מדלן מרסי דלקורט אהבה להתבונן בגברים כמעט עירומים. היו לה העדפות, כמובן. גברים צעירים ורזים עם עור חלק היו נעימים לעין, ואלוהים יודע שסינגפור הייתה מלאה בהם. גברים מבוגרים יותר אך שמורים היטב ראויים גם הם לתשומת לב, מעת לעת, אם כי הדעה הכללית הייתה שקל יותר להתפעל מהם כשהם לבושים.
לא, מדלן מוכנה לשים את כספה – והיה לה הרבה מאוד כסף – על כך שהסוג המושך ביותר של הגברים היה אלו שלבשו את חליפות הקראטה הרפויות כאילו נולדו לתוכן. אלו שלא טרחו ללבוש חולצות בחום המעיק של סינגפור. במקום זה, הם הניחו לעורם המבהיק ללטף את האוויר ולגרום הנאה למי שידעה היכן למצוא אותם.
כרגע כשעיניה של מדלן הסתגלו לתאורה העמומה בדוג’ו (בית ספר לאמנויות לחימה, המתרגמת) הקטן והעלוב שבלב הרובע הסיני של סינגפור, היה לה העונג להתבונן לא בלוחם נטול חולצה אחד, אלא בשניים.
הראשון היה ג’ייקוב בנט, אוסטרלי שחור שיער עם עיני פלדה שהגיע אל סינגפור בערך באותו זמן כמו מדלן – לפני יותר מעשור – ומעולם לא עזב. הם הבינו זה את זו, היא וג’ייקוב. שניהם היו ניצולים, ולא שאלו שאלות. היא עמדה עכשיו בתוך הדוג’ו שלו – ואם היה לו צד רך כתוספת לחזות מעוררת היראה שלו, היא עדיין לא פגשה בו. הוא הזעיף אליה פנים כשראה אותה. כך עשה תמיד. זו הייתה התוצאה של העובדה שביקשה מאדם נדיב כמוהו יותר מדי טובות.
מדלן מעולם לא פגשה קודם את יריבו של ג’ייקוב. לא בדוג’ו שלו, ולא בסינגפור. הוא היה גבוה מג’ייקוב בשניים–שלושה סנטימטר, אבל בכל האמור במסת שריר ובצורה שזו עטפה את העצמות שני הגברים היו דומים מאוד. אותו שיער שחור וקצוץ ואותו גון עור. אח אולי, או בן דוד, ובהחלט מישהו שאמנות הלחימה לא היו זרות לו. הוא היה יריב שקול לג’ייקוב, וזה בהחלט העיד על משהו.
שניהם אחזו במקלות ארוכים, מקלות האימון והלחימה של שאולין, והם נלחמו בחינניות של רקדנים ובאכזריות שהזכירה את המפלצת המיתולוגית שהייתה הסמל של סינגפור. כל אחד מהגברים נראה ממוקד בצורך לנטרל את יריבו, אבל בעוד שג’ייקוב ייצג את אלמנט הקרח, יריבו היה אש. פחות מאופק, לא צפוי. אולי אפילו נמהר.
לוחמים נמהרים היו הסוג החביב עליה.
ג’ייקוב ראה אותה והזדעף. מדלן העיפה לעברו נשיקה.
“האם זה הוא?” שאל הנער לבוש הבלואים שעמד לצדה.
“זה הוא.”
“הוא לא נראה מרוצה לראות אותנו.”
“זה יעבור לו.”
היריב של ג’ייקוב כנראה שמע אותם מדברים או שעקב אחרי מבטו של ג’ייקוב, כי גם הוא הסתכל לכיוונם.
צעד רע, מבחינתו. כמה רגעים אחר כך הלוחם הבלתי מוכר נחת על גבו, אחרי שהמקל הארוך של ג’ייקוב הפיל אותו מעל רגליו. מדלן נרתעה.
ג’ייקוב שוב הסתכל לכיוונם, טעות קשה, כי ברגע שהוריד עיניים מיריבו, זה חבט ועכשיו גם ג’ייקוב נפל. תוך שנייה, חיבק כל אחד מהלוחמים את צווארו של האחר.
“הוא נראה עסוק,” אמר הנער. “נחזור אחר כך.”
“מה? ונחמיץ את כל זה?” חוץ מזה, היא העריכה שהקרב עמד להסתיים. היא שלחה חיוך מרגיע לכיוונו של הנער, והלכה אל שני הגברים, העקבים הגבוהים של נעליה נוקשים על רצפת העץ המצולקת. היא כרעה ליד הצמד הלוחם ותחבה אצבע בכתפו הרטובה מזיעה של הגבר המסתורי, מתאפקת בקושי לא להעמיק את מגעה. “סליחה. מצטערת שאני מפריעה. היי, ג’ייקוב. יש לך דקה?”
לאיש המסתורי היו עיני ענבר רבות הבעה; שברגע זה הביעו בעיקר השתאות. אבל האחיזה שלו בגרונו של ג’ייקוב השתחררה, וג’ייקוב הפסיק לגמרי להתאגרף והרים את ידיו – הסימן הבינלאומי לכניעה. מדלן חייכה והושיטה את ידה אל הלוחם המסתורי, בעיקר כדי לוודא שיאלץ להסיר את זרועו מגרונו של ג’ייקוב. “מדלן דלקורט. רוב האנשים קוראים לי מאדי.”
“והאחרים קוראים לה משוגעת,” ג’ייקוב רטן.
“חנפן,” אמרה מדלן.
עיניו של הלוחם האירו והוא חייך חיוך מקסים ומסוכן כשהתגלגל מג’ייקוב והגיש לה יד חמה ומיובלת ללחיצה. “לוק בנט.”
“אח?” וכשהנהן, “חשבתי ככה. אתה נלחם טוב מאוד. תגיד לי, לוק בנט…” היא אמרה כשמשכה את ידה והתרוממה מעמדת הכריעה. שני הגברים עשו כמוה וקמו על רגליהם, ונראו לא מוטרדים מחבלות הקרב. “מי מכם מנצח במפגשים המפחידים הללו? או ששניכם מתעלפים בערך באותו הזמן?”
“זה משתנה,” אמר לוק. “אני יכול לעצור את הנשימה זמן ארוך יותר.”
“שימושי,” מלמלה מדלן. העיניים שלו היו באמת בצבע מדהים. “והיתרון של ג’ייקוב?”
“עקשנות.” העיניים הזהובות נמלאו מחשבות. “אבל את בוודאי יודעת את זה עליו.”
מדלן חייכה חיוך לא מתחייב. אחרי הכול, היא עמדה לבקש מהגבר העקשן טובה. היא גררה את עיניה מעל לוק בנט והתמקדה בג’ייקוב. עיניו של ג’ייקוב היו כחולות וחודרות. “שמעתי שאתה מחפש חניך חדש.”
“לא שמעת טוב,” אמר ג’ייקוב ועיניו עברו אל פו שעדיין עמד בפתח הדלת. “חוץ מזה, האחרון שמצאת בשבילי גנב כמעט את כל מה שלא היה ממוסמר לרצפה וחלק לא קטן מהשאר.”
“הוא החזיר את הכול, לא?” ענתה מדלן. “הפך לתלמיד הטוב ביותר שלך וזכה בכמה אליפויות אסיה בשבילך.”
“כן,” ג’ייקוב אמר ביובש. “לפני שתעשיית הסרטים של הונג קונג באה לחזר אחריו ומילאה את מוחו בחלומות קולנועיים.”
“אתה רואה? ידעתי שאתה צריך חניך חדש.” מדלן העניקה לו את החיוך המצודד ביותר שלה. “הי, פו. בוא ותכיר את הסנסאי.” (תואר יפני למאסטר או מורה, המתרגמת.)
פו בא לכיוונם בחשש. נער קטן, מדלן העריכה שהוא בתחילת שנות העשרה שלו. היא מעולם לא קיבלה את המידע המדויק וגם לא ידעה את שם המשפחה של פו. פו הכיר רק את הרחוב ואת היכולת שלו לשרוד בתוכו. זה הכול. מדלן הייתה צריכה להשקיע שישה חודשים בשביל לגרום לילד בכלל לשקול את האפשרות שיתכנו סגנונות חיים אחרים עבורו.
ג’ייקוב נאנח בכבדות. “למה אני?” הוא מלמל.
“כי אתה איש טוב?” הציעה מדלן. “כי אם אמקם אותו אצל מישהו אחר הוא באמת ישדוד אותו עד הסוף?”
“את תמיד יכולה להחזיר אותו למקום שבו מצאת אותו,” ג’ייקוב ציין. “את לא יכולה להציל את כולם, מאדי.”
“אני יודעת.” אבל היא יכולה להציל חלק. וג’ייקוב כבר סייע לה בעבר. “פו הוא כייס שעובד ברחוב אורצ’רד. יש לו כישרון לעצבן אנשים מסוכנים. הוא צריך להמשיך הלאה.”
“למה אני לא מופתע?” ג’ייקוב מיקד את מלוא תשומת לבו בנער. “האם אתה בכלל רוצה ללמוד קראטה, ילד?”
פו משך בכתפיו. “אני רוצה לחיות.”
“אי אפשר להתווכח עם זה,” אמר לוק בנט בעליצות.
“אז, קח אותו אתה,” אמר אחיו.
“מצטער.” שפתיו של לוק התחייכו ללא חרטה, ומדלן מצאה את עצמה מרותקת לגבר כפי לא הייתה מזה שנים. פעימות לב מהירות, תחושות בבטנה התחתונה, דחף להתענג על חומו של חיוכו – כל הקטסטרופה. “אתה האזרח לתפארת. אני חסר הבית עם הכישורים הייחודיים. אני רק אקלקל אותו.”
“מה אתה עושה בדיוק?” מדלן שאלה.
“בעיקר אני בודק מוקשים ימיים ונשק עבור הצבא.”
“לרוב כשהם עומדים להתפוצץ,” הוסיף ג’ייקוב ביובש. “תוחלת החיים היא בעיה כאן.”
“מה שווים החיים ללא סכנה?” ענה לוק והציץ לכיוונה. עיני ענבר יכולות להיות חמות, היא גילתה. חמות לא פחות מהחיוך העצל.
“אני מניחה שאתה עובד חזק על סוג ההיגיון הזה,” היא אמרה. “אני מניחה שאתה נוטה לחלק את הנשים לשתי קטגוריות. אלו שבורחות בריצה כשאתה מחייך אליהן ואומרות זאת. ואלו שלא.”
ג’ייק פרץ בצחוק רם, והתעלם מהמבט הענברי והגוער של אחיו.
“בוא אחרי, ילד,” הוא אמר, והמשיך לחייך כשפנה אל הדלת הרחוקה יותר. “אני מציע חדר עם מיטה וכרית, מערכת אחת של כלי מיטה, מצרכים לשלוש ארוחות מלאות ביום, ומשכורת מתחת לשכר מינימום. בתמורה אני דורש ממך נאמנות, צייתנות, כבוד ומסירות. אם אתה לא מעוניין, תרגיש חופשי לחזור למקום שממנו הגעת.”
ג’ייקוב לא היה צריך להסתובב כדי לבדוק אם פו בא בעקבותיו. הוא הכיר את ילדי הרחוב. הוא ידע שהנער יבוא בעקבותיו, ולו רק כדי לבדוק אם יש משהו שיוכל לגנוב אחר כך.
לוק בנט התבונן בפו ובאחיו מתרחקים, ההבעה שלו הייתה תרכובת של ייאוש וגאווה מסויגת. מדלן התבוננה בו. זה לא היה קשה.
“את עושה לו את זה לעתים קרובות?” הוא שאל, מסתובב ותופס אותה בוחנת אותו. היא לא הסמיקה.
“קרובות למדי.”
“האם הם נשארים?”
“בדרך כלל.”
“האם את מאוהבת באחי?”
“זו שאלה אישית מאוד.” ולא היה לה רצון להשיב. “למה אתה שואל?”
“ג’ייק לא מוותר על המגננות שלו לעתים קרובות. הוא עושה את זה בשבילך.”
מדלן הנידה ראשה. “אולי על ההיקף החיצוני.” אבל לבו של ג’ייקוב בנט היה נעול חזק ומדלן ידעה באינסטינקט נשי שהמפתח לא היה אצלה. “מה תעשה אם אגיד כן?”
“אתאבל,” הוא אמר. ובטון רציני יותר, “אני לא מסיג גבול.”
“כמה ראוי מצדך. אבל לא הייתי מצפה לפחות מזה מאחיו של ג’ייקוב. תגיד לו שהייתי חייבת לזוז.”
“והשאלה שלי?”
מדלן התבוננה בו בהרהור, וידעה מה עומד מאחורי השאלה. הצהרת עניין, הזמנה למשחק. היא לקחה לעצמה רק מאהב אחד במהלך שש השנים שמאז מותו של ויליאם. היא עדיין התאבלה, ובדיעבד הבינה שרצתה את הנחמה שבאה עם האינטימיות הרבה יותר מכפי שרצתה את אהבתו של מאהבה. הוא רצה אישה שיוכל לכבד ולהעריך. זה לא נגמר יפה.
מה מחפש לוק בנט במאהבת? היא תהתה. תשוקה? היא לא חוותה תשוקה מזה זמן ממושך. צחוק? בזה היא קצת יותר חזקה. כנות? היא יכלה לתת לו גם את זה.
והיה גם כבוד, ואת זה היא לא יכלה להציע.
“כמה זמן תשהה בסינגפור, לוק בנט?”
“שבוע.”
“לא הרבה.”
“מספיק,” הוא ענה. “אפשר לדחוס הרבה בשבוע אם מנסים.” הוא העניק לה חיוך עקום. “עדיין לא ענית לשאלה שלי.”
“רק בגלל שאני לא רוצה לענות. תתייחס אל זה כאחת התעלומות הקטנות של החיים.”
“אני שונא תעלומות,” הוא אמר. “הוזהרת.”
קשה היה לא לחייך מעט בתגובה. “תיהנה משהותך בסינגפור, לוק בנט. תמצא כאן הרבה דברים שיבדרו אותך.”
“בהחלט יש,” הוא מלמל.
“ויש כנראה גם הרבה דברים שמהם כדאי לך להימנע.” אזהרה הוגנת. היא חייכה באירוניה, הסתובבה על עקביה ויצאה.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
