גבר מבוקש במיוחד

1

ריאן אמסטרונג לעולם לא עירב עסקים והנאות.
הוא התנהג לפי העיקרון של "מי שנכווה ברותחין יזהר בצוננין." אם כי זהירות לא הייתה בדיוק המאפיין המובהק לאישיותו החברותית והפתוחה. ובכל זאת, ריאן חשש מהסיבוכים ומההשלכות שהגיעו מהעירוב הנ"ל. חשש מאוד אפילו.
כשהיה צעיר יותר ולא פעל בעולם העסקים, לא היה צריך לעמוד בפיתוי לגבי המין היפה. אם נמשך לאישה, הוא מעולם לא עצר כדי לחשוב כשההורמונים שלו הורו לו לרדוף. בדרך כלל הוא גם השיג אותה, בסך הכול אימא טבע הייתה נדיבה אליו, הגוף רחב הכתפיים והאתלטי שלו מצא חן בעיני נשים וגם אפשר לו להפוך לאחד השוערים המצליחים והמרוויחים ביותר בעולם. בשנים שבין עשרים ושלוש ועשרים ותשע, שבמהלכן שיחק כדורגל בכמה מועדונים אירופיים מפוארים, היו לו יותר בחורות מאשר גולים שחסם.
בגיל שלושים, כשפציעה כפתה עליו פרישה מוקדמת, הוא הקים חברה משלו של ניהול ספורט בסידני, ועדיין לא פיתח אז את ההרגל החיובי של התעלמות מהדחפים המיניים שלו או שליטה בהם. אז כשאחת הלקוחות הראשונות שלו – שהייתה מושכת מאוד לצד היותה אתלטית טובה – התחילה לפלרטט עם ריאן, זה היה בלתי נמנע שיגיעו למיטה. בהינתן שהייתה כמעט בת שלושים ומסורה לחלוטין לקריירה הספורטיבית שלה, ריאן לא העלה בדעתו שתרצה ממנו משהו יותר מפרשה קלילה.
אבל בסוף הפגישה השנייה שלהם, ריאן קלט שעשה טעות עצומה. הבחורה שלחה אליו מסרונים שהתפעלו מיכולת התניית האהבים שלו, ואז אמרה כמה תיהנה להיות אשתו. כשניסה לסיים את הדברים – מאוד בטקט, הוא חשב – היא עשתה הכול כדי להרוס את העסק שלו. היא הדליפה מידע סודי לעיתונים, וניסתה להשחיר את שמו בכל צורה אפשרית.
לרוע המזל, בשלב זה הוא כבר מחק את כל המסרונים שלה, כך שזו הייתה המילה שלה כנגד שלו. הוא יצא המנצח בסוף, אבל כפסע היה בינו ובין אסון. הוא הצטמרר לחשוב כמה קרוב היה לאבד את הכול. העסק שלו סבל במשך זמן מה, ומכאן נבע החוק שלו לא לערב עניין בעניין.
בימים אלו הוא יצא רק עם נשים בוגרות והגיוניות שלא היה להן כל קשר עם סוכנות ניהול הספורט שלו. הוא נמנע מלקחת נשים כלקוחות, או להעסיק נשים כעובדות. הוא אפילו שמר על זהירות לגבי קולגות לעסקים. החברה הנוכחית שלו הייתה מנהלת בחברת יחסי ציבור שאת שירותיה מעולם לא שכר. אריקה הייתה בלונדינית, בת שלושים וחמש, גרושה ללא ילדים ואמביציוזית מאוד.
תודה לאל, היא לא התעניינה בנישואים יותר ממנו. או אפילו בהתאהבות. היא כבר עברה את זה פעם, וזה לא הצליח. היא התאימה לצרכיו של ריאן בצורה נפלאה, מכיוון שהייתה מושכת, אינטליגנטית וסקסית. במהלך השנים האחרונות, ריאן גילה שנשות קריירה אמביציוזיות היו בדרך כלל לוהטות במיטה – ולא נטו להתפרצויות זעם כשהחליט להמשיך הלאה.
ריאן המשיך הלאה כל כמה חודשים. מעת לעת, מערכת יחסים התארכה קצת יותר, אבל בדרך כלל לא. לעתים הן הסתיימו מוקדם יותר, אולי אפילו אחרי שבועות מספר. ריאן תמיד בחר למהר להיפרד, אם חשב שיש כאן בעיה פוטנציאלית. הוא הגיע לגיל – ביום ההולדת הבא שלו יהיה בן שלושים ושמונה – שבו רוב הגברים כבר ויתרו על ימי הרווקות ובחרו בנישואים ובמשפחה. הוא ראה את זה מתרחש פעם אחרי פעם. כל החברים שלו כבר היו נשואים, אפילו אלו שחשב שלעולם לא ייכנעו לדחף להתיישב ולהוליד ילדים.
ריאן הבין היטב מדוע נשים ראו בו מטרה מתאימה לנישואים. בגלל שהוא מעולם לא דיבר על העבר שלו, הן לא ידעו שכבר לפני זמן רב הוא החליט שלעולם לא יהפוך לבעל ואב. והוא לא שינה את דעתו בעניין.
נקישה חדה על דלת המשרד הפריעה למחשבותיו ושלחה את עיניו אל השעון שעל השולחן. בדיוק שלוש אחרי הצהריים, בדיוק בזמן כרגיל, חשב ריאן בעצבנות לא רציונלית. בעצם הוא העריץ דייקנות. הוא שנא לבזבז זמן בהמתנה לאנשים, במיוחד אם הפגישה נקבעה מראש. אז למה הוא לא התפעל מזה בשלוש אחר הצהריים של יום שישי?
"היכנסי, לורה," הוא קרא בשיניים חשוקות.
היא נכנסה, ונראתה בדיוק כפי שנראתה תמיד: לבושה בחליפה מחויטת שחורה וחמורה למראה, כששערה אסוף בפקעת צרפתית חמורה לא פחות. ללא איפור. ללא תכשיטים. ללא בושם.
כשחצתה את החדר לכיוון הכיסא בו ישבה תמיד בפגישות השבועיות, ריאן הסתכל עליה מלמעלה למטה ושאל את עצמו למה היא עשתה את זה לעצמה. האם ככה דמיינה שעורכת דין צריכה להיראות – קשוחה, קשה וחסרת מיניות לגמרי?
לא היה קשה להבחין שהיא הייתה יכולה להיות אישה מושכת מאוד לו ניסתה. הייתה לה גזרה טובה ופנים מעניינות עם עצמות לחיים גבוהות ועיניים אפורות שצורתן אקזוטית. אם כי העיניים הללו היו לרוב קרות כמו שמי הקוטב, במיוחד כשהסתכלה עליו.
אז ריאן הופתע כשעיניהם נפגשו ולשם שינוי הוא לא ראה אדישות קפואה אלא סוג של חרטה כאובה. היא אפילו הפסיקה לשנייה ללכת כדי להסתכל עליו.
"מה?" הוא אמר מיד.
"כלום," היא ענתה והנידה בראשה. "מצטערת. בוא ניגש ישר לעניין, בסדר?" היא התיישבה, שכלה רגליים בצניעות הרגילה שלה, ואז נשענה קדימה להרים את הראשון מבין החוזים שהונחו על קצה שולחנו וחיכו לטיפולה.
זו הייתה עסקה משתלמת של ייצוג מותג שהוא עצמו השיג עבור שחקן טניס צעיר ומבטיח שהסוכנות שלו החתימה לפני חודש. הרבה מהעבודה של ריאן הייתה כרוכה במשא ומתן על חוזים מסוג כזה או אחר, שאת כולם הוא העביר תמיד תחת הבדיקה של אחד המוחות המשפטיים הטובים ביותר בכל סידני, לורה.
היא לא הייתה עובדת שכירה של סוכנות Win Win" ", ריאן לא היה זקוק לעורך דין במשרה מלאה. החברה שלו הייתה עסק קטן ואקסקלוסיבי. לא, לורה עבדה עבור הרווי, מייקלס ושותפיהם, חברת עורכי דין בבעלות אמריקאית עם סניף בסידני שהיה ממוקם באותו בניין שבו שכן גם העסק של ריאן, ועם צוות עורכי דין פליליים ותאגידיים מבריקים.
כשריאן הפך אחד הלקוחות שלהם לפני מספר שנים, הם שלחו לו תחילה עורך דין צעיר, ולפי בקשתו של ריאן – גבר, בחור נבון אבל נהג גרוע מאוד שלפני שנתיים נכנס עם המכונית שלו בעץ. כשהחברה הציעה במקומו אישה, ריאן היסס בהתחלה, במיוחד כשגילה שהיא בת שלושים ורווקה. אבל ברגע שפגש בלורה, קלט שלא היה סיכוי שיכנס למעורבות רומנטית איתה. או ההפך.
היא עדיין לא הייתה בעיה בתחום הזה. ובכל זאת, יכלה לעצבן אותו. ריאן לא היה מורגל ליחס של אדישות כה בולטת מצד בנות המין השני. זה הציק לאגו הגברי שלו, שהיה מסיבי. לפעמים האדישות שלה נראתה על סף העוינות. עלה בדעתו לעתים שאולי היא בכלל לא מתעניינת בגברים, אבל לא הייתה לו הוכחה אמתית לכך. נראה סביר יותר שניסיון העבר הפך אותה לשונאת גברים – או זה או שהיא מעולם לא פגשה גבר שהיה מסוגל למוסס את החזות הקפואה שלה.
פעם, לפני שבועיים כשהייתה קפואה במיוחד בקשר אליו, הוא נתקף בדחף פתאומי למשוך אותה אל בין זרועותיו ולנשק אותה עד טיפשות, רק כדי לראות אם יוכל להוציא ממנה תגובה.
הוא לא נכנע לדחף הזה, כמובן. ריאן ידע שאם יעשה דבר כזה הוא ימצא את עצמו במהירות הבזק בצרות גדולות.
חוץ מזה, בימים אלו הייתה לו שליטה טובה הרבה יותר בטסטוסטרון שלו. לפחות, על פני השטח. מכל מקום, מוחו נכנע לפנטזיות לגבי האישה השטנית במשך כל אחר הצהריים.
חיוך אירוני עלה על שפתיו כשנזכר מה עשה לה בראשו, ובאיזו התלהבות היא הגיבה.
בחלומות שלך, ריאן!
"מה כל כך מצחיק?"
ראשו של ריאן הסתובב במהירות בתגובה לשאלה החמוצה שלה, השעשוע שלו התחלף בהפתעה. לא התאים ללורה להבחין במשהו שאינו קשור לחוזים. היא כמעט מעולם לא הרימה את ראשה עד שסיימה, וברור שזה לא היה המצב הפעם. נראה שהיא הגיעה רק לעמוד שתיים מתוך חמשת עמודי המסמך.
"שום דבר שקשור אליך, לורה," הוא שיקר. "פשוט מצפה לסוף השבוע. אני יוצא להפלגה עם חברים מחר." וזה היה נכון. אריקה הייתה במלבורן, השתתפה בכנס.
האנחה של לורה גם היא הפתיעה אותו. זה נשמע… מקנא.
"בר מזל שכמוך."
"רוצה לבוא?" ההזמנה נפלטה מפיו, לפני שהספיק להתחרט.
היא מצמצה בהלם לפני שהורידה עיניים בחזרה אל החוזה. "מצטערת," היא אמרה בחדות. "אני עסוקה בסוף השבוע הזה."
וואו, הוא חשב. הוא יצא מזה בעור שיניו. מה גרם לו להזמינה? ועם זאת, החמיא לאגו שלו שהיא לא אמרה לא מידי. אולי היא לא אדישה לקסמיו כפי שנראתה תמיד.
ריאן ידע שרוב הנשים נמשכו אליו, כפי שנמשכו לרוב הגברים הגבוהים, הנאים והמצליחים.
הוא לא סבל מצניעות מעושה.
הוא לא הפריע לה כשסיימה לקרוא את החוזה אבל מחשבותיו נשארו פעילות מאוד. וגם עיניו.
היו לה באמת רגליים נהדרות. הוא אהב נשים עם שוקיים חטובות וקרסוליים דקים, ורגליים לא גדולות מדי. הרגליים של לורה היו ממש קטנות ומעודנות לגבי בחורה בגובהה. חבל שהתעקשה לנעול נעליים איומות כל כך!
גם שערה היה נפלא: כהה, סמיך, בוהק וארוך. הוא היה נראה נהדר פזור על הכרית…
אופס. הוא שוב עושה זאת: מפנטז עליה מינית. הוא באמת חייב להפסיק עם זה.
הוא סובב את כיסאו אל החלון הענק שמאחוריו והתבונן החוצה אל נוף הנמל שתמיד היווה הסחת דעת נעימה, ושהיה אחת מהסיבות ששכר את מערכת החדרים המסוימת הזו, בבניין הזה. הסיבה השנייה הייתה שזה היה במרחק של פחות משני בלוקים מדירת מגוריו, שגם ממנה היה נוף נפלא של הנמל.
כשריאן פרש ממשחק הכדורגל המקצועני, הוא התגעגע לעובדה שבילה את רוב חייו מחוץ לבית. הוא שנא את התחושה שהוא כלוא בבניין. הוא אהב מרחב סביבו, אהב לראות את השמים – ואהב גם מים, הוא גילה להפתעתו. הוא לא גדל עם אהבה לים, בעיקר בגלל שזה לא היה חלק מחייו; כילד מעולם לא לקחו אותו לחוף הים. רק בגיל עשרים הוא למד לשחות, וגם זה קרה רק בגלל שנאלץ להתאמן בבריכה במשך כמה שבועות בזמן החלמה מפציעה.
מכל מקום, אחרי שחזר לחיות בסידני, הוא מצא שהוא נמשך מאוד למים, ומכאן העובדה שקנה דירה ושכר משרד שלשניהם נופים אל הנמל. לאחרונה, פיתח אהבה לשיט וחשב על האפשרות לקנות סירה.
באחר צהריים זה, נראו סירות רבות בנמל, מכיוון שהחורף התחלף סופסוף באביב. הגשם שהכה בסידני במשך החודשיים האחרונים נעלם, תודה לאל; השמים היו צלולים וכחולים והמים היו מזמינים.
עיניו התבייתו על אחת הסירות שחלפה על פני בנלונג פוינט ועשתה את דרכה אל הים. זו הייתה יאכטה לבנה וגדולה, צעצוע יקר של מישהו עם הרבה כסף.
אולי אני אקנה לעצמי אחת מאלו, הוא הרהר בעצלתיים.
הוא יכול היה להרשות את זה לעצמו. "Win Win" לא הייתה מקור ההכנסה היחיד של ריאן. עוד בימים שהיה שוער היה לו את השכל להשקיע את רוב המשכורת הענקית שקיבל כל שנה בנדל"ן. עד שפרש, הוא כבר היה הבעלים של תריסר דירות לערך, כולן בפרברים הפנימיים של סידני שבהן דמי השכירות היו מצוינים, והדירות עצמן כמעט לעולם לא עמדו ריקות.
תיק הנדל"ן הנרחב שלו היה עוד דבר שריאן לא דיבר עליו, הוא ידע שזה לא רעיון טוב לפרסם ברבים את עושרו. הוא גילה שלא משתלם לגרום לאנשים לקנא. הייתה לו קבוצה קטנה של חברים שהיו כולם אנשים מצליחים, אם כי לא מולטי-מיליונרים כמוהו. הוא נהנה מחברתם ונזהר לא לעשות דבר שיקלקל את החברות. כמובן, עכשיו שכולם התחתנו, לא היה לו קשר שוטף איתם כמו בעבר. ובכל זאת הם נפגשו מעת לעת והלכו ביחד לכדורגל או למרוצים.
לאיש מהם לא הייתה סירה. ה"חברים" שאיתם עמד להפליג מחר לא היו חברים אמיתיים. הם היו ספנים מקצועיים שאותם פגש דרך העבודה ושלימדו אותו להשיט סירות.
"אני לא מצליחה למצוא משהו לא בסדר כאן," לורה אמרה לבסוף, בקול מוטרד שרמז שהייתה אמורה למצוא.
ריאן סובב את כסאו בחזרה אליה.
"את בטוחה לגמרי?" הוא שאל. זה לא היה אופייני ללורה לא לרצות לתקן משהו. לעתים קרובות היא מצאה בעיות משפטיות שלא היו לטובת הלקוח שלו.
"אולי כדאי שאקרא אותו שוב."
ריאן הופתע מההצעה שלה, לא פחות מכפי שהופתע מהמבט המוזר שנעצה בו קודם לכן. באמת, היא לא הייתה כתמול-שלשום. עכשיו שהפסיק למלא את מוחו בדמיונות מסיחי דעת, הוא יכול היה להבחין בעובדה שהפעם הייתה זו שדעתה הוסחה.
מה היה הדבר שהטריד אותה כל כך עד שמחשבותיה לא היו מרוכזות בעבודה? זה חייב להיות משהו רציני.
ריאן הסקרן החליט לבדוק אם הוא יכול לגלות.
"אין צורך לעשות זאת," הוא אמר. "אני בטוח שזה בסדר. למה שלא תעברי במהירות על שני האחרים, הם רק חידושים. ואז נסיים את העבודה ואני אקח אותך למטה אל בר האופרה לשתות משהו." זה יוכל לעזור לה להירגע ואולי היא תפתח אליו מעט.
היא הפתיעה אותו שוב בכך שלא סירבה מיד.
מוזר יותר ויותר.
אבל היא גם לא אמרה כן.
"תראי," הוא אמר בתוקף. "אני לא מזמין אותך לדייט. רק למשקה. הרבה עמיתים לעבודה הולכים לשתות יחד בשישי אחר הצהריים."
"אני יודעת את זה," היא אמרה בנוקשות.
"אז מה הבעיה שלך?"
ושוב היא היססה.
"תראי," הוא המשיך בהחלטיות, "אני קולט שאת לא מחבבת אותי במיוחד. לא, לא, לורה, אל תטרחי להכחיש את זה, הבהרת את הרגשות שלך במשך השנתיים האחרונות. אני חייב להודות שגם אני לא פיתחתי רגשות חמים במיוחד כלפיך. אבל אפילו הזכר האדיש והבלתי רגיש ביותר יכול להבחין שאת לא כתמול-שלשום. ואף על פי שזה לא נשמע סביר, אני מוצא שאני דואג לך. ומכאן ההזמנה שלי אותך למשקה. חשבתי שתוכלי להרפות על כוס יין ולספר לי מה קורה."
ומדוע נעצת בי את המבט המוזר הזה כשנכנסת למשרד היום, הוא הוסיף בינו לבינו.
"אפילו אם אספר לך," היא ענתה, עיניה אומללות, "אין שום דבר שתוכל לעשות בעניין."
"תני לי לשפוט."
היא צחקה, אבל לא נשמעה שמחה. "אתה כנראה תתעצבן עלי."
"זה דבר מסקרן מאוד. עכשיו אני פשוט לא אקבל לא כתשובה. את עומדת לצאת לשתות ביחד איתי – עכשיו. ואת תספרי לי במה מדובר!"