“מיס פלטשר?” שאל שומר הסף הקשיש והקמל, שהיה עטוף בטוניקה בגון שנהב ובטורבן בצבע דומה.
מיה הינהנה ופנתה להתבונן במלון המוזנח שניצב לפניה. בעמודי השיש המרשימים ובטיח המתפורר של האכסדרה. במדרגות השיש היפהפיות של הכניסה שנשחקו מרוב שנים והמוני רגלים…
בסבך הפרוע של הגינה הלא מטופחת…
“ברוכה הבאה לפננג, פנינת המזרח,” הוא אמר בנימה מהודרת, “ואל מלון קורנווליס, הלב הזוהר של ג’ורג’טאון הקולוניאלית.”
המלון אכן היה ממוקם במרכז הרובע הקולוניאלי של האי, והיה לו איזשהו חן מרופט מימי עברו – אבל זוהר? מיה לכסנה מבט משועשע לעבר שומר הסף.
“אני יודע מה את חושבת,” הוא אמר. “שהמלון ישן וזקוק להרבה שיפוצים. אבל לפני שישים שנה, כשרק התחלתי לעבוד פה, היה לו באמת פאר מרשים.”
“אני מאמינה לך.”
רג’ה, לפי תג השם הצנוע שעל דש בגדו, קרן מאושר. “והוא עוד יכול לשוב להדרו. זה מה שאהבה יכולה לעשות.”
אהבה, והרבה מאוד כסף.
“אבל רק אחרי שהקללה תוסר.”
“יש עליו קללה?”
“כמובן. אחרת איך את חושבת שהמלון היה יכול להגיע למצב כזה?”
“שנים על גבי שנים של הזנחה.”
“כן, גם זה,” הוא אמר. “אני אודיע למר אית’ן על הגעתך. הוא חיכה לך. כולנו חיכינו.” ר’גה פתח את הדלת לפניה. “מיס פלטשר.”
“מיה,” היא אמרה, ונזכרה לשאול את עצמה באיחור מנין הוא יודע את שמה.
“מיס מיה,” הוא אמר, ועיניו הקשישות מאירות. “ברוכה הבאה הביתה.”
זה לא היה הבית שלה.
לא משנה מה רמז, אולי, שומר הסף הקשיש, המלון הזה מעולם לא היה ביתה של מיה. היא גדלה בסידני, התחנכה שם; היא גרה שם… בדירת יוקרה מעוצבת, שמשקיפה על גשר המפרץ. היא בחרה את הדירה ההיא בגלל נוף המפרץ המרהיב שנשקף ממנה, ומפני שהיתה ממוקמת במרחק שני רחובות מהמטה של תאגיד פלטשר, בו היא בילתה את מרבית זמנה. זה היה הבית שלה, לא המלון הקולוניאלי המרופט הזה, בעיר שנמצאת במרחק עצום משם.
גם אם ירשה זה עתה מאמהּ את המלון הזה. מאמהּ אותה היא לא הכירה מעולם.
אבל שומר הסף הקשיש חיכה שהיא תיכנס, ועיניו היו חביבות ומסבירות פנים. בית או לא בית, המלון הזה היה שלה עכשיו, ומיה תמלא את חובתה כלפיו.
היא היתה בתו של ריצ’רד פלטשר – בתו היחידה – והיורשת של עסקיו עתירי ההון. היא ידעה טוב מאוד מה פירושה של המילה חובה.
היא היתה מסוגלת לכך. באמת.
כמה קשה זה כבר יכול להיות, להיכנס לתוך חיים שהיא לא הכירה מעולם?
קשה.
אבל גם לזה היא כבר רגילה. תוך שהיא שולחת חיוך מהיר אל רג’ה, מיה לקחה נשימה עמוקה, מתחה את כתפיה ונכנסה פנימה.
היא נראתה בדיוק כמו אמהּ. היה לה אותו מבנה גוף מעודן, אותן פני פיה מכושפות שהיו ללילי.
אית’ן המילטון עמד בראש גרם המדרגות הראשי והתבונן באישה שרג’ה הכניס ללובי. הוא התבונן מנקודת התצפית שלו, לא מיהר להתגלות לפניה לעת עתה, בעת שהיא הביטה מסביבה בסקרנות. היא הסתכלה קודם על הלובי ואז הורמו עיניה, כמו שמתרוממות תמיד עיני כולם, אל הנברשת העתיקה התלויה מהתקרה. על כל ששת אלפי חתיכות הבדולח שלה, המלוטשות בעבודת יד – ולא משנה שהמנורה לא דולקת כבר שנים. שפתיה התעקלו בחיוך – מתאים יותר לילדה מלאת פליאה, מאשר ליורשת מחושבת – ואית’ן הרגיש איך לבו מחסיר פעימה.
הוא התבונן וראה איך איה, מנהלת הקבלה הקשישה, ממהרת לקראתה. ראה איך בתה של לילי מושיטה לה את ידה ללחיצה וראה איך איה תופסת אותה ומצמידה אותה ללחיה המקומטת. זה היה מבחינתה לגמרי לא צפוי – ולא רצוי במיוחד – למרות שהיא הצליחה להסתיר את חוסר הנוחות שלה בצורה לגמרי לא רעה. איה דיברה קצרות, ומיה פלטשר נדה בראשה, ועגמומיות קלה הופיע על פניה. תהא השאלה אשר תהא, תשובתה היתה שלילית.
היא שחררה את ידה, תחבה קווצת שיער שחור מבריק, באורך הכתף, אל מאחורי אוזנה, ושבה והביטה מסביב.
האם היא תבחין במלאכת המחשבת של הגילופים המורכבים שגולפו בעץ הסיסם השחור של המעקה התוחם את גרם המדרגות המרכזי? האם היא תראה, מעבר לשטיח הפרסי המרופט, את הגוונים היפהפים של השיש של המדרגות שמתחתיו? האם יהיה ביכולתה לראות את הקסם? הוא תהה. או שהיא תראה רק יושן וריקבון?
היא הביטה לעברו.
כעבור רגע ארוך מאוד, היא החלה לעלות במדרגות. הוא היה צריך לרדת לקבל את פניה, היה צריך להתנהג כמו ג’נטלמן ולא כמו פסל, אבל מבט אחד שלה, והוא שכח איך. היא שלחה אליו חיוך זהיר וניטרלי כשהגיעה אליו והושיטה את ידה.
“מר המילטון,” היא אמרה. “אני מיה פלטשר.”
“אני יודע.” הוא לקח את ידה הקטנה והחמימה, הקשה את גופו כדי לגבור על גל התשוקה שעבר בו כמו להב חד. הוא כבר חווה צורך בעבר, ידע למשול בו כעת. הוא הרפה מידה בבת-אחת – ולעזאזל עם הנימוס – אבל זיכרון המגע שלה נותר.
“איך ידעת מי אני? איך רג’ה ידע?”
“את נראית כמו אמך.” פרט לעיניה. לעיניים של לילי היה גוון חום חמים ועשיר, עיני בתה היו אפורות כמו שמי החורף. עיניים קרירות, זהירות, ששוקלות ובוחנות הכל ביסודיות שהוא היה מקבל בברכה, אילולא היה דווקא הוא במוקד הניתוח שלהן. העיניים של אבא שלה, הוא חשב לעצמו ונזכר במעומעם בגבר הנוקשה, בעל השיער השחור והעיניים האפורות והעגמומיות. זאת היתה הסיבה שהעיניים הללו נראו לו כה מוכרות.
“מעולם לא ראית תמונה שלה, מה?”
“לא.” העיניים המהפנטות הללו האפילו. “אני יודעת מעט מאוד בקשר לאמי, מר המילטון. עד שעורכי הדין שלך פנו אלי, לפני שלושה ימים, יכולתי להגיד עליה רק שהיא היתה יתומה, שהתחתנה עם אבא שלי, ילדה אותי והלכה לעולמה לא הרבה אחר כך.”
“את חשבת, במשך כל השנים הללו שהיא מתה?” אית’ן התבונן בה בתדהמה.
“עכשיו אבא שלי אמר לי שהיא עזבה אותנו ממש אחרי שנולדתי. כנראה שהיא התאהבה בגבר אחר. אלמן, שגידל לבדו בן קטן.”
הוא הינהן.
“אתה הוא הבן, נכון?”
“כן.” לא היה לו שום דבר להוסיף.
היא יישרה את כתפיה, כאילו הכינה את עצמה למתקפה. “אני תוהה… היא… נשארה אתכם… אתך ועם אביך?”
“היא נשארה,” הוא אמר חרש, בהבינו לפחות חלק ממה שעבר כנראה במוחה. “היא מתה בזרועותיו, לפני שישה ימים.”
מיה הינהנה והפנתה את מבטה, כאילו כאב לה להביט בו. “קבל את תנחומי על מה שאיבדת.”
מה שהוא איבד. לא היא. “וזה הכל?”
משיכת הכתפיים הכמעט בלתי מורגשת שלה ביטאה מבוכה, לא אדישות נונשלנטית. “אני לא מכירה אותך. מעולם לא הכרתי את אמא שלי. אין לי מושג למה היא לא ניסתה מעולם ליצור אתי שום קשר, ואין לי מושג למה היא השאירה לי את המלון הזה.” היא הביטה לכיוון הנברשת. “זאת אומרת, מה אני אמורה לעשות אתו?”
“זה נתון לשיקול דעתך הבלעדי,” הוא אמר והשתדל מאוד לא לתת לחוסר הביטחון שהיא הפגינה להשפיע עליו. אם היא תרצה לשפץ את המלון, הוא יעזור לה. אם היא תבקש לשרוף אותו כליל או למכור אותו – הוא יעזור לה גם בזה. הוא הבטיח ללילי שיעזור לה. “הכנתי לך את הדוחות הכספיים של שלוש השנים האחרונות.” הוא החווה לעבר קלסר שחור עבה, שהיה מונח על שולחן סמוך. “המלון מפסיד כסף. תמיד הוא הפסיד. אומדני ערכו של המלון ושל המגרש עליו הוא עומד נמצאים בין הדפים האחרונים.”
“אין לך במקרה בהישג יד הערכות לגבי עלות השיפוצים?” היא אמרה אחרי שתיקה קצרה.
“הכל נמצא פה בפנים. אולי כדאי שתשבי לפני שאת מתחילה להסתכל על המספרים הללו. תכיני לעצמך כוס מים צוננים ומניפה בהישג יד.”
“אה.” היא חייכה חיוך זהיר. “עד כדי כך, מה.”
“עוד יותר, אפילו. את מוזמנת בהחלט לבדוק באופן עצמאי את ההערכות והסכומים, אבל הם מבוססים. אני קבעתי לנו פגישה עם עורך דין, מחר בצהרים, כאן, כדי להקריא את צוואתה של אמך. אני המוציא שלה לפועל. אין בצוואה שלה הרבה הפתעות. המלון עובר לידיך, בלי שום מגבלות וסיבוכים. יש רק כמה סכומי כסף קטנים שהושארו לאנשי הצוות. זה הכל.”
היא לקחה נשימה עמוקה ושחררה אותה לאט-לאט.
“את מעדיפה לשנות את המועד?”
“לא,” היא אמרה בקול חלוש. “בצהרים זה יהיה בסדר גמור.”
הוא הינהן. “צוות המלון הכין לך סוויטה. ישנו גם האגף הצפוני של הקומה העליונה. לא השתמשו בו מזה שנים, אבל אם תחליטי להישאר, יכול להיות שתרצי להשתכן בו.” הוא לא ידע איך להגיד, במידה כלשהי של עדינות, את מה שהיה עליו לומר כעת, ולכן בחר בדרך הישירה. “זה האגף שבו התגוררו הוריך.”
“הסוויטה נשמעת לי נוחה מאוד,” היא אמרה בנימוס. “תודה על כך שדאגת לארגן אותה.”
טוב, וכעת להזמנה שהוא כלל לא היה משוכנע שהוא רוצה להציע, בהתחשב בכך שעד לפני שלושה ימים היא לא ידעה בכלל על קיומם. אבל גם את זה הוא הבטיח. “גם אבא שלי הציע שתבואי להתגורר אצלו. יש לו בית בקצה השני של האי.”
היא בהתה בו בדממה.
“את מוזמנת גם להשתמש בכל המתקנים של קבוצת המילטון, אם תזדקקי להם. מלון הדגל שלנו נמצא כאן, בג’ורג’טאון – שם אני עצמי ממוקם – אבל יש לנו מיזמים גם בקואלה-לומפור, סינגפור, הונג-קונג ובסין עצמה.” היא נראתה מבולבלת, לדעתו, כאילו לא היה לה מושג מה בדיוק הוא מציע לה. “אבא שלי ואני נשמח אם תראי בנו בני משפחה.”
מוקדם מדי. הוא הבין את זה הרבה לפני שהיא פתחה את פיה להשיב.
“זה מאוד נדיב מצדכם,” היא אמרה בצינה. “אבל לא.”
“לא למה?”
“לא לכל מה שהצעת. כבר יש לי משפחה, מר המילטון, עד כמה שהיא שווה. ויש לי גם כסף, מר המילטון, כמה שזה שווה. אני לא מחפשת להגדיל, לא את זה ולא את זה.”
“אז למה באת, אם כך?”
“כי הייתי חייבת,” היא התפרצה. “היתה לי אמא בלי שבכלל ידעתי עליה, אבא שסירב לדבר עליה ויש לי מלון בוטיק מתפורר שנהפך פתאום לאחריות שלי וצורך עז לקבל תשובות. תגיד לי מר המילטון, מה אתה היית עושה?”
פלפל. לילי היתה אוהבת אותה. המחשבה העלתה על שפתיו חיוך קטן. “דברי עם אבא שלי. הוא יוכל לתת לך תשובות.”
“לא!” היא לקחה נשימה עמוקה, כאילו ביקשה להירגע. “בין אם בצדק ובין אם לאו, יש לי כרגע בלב איזושהי טינה כלפי אביך. אני אסירת תודה לו על ההצעה שלו לארח אותי – קצת חבל שהיא מגיעה באיחור של עשרים וארבע שנים – אבל נכון לעכשיו, אני לא מעוניינת. אני אמצא בעצמי את התשובות שלי.”
“יכול להיות שהן לא ימצאו חן בעיניך.”
החיוך שהיא שלחה אליו היה בפירוש מתוק-מריר. “אני יודעת.”
אז המפגש הראשון שלה עם אית’ן המילטון היה יכול להיות יותר מוצלח, חשבה מיה לעצמה בעת שניצבה באמצע חדר המלון שלה, כשהמזוודה שלה ניצבת לצדה. היא התכוונה להתנהג בצורה עניינית, או, לכל הפחות, מנומסת. אבל עם גופו היפה והדק, ועיניו האפלות כמו הלילה, הוא הצליח להפנט אותה, מגעו ערער את שלוותה, והיא התקשתה לזכור אפילו איך קוראים לה, שלא לדבר על איך עליה להתנהג.
הוא הזכיר את הדמיון שלה לאמא שלה והיא נכנסה מיד למגננה. הוא הציע לה אירוח ומשפחה, והיא הפכה מיד לעוקצנית. רגשנית. אם כי בנסיבות הנוכחיות, נראה לה שהיתה לה הצדקה מלאה לכך.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
