דף הבית > בין חוחים

בין חוחים

         
תקציר
עמודים: 364 תאריך הוצאה לאור: 2020 שלום אשבל נולד בתימן בשנת 1939. עלה לארץ בשנת 1949 במבצע “על כנפי נשרים” וקבע את ביתו בגבעת אולגה, חדרה. את לימודיו היסודיים סיים במוסד החינוכי “כפר אליהו” שליד גדרה, ואת לימודיו התיכוניים עשה בהתכתבות דרך “מישלב”. בוגר המדרשה למורים בנהלל ובוגר האוניברסיטה העברית בירושלים בלימודי מקרא וספרות עברית. מורה ומחנך בבתי ספר יסודיים ותיכוניים, ניהל בית ספר יסודי, והיה מנהל אגף החינוך, התרבות, הנוער והספורט בעיריית חדרה, עד פרישתו לגמלאות בשנת 1998. נשוי לאורה, אב לארבעה ילדים וסב לתשעה נכדים. הספר “בין חוחים” הינו סיפור מן החיים. מבוסס על הביוגרפיה של אמו ז”ל- אישה ילדה בעולם של גברים, שרשותם עליה. הספר יצא לאור לראשונה בשנת 2002 בהוצאה מצומצמת על ידי המחבר. הוא כתב גם את הספרים: “מעיין הפלא” ואת “אליכין שלי, סיפורו של יישוב.” בימים אלה יצא לאור ספרו: “צלילה לחור הכחול”, בהוצאת “אופיר ביכורים”. “עד מלאת לה שישה חודשים, ידיו כמעט לא נגעו בה. ‘בסך הכל, בת. היום שלך, מחר של אחרים, ומי יודע איזה כלב יזכה בנבלה,’ ציטט אביה פתגם עממי שגור…” “מצדי, שימות הוא והגט שלו…” “מי שימות זו את ולא הוא. גם אם בבוא הזמן ייתן לך גט, מי ירצה בך? לא בתולה, גרושה, מטופלת בילד או בילדה, וכנראה גם לא תהיי כבר צעירה. מחירך בשוק, אחותי, ירד מאוד…”
פרק ראשון

חלק ראשון - ברשות אביה
בזהירות, באיטיות רבה משכה את גופה הילדותי מתוך הכוך, ראשה מתחכך קלות בתקרתו, ידיה גוררות את הצרור הכבד החוצה. הקול בחוץ היה זועף, מריר וחסר סבלנות, כדרכו,

"צאי מיד! אני הולך!"

רגליה הגיחו מן הכוך, גופה בעקבותיהן. ראשה התיישר, מחפש אחר הקול. בית האבן הגדול והעזוב, שהיה פעם מלא חיים, הטיל צִלּוֹ עליה ועל פתח הכוך.

"מה את מחביאה שם?" שאל בחשדנות.

שותקת, הסיטה רוּמְיֵהּ מבטה ממנו, ניערה את החול מראשה, חפנה את הצרור אל שולי שמלתה וכיסתה אותו בחול הרך, השמנוני והמלוח. היא התרוממה בקלילות, מתעלמת מכובד הצרור והחול העטופים בשמלה. בַּזְּרִיזוּת המיוחדת לה, התגבהה על קצות אצבעות רגליה, מרוקנת את התכולה שבחוצנהּ אל אחד משני שקי האוכף שעל גב אתונהּ, בצד הנסתר מעיני המעקב של אחיה. עיניה חייכו בשביעות רצון.

מֵאִיר, אחיה החורג, בחן את פניה מלמעלה למטה, רטן לשפתיו, הפנה חמורו למורד והחל לצעוד במרץ מתון, מוביל את חמורו העמוס בחול המְלַח1 אחריו.

הגֶּבֶר-נַעַר, המתלווה באחרונה דרך קבע אליה ואל אחיה, תלה עיניו בעיניה, אורב לסימן רצון, נשמר הפעם שלא לדבר כלל. משהחלה לצעוד אחר אחיה, הוא משך בזעם את מתג חמורו וצעד בעקבותיה. הוא החיש את צעדו ואת צעד חמורו, מותיר רק מרווח קטן בינו לבין עכוז אתונהּ. עִקְּבֵי רגליה, המעוטרים ברקמת הסִרְוַאל2, טופפו ערוותם על הקרקע בקצב מדוד וזריז, כולאים עיניו בהם, מרתקים אותו אל גופה הזעיר, יונקים תאוותו מעורפו עד לשורשי מבושיו. היא שמעה את גניחתו. תוך כדי הליכה נצמדה לראש אתונה, הפנתה את עיניה והביטה בפניו, שהתנשאו מעל לראשה. הוא קָרַב אליה, חמורו אחריו. הגֶּבֶר-נַעַר הרכין ראשו, הכניס את ידו הימנית לעומק כיס שמלתו, חפן מלוא ידו הגדולה תמרים, שקדים, צימוקים, אגוזי מלך קלופים וסוּכַּר נְבַּאת3, והושיט לעומתה.

ידה לא הושטה לקבל.

"קחי, אין בזה רעל. אנחנו בני משפחה."

"בני משפחה?!" חזרה אחריו מרוחקת.

"אביך נשא את סבתי, אם אבי, לפני שנשא לאישה את אמך," הסביר, מושיט לידיה בשנית את אשר בידו.

היא תחבה את ידה הקטנה לכיס שמלתה והושיטה לעיניו חופן מִשֶּלָהּ, מכל אשר בידו. עיניה היו רציניות, כבדות על עיניו.

ידו חזרה לכיסו, עיניו למקומן, והרווחה שבה לגופה.

קולן של פרסות הבהמות, המגששות דרכן במורד, רדף בדממת הצוקים אחר אוזניה הכרויות, מאיץ צעדיה הקטנים. המרחק בינה לבינו השביע את רצונה.

אתונה עצרה במורד, פישקה רגליה, זִרזפה בגלים קצרים, ארוכים, קצרים, מי-שִׁתְנָן, שהתיזו ניצוצות צהובים בהתנפצם בקרקע. משסיימה, החישה צעדיה על אף משאה הכבד, שָֹשָֹה למלא אחר זירוז גבירתה.

החמור, ששעט בעקבותיה, עצר באחת, תוקע את אפו שוב ושוב בריח העז העולה בנחיריו, מתעלם לחלוטין מזעמו, מקריאותיו וממכותיו של הגֶּבֶר-נַעַר. הוא הרים ראשו אל השמיים הבהירים, חשף את שיניו, רחרח שוב, נער נעירת תאווה ושעט בתשוקת פרא במדרון התלול אחר האתון המתרחקת. הוא התקרב אל אחוריה, תחב את שפתיו הפשוקות בעכוזה, עיניו מפלבלות ואיבר מינו חובט בעוז בבטנו. האתון הניפה את רגליה האחוריות, ושתי פְּרָסות עזות תנועה נחתו בעוצמה מתחת לשפתו התחתונה, מטביעות בה את חותמן, מצננות לפעם הזאת את התלהבותו. לעיניו הכמהות של הגֶּבֶר-נַעַר ליטפה רוּמְיֵהּ את צוואר אתונה, טפחה עליו בחיבה ובהערכה, והמשיכה לצעוד לפני האתון בתחושת שחרור.

אחיה החורג צעד לפניה בצעדים רחבים - מנותק ממנה ומן הגֶּבֶר-נַעַר, שקִבַּע את עיניו בגבה של רוּמְיֵהּ אחותו – שקוע בעצמו, במרחק שלפניו ובשקי חמורו הגדושים גדושים. למורת רוחה הגלויה, הוא צירף אליהם את הגֶּבֶר-נַעַר להובלת חול המְלַח. טובה עשה לאחיו החורג סְלַימַאן, אבי הגֶּבֶר-נַעַר הכרוך אחריה. מה התמורה שקיבל אחיה בעבור טובה זו – בנוסף לחול המְלַח שהגֶּבֶר-נַעַר מוביל למענו – אינה יודעת. ללא ספק, תמורה נוספת הייתה. קמצנות אחיה החורג ואנוכיותו לא הותירו בידיו מעשה ללא תמורה הולמת.

קול, כקולה של גְ'נֵה בת יִחְיֵא אַל-בַּגְ'ל4, צרח לימינה ממרחק, מהצטלבות הדרכים, המחברת את דרכה לדרך המובילה אל השוק של יום שני. הדמות נופפה במטפחת גדולה במרץ, וקולה הרם מנתק את רוּמְיֵהּ מהרהוריה אודות אחיה החורג וקשרי המשפחה הסבוכים שבין משפחתה לבין משפחת הגֶּבֶר-נַעַר. ברגשות מעורבים עצרה רוּמְיֵהּ את אתונה ועמדה לידה, עוקבת בסקרנות אחר הדמות, המתקרבת אליה בהליכת ריצה ועל ראשה תַּוְרֵהּ5 גדולה, עמוקה ורחבה.

גְ'נֵה, מתנשפת כמפוח נפחים, עצרה את הליכתה ליד רוּמְיֵהּ, וקומתה, הגבוהה מקומת איש, מתנשאת מעליה. צמתה השופעת, הארוכה והעבה, שנדחסה לערימה קלועה מתחת לגַּרְגּוֹּש6, שִׁוְּתָה לראשה צורה של כר גמל, שנעלמה מתחת למַקְרְמֵהּ7 שכיסתה את כל ראשה וחלק קטן ממצחה הרם.

גְ'נֵה פרשה את זרועותיה הגדולות לחיבוק אמיץ. רוּמְיֵהּ, שהכירה את הסכנה הטמונה בחיקה, שלחה את שתי זרועותיה לפניה, מרחק ביטחון בין גופה לבין החזה הרחב של גְ'נֵה. כפות ידיה הקטנות נבלעו בכפותיה הגדולות של ידידתה, ומִפְרקי אצבעותיה כאבו בשתיקה.

"שלום לך," קראה גְ'נֵה בקול רועם ומתנשף, מטלטלת בחוזקה את ידי רוּמְיֵהּ. עיניה, עיני הענבר, סקרו בהערכה את חברתה ואת משא אתונהּ מבעד לריסיה הארוכים,

"צודק, יא רוּמְיֵהּ, כל מי שאומר כי אין כמוך חַמְרַאת עַיְן8. טפו טפו, שלא תיכנס בך עין רעה."

רוּמְיֵהּ, שותקת מכאב, מתחה גופה מעלה במאמץ לשחרר את אצבעותיה מכפות ידיה הגדולות. פני גְ'נֵה נתחייכו למאמציה. היא הרפתה מאחיזתה בחיוך מתנצל. חיוכה הרחב הגיע עד עיניה המלאות, עזות המבע.

"שלמה אומר שאני לפעמים כמו בהמה, מכאיבה לאנשים בלי להרגיש." רוּמְיֵהּ שפשפה את אצבעות ידיה הרותחות מכאב, מסכימה עם דברי שלמה במלואם. הגֶּבֶר-נַעַר, שפסע עד כה בעקבות רוּמְיֵהּ, עקף בצעדים גדולים, באיגוף רחב את מקום עמידתן של השתיים. הוא הביט ניכחו, מתעלם מהן במופגן, ממהר להדביק את אחיה ואת חמורו, שהתרחקו גם ממנו כברת דרך ארוכה. גְ'נֵה עקבה אחריו, אורבת לתנועותיו.

"הצועד ציפור כנף, והיושב אבן," ציטטה רוּמְיֵהּ פתגם עממי ידוע, פותחת אף היא בהליכה מהירה, שתזרז גם את גְ'נֵה. גְ'נֵה התיקה את מבטה מגב הגֶּבֶר-נַעַר, מחייכת לעצמה חיוך רחב, נהנית מן החרדה ששלחו עיניה בגופו. הוא לא העז להפנות אליהן את מבטו בשנית. בקלות רבה הדביקה את צעדי רוּמְיֵהּ המהירים, פוסעת לצדה בפסיעות רחבות, ופיה ממלמל מילים לא ברורות.

"את מדברת עם שפתייך או איתי?" שאלה רוּמְיֵהּ בצחוק קל.

"לעצמי דיברתי, עד כמה בן סְלַימַאן זה, הקרוב רחוק שלך, ריר יוצא מפיו כשהוא מביט בך. הוא מזכיר לי כל כך את שלמה בעלי שלפני נישואינו! אותן עיניים ואותו ריר."

"מה לי ולו?" השיבה רוּמְיֵהּ נחרצות. "הוא שם ואני כאן."

"פעם גם אני חשבתי כמוך. לא ידעתי עד כמה הכסף מפתה. לא האמנתי כי יבוא יום והכסף של סַאלִם אַל-קְצִיר יקנה אותי ואת גופי לבנו שלמה עד יום מותי."

"במחילה ממך, אחותי, אולם אני לא את, ואבי אינו אביך," השיבה רוּמְיֵהּ בביטחון מלא.

"מפיך לאלוהים. אני לא מאחלת לשום בת, במיוחד לא לך, שתינשא בעל כורחה כמוני, ואין זה משנה מה סיפרה עליי הרכילות בכפר. הכסף, ורק הכסף, הוא שפיתה את אבי להשיא אותי לשלמה, הבן של סַאלִם אַל-קְצִיר. הם היו מוכנים לשלם לאבי כל מוהר שידרוש. משאלתם הגלויה הייתה כי ייוולד להם בן, שיהיה גבוה, גדול וחזק כמוני. כל תחנוניי, דמעותיי ואיומיי לא עזרו לי. בכוח גרר אותי אבי לחופה כמו בהמה, רק בהמה."

"בן הוא רצה," המשיכה גְ'נֵה כמדברת אל עצמה. "בכל הריון הוא התפלל, נדר, צם, מצפה בתחנונים לבן. גם אני ביקשתי, נדרתי, צמתי שני וחמישי, התפללתי בדמעות והתחננתי לבת. כשנולדו התאומות הוא ישב על הקרקע ובכה מולי כאישה בצער לֵידה,"

"שילמתי לאביך כסף השווה למשקלך, כדי שתלדי לי בן, ובמקום בן מה יש לי ממך? לא בת אחת, לא שתיים, כי אם ארבע! ארבע כְרַאכִר!9"

גְ'נֵה השתתקה, נאנחת בקול, "היום הוא קורא לי בהמה ולבנותיי כְרַאכִר. ארבע בנות ילדתי לזוּבּ אַל קַאע10 הזה, והן לפניו ולא כלום. ואני שומעת אותו ושותקת, שומעת וחורקת שיניים." היא מחטה את אפה, ניגבה את עיניה בשולי המַקְרְמֵהּ שעל ראשה,"בתחילה שתקתי לו, כי אני אישה והוא גבר. גבר הוא קורא לעצמו. אפו מגיע בקושי עד לטבורי. לולא אביו היינו מזמן גוועים ברעב, או מחזרים על הפתחים. הגבר הזה אינו מסוגל לפרנס אפילו נמלה. היום, אם הוא מרגיז אותי יותר מדי, אני תופסת אותו כמו חבילת עצים ודוחסת אותו לתנור של ימות החול11. פעם אחת השארתי אותו בתנור, הוא בפנים צועק ומתחנן בקול עמום, ואני יושבת בכל כובד גופי על מכסה התנור, שרה לו שירי אהבה, עד שבא אביו לחפש את בנו יחידו לתפילת מנחה. אביו לא העז לשאול אותי מדוע. הוא ידע, כי אדחס גם אותו ליד בנו בלי רחמים," פרצה בצחוק של הנאה.

רוּמְיֵהּ הביטה בגְ'נֵה בפה חתום ובעיניים מחייכות. הצחוק הכבוש, המאופק, שבעבע בגרונה, פעפע במחסום שפתיה, דָּחַק עצמו החוצה. היא עצמה את עיניה וכיווצה את בטנה במאמץ לכלוא את צחוקה – ללא הצלחה.

 

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
עוד ספרים של אופיר ביכורים הוצאה לאור
עוד ספרים של שלום אשבל
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il