, למאבק מילימטרי שהגביר את פחדי שהם יכו אותה או יפצעו אותה. זזתי, נשמתי, הסתכלתי שוב. הגלוח־ ראש תפס אותה במותניים ועקר אותה מבין רגלי הבלונדיני וסובב אותה אליו. דיאנה התרוממה בקפיצה, גררה והדפה והרעידה. התחננה שיניחו לה. הבלונדיני אחז אותה בזרועותיה, והשני הפשיט אותה משמלתה ולחש לה משהו באוזן; אולי פקד עליה שתהיה בשקט או הבטיח לה שזה יהיה מהר. דיאנה ניסתה להרים את הידיים אל הפנים, אבל הבלונדיני המשיך לאחוז בזרועותיה מאחור; ראיתי בעיניה את הצורך לכסות את עצמה ואת המבוכה מאי־האפשרות לעשות זאת, וכמעט פלטתי צעקה. רגע אחרי כן הגבר הגלוח־ ראש הוריד לה את התחתונים ודיאנה, עכשיו עירומה לגמרי, נראתה נכנעת.
הם לקחו אותה למיטה. לקחו אותה באדיבות מקצועית, כמו שמובילים זקן אל כיסא הנדנדה שמול הגן. שם היה עוד ניסיון להיחלץ: שני הגברים הרפו ממנה כאיש אחד (הבלונדיני כדי להוריד את התחתונים שלו והגלוח־ראש כדי להוריד את המכנסיים), ודיאנה חמקה ורצה אל הדלת, ושם הם לכדו אותה שוב. שלושתם נפלו על הרצפה. רגע אחד איש לא זז ולא אמר דבר. הם שכבו ללא ניע, אילמים, מתנשפים, מבולבלים, אחוזים זה בזה, חצי עירומים, עד שהבלונדיני שלף זרוע מתוך עיסת הגופים והצמיד את הסכין אל שיניה של דיאנה, תחב אותה בין שפתיה, חודה כלפי מעלה. הוא אמר לה משהו והיא הנהנה. הם לקחו אותה שוב למיטה. השכיבו אותה פרקדן. הגלוח־ראש פישק לה את הרגליים, כרע ביניהן על הברכיים והניח לפיו להישמט באיטיות אל איבר מינה. דיאנה הקשיתה את גבה.
הבלונדיני החזיק אותה בשורשי כפות הידיים והביט בה במבט קצת עגום, נטול זימה. נראָה כאילו הוא גילה תהום בין העור של דיאנה – שזוף קלות, מעט לבן יותר מעל לעצמות כשהקשיתה את גבה – לבין רגישות ידיו. ופתאום, כאילו הוא קפץ דקה לפני כן מעל לתהום הזאת ורק עכשיו, כבר באוויר, הוא החליט להגיע אל העור שלה, הוא הניח את ידיו על צלעותיה והחליק אותן מעלה ומטה לאט מאוד, פעם אחר פעם, ולרגע לא חדל להתפעל מהמציצה הרעבתנית של הקירח. אחר כך לקח יד אחת של דיאנה והביא אותה אל בין רגליו. למגע בו הרחיקה דיאנה מיד את זרועה, אבל הבלונדיני חזר על הפעולה. הפעם הוא אחז בידה בכוח עד שהרגיש שדיאנה כבר לא מתנגדת.
זזתי שוב. הבלונדיני כבר הרפה מהסכין והניח אותה. שיערתי שהוא לא יודע היכן בדיוק (אם משמאלו או מימינו) וחישבתי כמה זמן ייקח לו למצוא אותה אם אני אכנס פתאום לחדר. שנייה אחת, אולי שתיים, במישוש מהיר מכל צד, אבל מה אני אעשה כשכבר אהיה בפנים? התכופפתי, עברתי מתחת לחלון והלכתי אל החלק האחורי של הבית. הרמתי אבן, הנחתי אותה בחזרה. במתקן הגריל היו מונחים כמה כלי צלייה שדיאנה נתנה לי פעם במתנה, כולם מצופים כרום, כולם באותו אורך וכולם חסרי תועלת באותה מידה. תפסתי את מוט הגחלים, הרמתי אותו ונכנסתי אל הבית.
נעצרתי כששמעתי גניחות. מבעד לגניחות הצרודות והחנוקות של אחד הגברים שמעתי גם גניחה של דיאנה, חלשה יותר וגלית, מופיעה ונעלמת ומופיעה שוב, שזורה בגניחות של הגבר כחוט דקיק בין מאות חוטים של כבל פלדה. די היה בזה להעלות את כובד המשקל של הברזל שבידי; הבנתי שלא אספיק להנחית יותר ממכה אחת עד שהם יתנפלו עליי, כולל זה שיקבל את המכה. לא הייתה לי אפילו מחצית הכוח שלהם. הם היו הורגים אותנו. נסוגותי וחזרתי על עקבותיי. עכשיו הגלוח־ראש חדר אל דיאנה בדחיקוֹת מהירות יותר ויותר. הוא גמר בשתיקה כמה שניות אחר כך בלסתות קפוצות, והבלונדיני תפס את מקומו. הם החליפו עמדות בלי התרגשות מיוחדת, ואפילו במין קור רוח, כשחקנים בסרט פורנו. דיאנה צייתה ללחץ ידיו של הבלונדיני והתהפכה. הבלונדיני הורה לה לעמוד על ארבע. אחר כך אחז בה במותניה ובמשך רגע התחכך, פשוטו כמשמעו, בעכוזה, עד שהפסיק לנוע. הוא נראה כעוס. הגלוח־ראש, שישב על קצה המיטה, מרפקיו על רגליו, מבריק מזיעה, הסתובב לראות מה קורה. לרגע חשבתי שהם ראו אותי, ובמקום לזוז סמכתי על עמידתי ללא ניע: אחר כך, אם הכול ילך "כשורה", כשהגברים ילכו כבר, יגלה פתאום אחד מהם את צדודיתי בחלון... אבל סיבת ההפסקה הייתה פשוטה משחששתי: הבלונדיני הושיט את ידו, תפס את הסכין ורק אז הגיע שוב לזקפה. הוא חדר אליה מאחור. דיאנה הרימה את ראשה, ושמטה אותו. היא הייתה שעונה על המרפקים, ועם כל דחיקה של הבלונדיני נגע שׂערה במיטה.
הסטתי את המבט והסתכלתי סביבי. הסתכלתי רק כדי להיות בטוח שאני שם. כבר כמה ימים היו השמים בהירים והשמש הטילה אותם צללים שכבר התחלתי להיות חלק מהם. חשבתי, מתוך רצון להאמין בכך, שבסופו של דבר השליטה הייתה בידיה של דיאנה: כיוון שלא יכלה לעשות שום דבר היא מיננה את התנגדותה ואת התמסרותה, את נפח כניעתה. הרעיון נשמע לי אבסורדי, אז כמו עכשיו; הוא לא הקל את מצוקתי ולא הצדיק את חוסר המעש שלי, לא הועיל לי. הרגשתי את משב הרוח של האבסורד גם כשנזכרתי – כאילו זה משהו רחוק – שעבר רק שבוע מאז חזרנו להיות שוב יחד. בשנתיים שהיינו פרודים לא עבר יום בלי שחשבתי על האפשרות לחזור אליה. דיאנה הייתה האדם היחיד בעולם שהרגשתי אתו בטוח. אחרי עשר שנות נישואים, הביטחון הוא שווה ערך, אם לא יותר מזה, לדחף אינטלקטואלי או לתשוקה מינית. אני בן 43, אני מתחיל להעריך דברים מהסוג הזה. חוץ מזה, העתיד נהיה צר יותר ויותר, כמעט נראה לעין: רצועת זמן, להלכה קטנה ממה שכבר חוויתי, וכבר אין בה מקום למה שעוד הייתי רוצה לחוות. על הדברים האלה חשבתי, בערבוביה.
כשהסתכלתי שוב, דיאנה הייתה לבדה.
