למחרת, עם אור ראשון, בהמשך ישיר למסיבת החתונה, הם נסעו לירח הדבש. אירינה היתה מאושרת. קרלוס עדיין היה קצת שיכור. בטיסה הם החזיקו ידיים והשקיפו על העננים.
כשהגיעו לבסוף למלון — אחרי חמש שעות במטוס, חצי שעה במונית, עוד שעה במעבורת אפופת עשן, ואחרי שגררו את המזוודות במעלה מדרגות עקלתוניות חצובות בצלע הר — הם התרחצו ואז, לבקשתה של אירינה (הוא כבר השעין ברך על המיטה והיא, בחיוך מאוזן לאוזן, שאלה אם הוא משוגע), ירדו אל החוף.
היה יום שמש מושלם. קרלוס מצא כיסא נוח וצנח עליו.
"אתה לא בא?" שאלה אותו אירינה.
הוא נד בראשו בשלילה; מרוב עייפות לא יכול לדבר.
אירינה הלכה עד קו המים, טבלה בהם רגל ולרגע קיפצה על רגל אחת בנפנופי ידיים. בסוף זינקה לתוכם בקפיצת ראש. היא הגיחה מהמים כשפניה אליו ונופפה.
קרלוס ענה בנפנוף. באותו רגע, כשידו עדיין מונפת, זגזגה בגופו במהירות האור תחושה איומה: "אוי אלוהים, אני לא אוהב אותה." הגילוי נחת עליו בבת אחת. הוא ישב והביט בה וזו לא היתה היא, אף כי הוא עדיין הכיר אותה. מה קורה פה? וליתר דיוק — מה קרה? כי לא היה בו שום ספק במה שהרגיש זה עתה. האם הפסיק לאהוב אותה פתאום? או שמא רימה את עצמו כל הזמן ורק עכשיו הבין את זה?
כשחזרה אירינה, קרלוס עדיין היה משותק וזרועו מונפת.
"למה אתה ככה?" שאלה ופרשׂה על החול מגבת מהמלון.
קרלוס מצמץ והתחיל להנמיך את היד, לאט מאוד, כאילו לא הצליח להגיב. דקירת כאב אילצה אותו לשוב ולהרים אותה. הוא ניסה שוב. ושוב אותו כאב.
"מה יש לך?"
"לא יודע," אמר קרלוס ועיסה את כתפו הימנית. "אני לא מצליח להוריד את היד..."
הוא ניסה שוב. הוא התעוות.
אירינה כרעה ברך לידו ונגעה בקצות אצבעותיה במקומות שונים בשרירי הכתף שלו, כאילו הקלידה שם שאלה לגבי מקום הכאב. היא תמכה במרפקו וביקשה שינסה שוב.
"לאט־לאט, בזהירות..."
קרלוס הנמיך את הזרוע עד שהמרפק הגיע לגובה הכתף. שם נעצר ונח רגע, והמרפק נתמך בידה של אירינה. אחר כך המשיך להוריד את הזרוע, בהדרגה, מילימטר אחרי מילימטר... לא, זה לא יֵלך. הוא נאלץ להרים את הזרוע בחזרה. הכאב היה בלתי נסבל.
"זאת עווית, כאילו נתפס לי שם איזה עצב..."
"בטח פרקת אותה. עשית איזושהי תנועה חריגה?"
קרלוס אמר שלא.
"וכשהתיישבת?"
"לא, לא נראה לי, נשענתי על הידיים כמו כולם. אולי זה קרה בטיסה. ישנתי מעוקם? גם חטפתי מכה במעבורת..."
"בוא נעשה עוד ניסיון. נסה להוריד את היד קדימה. כואב לך אם אתה מסובב אותה ככה?"
קרלוס פעל לפי הנחיותיה של אירינה: הוא הפנה את המרפק לפנים, אל הים, והתחיל להנמיך את הזרוע לאט מאוד, כשכף היד אליו, כמו זמר רומנטי.
שוב אותה עווית.
"צריך ללכת לרופא," אמרה אירינה.
"אנחנו על אי!"
קרלוס הסתובב בכיסא; הוא רצה לקום ולא הצליח. אירינה נעמדה מולו, אחזה בזרועו הבריאה כדי לעזור לו לקום ונרתעה לאחור. קרלוס צעק, היא הרפתה מיד והוא שב ושקע בכיסא. חוסר ההתאמה בין כוחה של אירינה למשקלו של קרלוס היה כה בולט, עד שהם לא ניסו שוב.
"אל תזוז, אני הולכת להזעיק עזרה."
היו מעט מאוד אנשים בחוף. משמאל, שתי נשים בכובעים ובמשקפי שמש ישנו על גבן. מעבר להן התגודדו שישה או שבעה זקנים מעל למשהו שגילו זה עתה על שפת המים — משהו שעדיין היה חי, אם לשפוט לפי תנועת הסובבים. מימין היה גבר ששכב לבדו על הבטן. אירינה הלכה לשם.
קרלוס ראה אותה רוכנת מעל לגבר, והאיש הרים ראש. אירינה הצביעה לאחור. הגבר בא בעקבותיה. הוא היה גבר גבוה, רחב צוואר, בעל זרועות עבות, בעל ירכיים רחבות, לבוש בבגד ים שחור ומסורבל שנראה כמו חוטם של כלב. תוך כדי הליכה הוא הבריש את החול מחזהו באצבעותיו.
"סליחה שאני לא לוחץ לך את היד," אמר קרלוס לאיש ברגע שהגיע אליו, "אני לא מצליח להוריד את היד שלי."
האיש אחז בזרועו הבריאה ושלף אותו מהכיסא.
"אתה יודע במקרה אם יש רופא באי הזה?" שאלה אותו אירינה.
האיש לא ידע. אירינה וקרלוס הודו לו והתחילו לחזור למלון. האיש עקב אחריהם במבטו.
כדי לעזור לו לשמור על היד מורמת בלי מאמץ תמכה אירינה במרפקו כשהלכו. החול היה רך ומלא עליות ומורדות והם מעדו לא פעם, ובכל פעם פלט קרלוס צעקה נוראה, עד שהבין שהוא מסוגל להימנע מהכאב ובו בזמן לשמור על יד רפויה אם יעביר אותה מעל לראשו, כלומר, ייאחז בעצמו; לתמיכה בתגלית הוא תחב אצבע לאוזן, כמו מטפס הרים לסדק סלע. כך הם טיפסו במדרגות האבן וכך נכנסו למלון.
