אקדמיית לנקסטר 1 - דברים שרציתי לומר

הוא מהלך אימים על כל הקמפוס. נערץ ומפחיד. שנוא ואהוב. זו הממלכה שלו, החל מהפסלים בחצר התיכון שלנו ועד שם משפחתו שמתנוסס על השלט.

המילים המתגרות שלו צורבות בעורי, קורעות אותי לגזרים. ועם זאת מבטו העוצמתי מתסיס את דמי, ממלא אותי בכמיהה שאני לא מצליחה להבין.

עד ללילה שבו הוא נחלץ לעזרתי ונפצע. האינסטינקטים שלי צרחו שאעזוב אותו ואתן לו לסבול, אבל לא יכולתי. סחבתי אותו לחדר שלי. ניקיתי אותו. האמנתי לשקרים שלו. נתתי לו להשתלט על כולי עד שנשארתי שבורה וכואבת.

ואז הוא ברח באמצע הלילה ולקח איתו את היומן שלי.

עכשיו הוא יודע את כל סודותיי. את האמת שלי. הוא מבטיח להשתמש במילים שלי נגדי, ואני אתמוטט אם סודי האפל ביותר יצא החוצה.

זה הרגע שבו אני עושה עסקה עם השטן.

ונותנת לוויט לנקסטר להרוס אותי מאחורי דלתות סגורות.

דברים שרציתי לומר הוא הספר הראשון בסדרת אקדמיית לנקסטר ויכול להיקרא כספר יחיד. הוא מכיל נושאים שעלולים להיות רגישים עבור חלק מהקוראים.

פרולוג
העבר
אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותו.

הוא לא שם לב אליי, וזה מה שהעדפתי. ככה יכולתי לבהות בו בלי בושה, להתפעל מתווי פניו, מהדרך שבה הוא זז, מכך שהוא לא חייך.

למה הוא לא חייך?

היינו אז הרבה יותר צעירים. תמימים? אני לא חושבת שאפשר בכלל להשתמש במילה הזאת כדי לתאר אחד מאיתנו. ראינו ועשינו יותר מדי, וכשנפגשנו שוב, הלכנו רחוק מדי וכבר לא היה אפשר לעצור את זה. לעצור אותנו.

ואת האפלה.

התלוויתי להוריי למסיבה במנהטן. אימא שלי לא רצתה שאבוא. ג'ונאס, אבי החורג, התעקש.

'תני לה לראות איך האלפיון העליון באמת חי,' הוא אמר בגיחוך.

אימא הזעיפה פנים. היא אוהבת לחשוב שהיא חלק מהאלפיון העליון, בעוד ג'ונאס אומר שהוא רק עובד עבורם.

הבניין שאליו נכנסנו היה באפר איסט סייד, עם שוערים מסבירי פנים ואבטחה כבדה בכל מקום. הלובי הבנוי מזכוכית ומשיש היה מלוטש ונוצץ. בטח נראיתי כמו עכברת כפר טיפוסית, ראשי נטה לאחור כשבהיתי בתקרה הגבוהה, מסונוורת מהאורות שנצצו מעלינו.

"קדימה," אמרה אימא בעצבנות, אצבעותיה לפתו את זרועי בחוזקה עד שהעור שלי נצבט.

הנסיעה במעלית הייתה חלקה. מהירה. הגענו למפלס הפנטהאוז, וברגע שנפתחו הדלתות הרגשתי כאילו אנחנו נכנסים לתוך עולם אחר. אף אחד לא קיבל את פנינו כשנכנסנו לפנטהאוז. למעשה, אף אחד לא היה בתוך הדירה.

הכול היה לבן. הריהוט. הקירות. הציורים הענקיים שנתלו בכל מקום היו נקודות הצבע היחידות. רובם היו מופשטים. עצרתי להתבונן באחד מהם, הטיתי את ראשי הצידה וניסיתי להבין מה זה יכול להיות. אימא כמעט גררה אותי משם, היא מלמלה שאסור להציג אומנות וולגרית כזאת בפני ילדים, וג'ונאס רק צחק ושאל, 'איזה ילד יכול להבין מה זה?'

ולפתע זה הכה בי – הציור היה צילום מקרוב של ואגינה.

יכולתי לשמוע רעשים שהגיעו מאיפשהו. הם התגברו ככל שנכנסנו לעומק הדירה עד שנגלתה לעינינו ויטרינה ענקית, אנשים יפים הסתובבו שם, מכונסים בקבוצות קטנות. מדברים, מדברים, מדברים. שותים, שותים, שותים.

הייתי המומה מכמות המפורסמים. מסונוורת. זה היה מסוג הדברים שחייתי עבורם. הנישואים של אימא שלי עם ג'ונאס וית'רסטון היו אירוע משנה חיים. הוא עשה כסף גדול. הרבה מאוד כסף. אימא עבדה בחברת הנדל"ן של ג'ונאס, והם התאהבו. הוא עזב את אשתו בשביל אימא. הגירושים שלו היו קשים אבל בסופו של דבר ג'ונאס ואימא התחתנו. אהבתי לחיות עם ג'ונאס. הוא היה נחמד אליי. הדירה שלנו הייתה גדולה, אבל לא כמו הפנטהאוז הזה.

הוא לא היה דומה לשום דבר שראיתי בחיי.

כשיצאנו אל המרפסת, גורדי השחקים התנשאו אל־על. הם נראו קרובים מספיק כדי שאפשר יהיה לגעת בהם. אורות העיר בהקו ונצצו, אבל אני לא שמתי לב אליהם. הייתי עסוקה מדי בגנבת לגימות מכוסות שמפניה שננטשו, הנוזל המבעבע דגדג בגרוני וגרם לי הרגשה מצחיקה. התענגתי על התחושה המהנה, היא ערפלה את המוח שלי, עזרה לי לשכוח את כל הבעיות שלי.

למשל את ההורים שלי. את האח החורג שלי.

את כל זה.

הוא הבחין בי כשהגנבתי משקאות, והתקרב אליי בשקט. הנחתי את הכוס והעמדתי פנים שאני מסתכלת על משהו אחר. היינו שני הנערים היחידים במסיבה הזאת. הייתי בת ארבע־עשרה. אני מניחה שהוא היה בערך בגילי.

זה היה הקיץ לפני שהתחלתי ללמוד בתיכון והרגשתי בוגרת מאוד. היו לי ציצים והם היו גדולים יותר מאלה של החברות שלי. גיליתי שכשאני נוגעת בעצמי במקום מסוים במיטה בלילה, אני חווה גלים של עונג, ורדפתי אחרי ההרגשה הזאת כמה שיכולתי. ייטס המשיך לנסות לתפוס אותי לבד כשההורים שלנו היו בעבודה. פעם אחת הוא החליק את ידו במורד המכנסיים שלי וניסה לגעת בי שם, אבל חבטתי בידו והעפתי אותה מעליי.

הוא מגעיל. הוא אח שלי.

אח חורג, אבל בכל זאת.

למרות הגועל שחשתי, המרדף העיקש של ייטס אחריי גרם לי להרגיש רצויה. ויש כוח בידיעה שמישהו רוצה אותך.

כשישבתי במסיבה ההיא בשמלת סטרפלס שחורה ולגמתי שמפניה הרגשתי בוגרת יותר. תשומת הלב של הנער היפה והעוצמתי הזה סקרנה אותי.

מי הוא? מה הוא רוצה ממני?

"את רוצה כוס משלך?" שאל הנער והצביע על הכוסות הנטושות על השולחן לידי. טעמתי מכל אחת מהן.

הרמתי את מבטי ומצאתי אותו צופה בי. הוא לבש מכנסיים שחורים וחולצה מכופתרת לבנה, שרווליו היו מופשלים והציגו את הזרועות שלו. השיער שלו היה בצבע חום זהוב, כמעט בלונדיני אבל לא ממש בהיר, והפנים שלו היו מהממות. יהירות.

מושלמות.

קמתי על רגליי ונעמדתי מולו, התענגתי על ההתפעלות שבערה בעיניו הכחולות. "כן, בבקשה."

הלכתי אחריו לבר. הוא דיבר עם הברמן והחליק לעברו חמישים דולר בזמן שעמדתי שם והתרשמתי ממנו. הוא הושיט לי את הכוס, לקח לעצמו פחית בירה והכניס אותה לכיס הקדמי שלו.

"אתה לא אוהב שמפניה?" שאלתי אותו בזמן שסקרתי את החדר והחזקתי את הכוס בחוזקה בין אצבעותיי. כשהבנתי שאף אחד לא שם לב אלינו, לגמתי מהמשקה.

נפלא.

"לא," הוא אמר. "חוץ מזה, הדברים הזולים עושים לי כאב ראש."

לא ידעתי מה ההבדל, לכן האמנתי להצהרה שלו.

גם רציתי לקחת את מה שאני יכולה להשיג, לכן לא התכוונתי לדחות את כוס השמפניה המלאה והמבעבעת שניתנה לי בחינם.

נכנסתי אחריו, השקט המתוח העביר בי צמרמורת. או אולי זה היה המזגן שפעל במלוא העוצמה, לא ידעתי. נכנסנו עמוק יותר לתוך הבית, עד שהגענו למסדרון חשוך, שבו כל דלתות החדרים היו סגורות.

"אבא שלי באחד מהחדרים האלה, מזיין את אימא שלך," הוא אמר כלאחר יד, בדיוק כשלגמתי מהכוס שלי.

כמעט ירקתי את הנוזל על כל הפנים שלו. פערתי את פי ומצמצתי. "מה אמרת עכשיו?"

ההבעה שלו לא השתנתה אפילו קצת. "שמעת אותי."

"אימא שלי נשואה."

"גם אבא שלי. כאילו זה משנה," הוא משך בכתפיו ואז שלף את פחית הבירה מהכיס שלו. הוא פתח אותה וליקק את הקצף לפני שלגם לגימה ענקית.

"היא לא הייתה עושה את זה." כשהוא לא אמר כלום, הרגשתי צורך להבהיר. "היא לא הייתה מזדיינת עם אבא שלך."

הרגשתי בוגרת מאוד כשאמרתי את המילה הזאת לנער הזה תוך כדי שאני שותה שמפניה. לגמתי שוב ונתתי לבועות להשתהות על הלשון שלי.

"טוב, היא כן. אימא שלך זונה." הוא רוקן את פחית הבירה ואז מעך אותה בין אצבעותיו והשליך אותה על הרצפה כך שהיא נחתה ברעש חזק.

לפתע הרגשתי כעס. אימא ואני לא תמיד הסתדרנו, אבל הוא אפילו לא הכיר אותה. "אתה לא יכול להגיד את זה."

"אה, באמת? ובכן, בדיוק אמרתי," הוא הטה את ראשו וצמצם את עיניו לעברי. ראיתי בהן כל כך הרבה כעס. כבר בגילו הצעיר. כעסתי לפעמים, אבל זה לא היה דומה לכעס שלו.

"גם את זונה כמו אימא שלך?"

"לך תזדיין," סיננתי לעברו ושפכתי את השמפניה על פניו.

הוא התכווץ וניגב באיטיות את פניו בידו. עמדתי שם והתנשפתי בידיעה שאני צריכה ללכת, אבל הייתי מרותקת מדי, רציתי לראות איך זה יתפתח.

לראות אותו בפעולה.

הרגשתי כאילו זה לא קורה לי. מעולם לא עשיתי דבר כזה בחיי. מי אני? מתי נעשיתי אמיצה כל כך? או טיפשה?

"את כלבה," הוא אמר בזעם. "בדיוק כמו אימא שלך."

"אתה מניאק," עניתי לו ועמדתי להסתובב ולהתרחק ממנו, אבל הוא תפס אותי.

עצר אותי.

אצבעותיו ננעצו בעורי, האחיזה שלו הייתה חזקה מאוד על זרועי ונאבקתי בה בניסיון להוריד את ידו מעליי. "תן לי ללכת."

"לא," הוא גיחך, ואני הבנתי בלית ברירה שהוא השטן שמסתתר מאחורי פנים מלאכיות. הוא דחף אותי אל הקיר, ואני נחבטתי כמו בובת סמרטוטים, כמעט החלקתי לרצפה. הוא אחז בי לפני שנפלתי, משך אותי לעמידה והצמיד את גופו אל גופי. הוא היה גבוה ממני, גובהו לפחות מטר ושמונים, אבל הוא היה רזה. שדוף. ייטס היה רחב יותר ממנו. מלא יותר. אבל הוא היה בן שש־עשרה. מבוגר ממנו.

הנער הזה היה בדיוק זה.

עדיין נער.

"מה אתה עושה?" שאלתי בזמן שנאבקתי בו. המאבק גרם לי להרגיש אותו והתעוררה בי סקרנות. הוא היה קשה בכל מקום. מוצק. חזק משהוא נראה.

"אני חושב שאת אוהבת את זה," הוא אמר בגיחוך, וכשהוא הצמיד את חלק גופו התחתון אליי, יכולתי להרגיש משהו אחר.

עמד לו.

קפאתי על מקומי, לא יכולתי לזוז.

"אימא שלך מוצצת לאבא שלי לפחות פעמיים בשבוע," הוא לחש. "היא נפגשת איתו במשרד שלו. הם קוראים לזה ארוחת צהריים."

הבטתי בו בעיניים פעורות. לא היה לי מושג על מה הוא מדבר. כלומר ידעתי למה הוא מתכוון, אבל לא היה סיכוי שהיא עשתה את זה.

שום סיכוי.

"יש לך שפתיים של מוצצת," הוא אמר לי, ואני כמעט זרחתי לשמע המחמאה, לפני שאמרתי לעצמי שאני חולה ומטורפת, והוא התכוון לזה כעלבון.

"תסתום את הפה," לחשתי, והוא חייך.

"רוצה למצוץ את שלי?"

"ממש לא," הטיתי את סנטרי, ונראיתי כמו נסיכה מתנשאת.

תהיתי איך זה יהיה, למצוץ זין של מישהו? בנות עושות את זה. כל הזמן. פעם מצאתי מגזין בחדר של ייטס והגנבתי אותו לחדר לשלי. היו בו תמונות של בחורות עירומות. זוגות עושים סקס. איבר המין של הגבר בתוך הנרתיק שלה. הפה שלו על הפטמות שלה. איבר המין שלו בתוך פיה כשהיא בוהה בו בעיניים פעורות כשאצבעותיה בין רגליה.

נזכרתי בזה, וחום מסחרר התפשט עמוק בתוכי וגרם לי חולשה.

או שאולי זו הייתה השמפניה.

"יכול להיות שתאהבי את זה," הוא אמר בחיוך קטן. השיניים שלו היו ישרות ומושלמות. הייתי משוכנעת שכשהוא באמת מחייך, הוא היה יפהפה.

אבל גם די בטוחה שהוא לא מחייך הרבה.

"אני לא," אמרתי בתקיפות.

"עשית את זה פעם?"

הנדתי בראשי בזעם.

"תני לי להיות הראשון שלך."

"לא," דחפתי את כתפיו, אבל הוא לא זז.

"בחייך, אימא שלך היא הזונה של אבא שלי. את יכולה להיות שלי." הוא החווה בראשו לעבר הדלתות הסגורות במסדרון החשוך. "כמו שאמרתי, הם באחד החדרים האלה עכשיו. אני בטוח שאימא שלך יורדת על הברכיים בשבילו," הוא גיחך. "אני בטוח שהיא בולעת כל טיפה מהזרע של אבא שלי. את יכולה לעשות אותו דבר בשבילי."

"לך תזדיין." המילים שלו הכעיסו אותי אבל גם גירו אותי קצת. אף פעם לא חשבתי על זרע ועל להכניס זין לפה שלי כשדיברתי עם נער. אף אחד מעולם לא דיבר אליי ככה.

אף אחד.

הוא צחק. "לא, לכי את להזדיין. המשפחה שלך דפוקה."

"אני חושבת שהמשפחה שלך דפוקה," אמרתי לו ודחפתי את האגן כנגד שלו כדי להרחיק אותו ממני.

זה לא עזר בכלל. רק הזכיר לי שהוא קשה. ולא יכולתי להתעלם מהעובדה שהוא קשה בגללי.

היו לי חברות שכבר עשו סקס. לאנה עשתה את זה עם דיוויד באולם ההתעמלות בזמן מסיבת סיום כיתה ח' שלנו. היא סיפרה לנו אחר כך שהיא הלכה מצחיק במשך שבוע, כי הזין שלו היה כל כך גדול. היה לי קשה להאמין לה, אבל לא אמרתי כלום.

הייתי סקרנית. הזין של הנער הזה נראה גדול, לא שהיה לי למה להשוות. רציתי לראות אותו.

לגעת בו.

"תן לי ללכת," אמרתי דרך שיניים חשוקות והתפתלתי קצת. אני חושבת שהוא אהב את זה. גם אני די אהבתי את זה. את הכוח שלו. את העובדה שהייתי חלשה מכדי להשתחרר. מה זה אומר עליי? אני חולה. מתוסבכת. משונה.

תמיד היה לי את מה שאני מכנה 'הצד האפל'. מעולם לא פגשתי מישהו שהתנהג כאילו גם לו יש את הצד הזה.

הוא רכן קרוב אליי פיו סנטימטרים ספורים משלי עד שהרגשתי את נשימתו. היא הייתה חמה והיה לה ריח קלוש של בירה. "תכריחי אותי."

פעלתי מתוך אינסטינקט טהור, פתחתי את פי בכוונה לצרוח, והוא ידע את זה.

ואז הוא נישק אותי.

זו הייתה נשיקה תובענית שהיממה אותי, קפאתי על מקומי. השפתיים שלו התרסקו על שלי בחוסר מיומנות, אבל גם אני לא הייתי מיומנת במיוחד. ולמרות זאת ידעתי שזה יכול להיות טוב יותר. רך יותר.

כיווצתי את שפתיי סביב השפה התחתונה שלו ומשכתי אותה. הוא האט. נרגע. הנשיקה הפכה לחלשה. הלשון שלו יצאה החוצה להפתעתי. פישקתי את שפתיי, ולשונו נגעה בשלי.

הנשיקה הבוגרת הראשונה שלי הייתה עם נער שכינה את אימא שלי זונה. שאמר שאני יכולה להיות הזונה שלו. הייתי צריכה לדחוף אותו משם. לנשוך את הלשון שלו עד זוב דם. לתת לו בעיטה בביצים.

לא עשיתי שום דבר מאלה. במקום זה נתתי לו לנשק אותי, ושאלוהים יעזור לי, נהניתי מזה.

חום התפשט בוורידיי, להט בתוכי והקרין החוצה. נצמדתי אליו כשידיו היו על המותניים שלי, ואחזתי בחולצה שלו. הזקפה שלו נלחצה אליי, והנקודה הסודית הזאת שגיליתי לאחרונה התחילה לעקצץ.

זה מה שייטס רצה ממני. הסוטה המגעיל. לא התכוונתי לתת לו את זה לעולם, כי אנחנו משפחה וזה דוחה.

אבל ככל שהנער המסתורי הזה נישק אותי יותר, כך הייתי מוכנה לשקול לתת לו את כל מה שהוא רצה.

התנשקנו כל כך הרבה זמן ולא ידעתי איך אנחנו מסוגלים לנשום. בסופו של דבר, הוא התנתק ממני, פקחתי את עיניי ובהיתי בשפתיו הפשוקות והנפוחות. הרמתי את מבטי באיטיות ומצאתי אותו מתבונן בי.

הוא הושיט את ידו אל שולי החצאית שלי, אצבעותיו גיששו מתחתיה כדי לגעת בפנים הירך שלי, ואני נשכתי את השפה התחתונה. "את רטובה?"

"על מה אתה מדבר?" ידעתי, אבל הוא היה צעיר כל כך. כמוני. ידענו על סקס. הייתה לנו גישה לפורנו באינטרנט, אבל עדיין.

הוא דיבר אליי כמו מבוגר. הבנים שהכרתי אפילו לא היו מעיזים לגעת בשדיים שלי, והנער הזה שלח יד ישירות לנקודה שבין רגליי.

"כאילו את לא יודעת," הוא נשמע נגעל, ואני עמדתי לומר משהו, למחות. להיעלב.

אבל הוא נישק אותי שוב וגרם לי לשכוח. הפעם הנשיקה הייתה טובה יותר. אני מניחה שלימדתי אותו. היא הייתה איטית ורכה, הלשון שלו טיילה על שלי וגרמה לי להשתוקק אליו. הוא חקר את הפה שלי ביסודיות, בדק אותי, ואני הרשיתי לו וגם חקרתי אותו. הפיות שלנו נפערו, הלשונות הקניטו, ליקקו זו את זו, וכל גופי עקצץ מציפייה. איכשהו נגעתי בו, כף היד שלי נצמדה אל מכנסיו, והוא נדחף אליה ונתן לי להרגיש כמה הוא קשה.

הרגשתי פעימות בין ירכיי ורציתי לגעת בעצמי.

לא.

רציתי שהוא ייגע בי.

"אני אפילו לא מכירה אותך," לחשתי על שפתיו.

הוא התרחק בחיוך מרושע. "שקרנית."

"אני לא," אמרתי בבלבול. למה שהוא יחשוב שאני משקרת?

"את בבית שלי. אבא שלי הוא אחד האנשים העשירים בכל העולם המזוין. 'אוי, אני אפילו לא מכירה אותך'," הוא חיקה אותי בלעג, קולו טיפס לצליל גבוה. הוא נשמע מגוחך.

כעס מילא אותי. אחרי מה שקרה בינינו הוא צוחק עליי? לא עניין אותי כמה טוב הוא התחיל לנשק, הוא היה אידיוט.

"תתרחק ממני," דחפתי אותו, והפעם הוא צעד לאחור ונתן לי ללכת. התרחקתי משם וכמעט מעדתי על כוס השמפניה שהייתה זרוקה על הרצפה. כנראה הפלתי אותה כשנאבקנו קודם לכן.

אפילו לא זכרתי שזה קרה.

הוא קרא לי, אבל התעלמתי ממנו ורצתי מהר ככל שאפשרו לי רגליי הרועדות. פילסתי את דרכי החוצה מהבית, בחזרה למרפסת, וחיפשתי את אימא שלי או את האבא החורג שלי, שהיה למעשה כמו אבא בשבילי. אבל שניהם לא נראו בשום מקום.

שמעתי את הנער. הוא קרא בשמי, אף שמעולם לא אמרתי לו אותו. נתקפתי פאניקה והעפתי מבט סביבי, פחדתי שהוא יתפוס אותי, והכנתי את עצמי נפשית כשהרגשתי יד מתהדקת סביב הכתף שלי, אבל...

הסתובבתי וגיליתי שזאת הייתה אימא שלי.

"סאמר! מה את עושה? את נראית מבועתת."

הקלה הציפה אותי. היא לא הייתה סגורה בחדר והזדיינה עם גבר אחר. היא הייתה בחוץ. איתי. במסיבה.

"אימא," זרקתי את עצמי עליה וחיבקתי בחוזקה את מותניה, והיא צחקה ונשמעה מופתעת. אנחנו רבות בלי הפסקה מאז סוף כיתה ח'. כל החברים שלי נרשמו לתיכון הפרטי לנקסטר, ולשם רציתי גם אני ללכת. הייתי נואשת ללמוד שם.

ג'ונאס סירב. הוא רצה שאני אלמד ב'סנט אנתוני' כמוהו. בעיר. זה בית ספר טוב והכול, אבל ידעתי שאהיה בודדה. החברים שלי ייהנו בפנימייה ואני אהיה תקועה כאן.

לבד. עם ייטס, שיהיה בכיתה י"א. ההורים שלנו נסעו יחד כל הזמן והשאירו אותנו לבד, וידעתי שייטס לא ירפה ממני, שהוא יתיש אותי עד שלבסוף אכנע לו.

"מתוקה, קרה משהו? את רועדת," היא ליטפה את ידי כדי להרגיע אותי, ואני פחדתי שזו תהיה הפעם האחרונה שהיא תחשוב שאני מתוקה ותמימה. הרגשתי כאילו הלילה נגזל חלק ממני, ושהנער הזה לקח אותו בשפתיו ובלשונו ובידיו המגששות.

ניסיתי לצחוק ולהתרחק ממנה, הייתי נואשת להעמיד פני אדישה. "אני בסדר. באמת. פשוט חשבתי שאיבדתי אותך."

"הלחיים שלך ורודות במיוחד," היא הזעיפה פנים וחפנה את פניי. "לא שתית, נכון?"

ניסיתי כמיטב יכולתי להיראות תמימה. "לא, אימא. אלוהים, ברור שלא."

"יופי." זה היה קל מדי. לא האמנתי שהיא קיבלה את המילה שלי.

"תתרחקי מהשמפניה. אני יודעת כמה את אוהבת לגנוב לגימות."

הלחיים שלי התלהטו עוד יותר.

עכשיו היה תורה להביט סביב, ואני בחנתי אותה. ממש בחנתי אותה.

גם הלחיים שלה היו סמוקות. השיער שלה היה פרוע מאחור, ברמה כזאת שהיא הייתה צריכה לסרק אותו. אחד העגילים שלה היה חסר. והשמלה שהיא לבשה הייתה כולה עקומה ומקומטת, עד כדי כך שהיא הייתה צריכה לגהץ אותה וללבוש אותה מחדש.

אוי לא.

היא נראתה כמו שאני הרגשתי. אף על פי שלא עשיתי סקס עם הנער הזה, בכל זאת נתתי לו לנשק אותי, ודי איבדתי את עצמי לרגע.

אימא נראתה כאילו היא איבדה את עצמה לפחות לחצי שעה. אולי יותר.

"איפה היית?" שאלתי, הטון שלי נשמע מאשים.

"הייתי כאן כל הזמן." מבטה פגש שוב במבטי, שפתיה, שהיו מבריקות מהשפתון שמרחה לא מזמן, התכווצו בזעף. "איפה את היית?"

"ממש כאן. כל הזמן." הצצתי מעבר לכתפי ומצאתי את הנער עומד שם ומתבונן בנו. גבר עמד מאחוריו ונראה כמו הגרסה המבוגרת של הנער. הוא היה חתיך במיוחד ושידר מסר שהכול שייך לו. הנער הסתכל עליי.

הגבר הסתכל על אימא שלי.

הנער הרים את הגבות שלו והטה את ראשו לכיווני. הסתובבתי, לא רציתי לראות את הסיפוק הזחוח על פניו היפות והמטופשות.

הוא ידע שהבנתי. הוא כבר הבין את זה.

ולעזאזל איתו, הוא צדק.

פרק 1
סאמר
כיתה י"ב
אני הולכת במסדרונות המקודשים של תיכון לנקסטר, ראשי כפוף כשאני בוחנת את רגליי ומניחה אותן זו אחר זו. שוב ושוב. נעלי המוקסינים החדשות והמבריקות משפשפות את כפות רגליי, וחצאית הצמר שלי שמשובצת בצבעי ירוק וכחול מגרדת בירכיי. אני זוכרת שהייתי נואשת ללמוד כאן בקיץ שלפני השנה הראשונה שלי, וכמה כעסתי על ההורים שלי שלא היו מוכנים לשלם את הסכום המטורף שעלו הלימודים בלנקסטר.

עכשיו אני כאן, לשנה אחת בלבד. השנה האחרונה שלי בתיכון. כבר סוף אוגוסט, ובעוד האוויר בחוץ קריר, הודות לבריזה שמגיעה מהאוקיינוס, מחניק בתוך הבניין הישן הזה עם חיפויי העץ היפים ומערכת הקירור המיושנת והאיומה. האם יש להם בכלל מערכת מיזוג מרכזית במקום הזה?

סביר להניח שלא.

"קדימה," אימא אומרת מבעד לשיניים חשוקות ומקישה באצבעותיה כדי לגרום לי ללכת לצידה.

אני מחישה את צעדיי במטרה לעמוד בקצב שלה, מרימה את ראשי ורואה תלמידים אחרים חולפים על פנינו כשעל פניהם הבעות סקרניות, מבטיהם קולטים את מדי לנקסטר המוכרים שאני לובשת.

בחורה חדשה. העברה. ברור שהם יהיו סקרנים. אני בטוחה שהם יחפשו בגוגל את שמי ויגלו את השערורייה שקשורה במשפחה שלי.

יצאתי כמעט ללא פגע. אימא דאגה לזה. היא לא הייתה מוכנה לתת לעתיד שלי להתמוטט. היא מכירה אנשים, והיא השתמשה בכוח הזה כדי להבטיח שאהיה מוגנת.

זו הסיבה שאני כאן, בלנקסטר. הפנימייה היוקרתית ביותר בחוף המזרחי, שנוסדה על ידי אחת המשפחות העשירות והוותיקות בארץ.

למשפחת לנקסטר יש היסטוריה ארוכה, עוד מתקופת משפחות ואנדרבילט, אסטור ורוקפלר. הכסף שלהם ישן עד כדי כך שרבים לא יודעים מאיפה הוא הגיע במקור.

שמעתי שאולי מספינות או מתעשיית השמן. אולי הם קנו את כל הקרקעות הזמינות בחוף המזרחי ולאחר מכן מכרו אותן עם השנים. אני לא יודעת. לא ממש אכפת לי. אני רק יודעת שהם מסריחים מכסף.

ובמשך שנים לאימא שלי, אימי החסודה והנאותה, היה רומן סוער עם אוגוסטוס לנקסטר החמישי.

"הגענו," אימא אומרת, ואני שומעת את הרעד הקל בקולה. היא מתוחה בשבילי, ואני מזדקפת כדי להוכיח לה שאני לא מפחדת. "הנה משרד הקבלה."

היא פותחת את הדלת, ואני נכנסת ראשונה ומחייכת אל האישה המבוגרת שיושבת מאחורי דלפק העץ הגבוה. היא לבושה בחליפת חצאית כחולה, הז'קט בקושי מצליח לדחוס לתוכו את החזה השופע שלה. היא קמה באיטיות.

"בוקר טוב!" האישה מחייכת לאימא שלי לפני שמבטה נוחת עליי. "את בטח סאמר סאווג'," היא אומרת בחיוך ידידותי מדי.

"אני אימא שלה, ג'נין וית'רסטון," כמו תמיד היא מושיטה את ידה בדרך שנראית כאילו היא מלכה שמברכת את נתיניה הנאמנים. אני יכולה לראות שהאישה לא מתרשמת, אבל היא בכל זאת לוחצת את ידה בנגיעה קלה של קצות אצבעותיה.

"נעים להכיר אותך. אנחנו כל כך שמחים שסאמר הגיעה ללמוד כאן בשנה האחרונה שלה." היא מרצינה. "טרגדיה כזאת, אני משתתפת בצערך."

אימא בוהה בה. זה הדבר האחרון שהיא רוצה לדבר עליו, בטח לא עם אישה זרה. "תודה," היא אומרת בחדות. "האם מר מת'יוס פנוי?"

האישה מזדקפת. "כמובן! חשבתי שתרצי לראות את מערכת השעות של סאמר כדי שהיא תוכל להמשיך בדרכה. השיעור הראשון כבר התחיל, אני חוששת," היא מביטה בי בביקורתיות. כאילו זו אשמתי שאיחרתי.

אני לא אשמה שלקח לאימא נצח לארוז את החפצים שלה ולעזוב את חדר המלון בזמן שהיא לא הפסיקה להתלונן שהיא לא ישנה מספיק. אני, לעומתה, הייתי ערה מהשעה שש בבוקר, הייתי מודאגת מכדי להמשיך לישון.

"כן, בבקשה, תני לנו את מערכת השעות שלה," אימא דורשת. "ואנחנו צריכות לדבר קודם עם מר מת'יוס לפני שהיא ממשיכה לכיתה. אני בטוחה שהוא יכתוב לה פתק שיסביר את האיחור."

"כמובן." האישה – היא בטח המזכירה של המנהל – מחליקה לעברי דף בצבע ורוד בהיר. אימא חוטפת אותו מאחיזתה ובוחנת את רשימת השיעורים שלי, ואני עומדת שם וממתינה בדאגה עד שהיא תסיים.

"היא לא שובצה לשיעור אנגלית למצטיינים," אימא אומרת ודוחפת את מערכת השעות לכיווני, הרוגז שלה ברור.

אכזבה ממלאת אותי כשאני עוברת על הרשימה. ספרות אנגלית. דתות העולם. מתמטיקה. צרפתית למתקדמים. יש הפסקה ארוכה ללמידה עצמאית מייד אחרי ארוחת הצהריים, ואזרחות הוא השיעור האחרון שלי. "אני בסדר עם מערכת השעות הזאת," אני אומרת לאימא, אבל שפתיה נמתחות לקו דק והיא מנידה בראשה.

"את כותבת מעולה, סאמר. את תמיד משרבטת ביומנים האלה שלך," אימא אומרת. הקול שלה נמוך, אבל אני רואה איך המזכירה מזדקפת.

הלחיים שלי לוהטות ואני מושכת בכתפיי. "זה לא חשוב. בבקשה, אל תשני את מערכת השעות. אני אהיה בסדר."

"בואו נכניס אתכן למשרד של מת'יוס המנהל ותוכלו לחכות לו שם," האישה אומרת ומנופפת לעבר דלת פתוחה חלקית מאחוריה. "הוא בקמפוס עכשיו, אבל אני אודיע לו שאתן מחכות. הוא מייד יגיע."

אני הולכת בעקבות אימא למשרד הדחוס, שתינו מתמקמות בכיסאות מול השולחן הענק והמקושט, כשהמזכירה סוגרת את הדלת בשקט.

ברגע שאימא מבינה שאנחנו לבד, היא מסתובבת אליי, הכעס שלה ברור.

"מה זאת אומרת, את לא רוצה ללמוד בשיעור אנגלית למצטיינים?" היא לוחשת.

"אני לא רוצה לעשות בעיות." הפכתי להיות רק צל של עצמי מאז התאונה, לא רציתי למשוך תשומת לב. "קיבלנו מספיק, את לא חושבת? הצלחת למשוך בחוטים כדי להכניס אותי לכאן."

"זה המעט שיכולתי לעשות, בהתחשב בכמה זמן שאני מכירה את אוגי," אימא ממלמלת ומתכוונת למאהב שלה לשעבר.

זה שבסופו של דבר התגרש מאשתו, הודות לרומן שלו עם אימא שלי שנמשך במשך שנים רבות. זו הייתה שערורייה ענקית, שנמרחה בכל אתר אינטרנט ובכל צהובון ושברה את ליבו של אבי החורג. ואז היא הכעיסה אותו.

וזו לא הייתה חוויה נעימה.

הדלת נפתחת לפתע ונכנס גבר מבוגר ונאה.

מת'יוס המנהל, אני מניחה. הוא מחייך אלינו, זוויות עיניו הכהות מתכווצות, החיוך שלו רחב ומציג שיניים לבנות מסנוורות. הוא סוגר את הדלת וזז כך שהוא עומד מאחורי השולחן שלו כמעין מחיצה, ומושיט את ידו קודם לאימא.

"גברת וית'רסטון, עונג גדול לפגוש אותך," הוא אומר, קולו נעים, הבעת פניו אדיבה.

היא קמה על רגליה ולוחצת את ידו במהירות. "תודה לך שהסכמת להיפגש איתנו, מר מת'יוס."

שניהם מתיישבים בכיסאותיהם ומחייכים זה לזה, ואני מעבירה את מבטי ביניהם. נדמה שהם שכחו מנוכחותי.

"זו סאמר," אימא אומרת ומסמנת לעברי בהטיית ראשה.

"סאמר, אנחנו כל כך שמחים שאת כאן, לומדת בבית הספר היוקרתי שלנו," מר מת'יוס אומר, קולו חם ואמיתי. "אני אישית קראתי את חוות הדעת עלייך, ומאוד התרשמתי ממנה ומהציונים שלך."

"תודה." אני תלמידה טובה. קצת איבדתי שליטה בשנים האחרונות והתעניינתי בעיקר בבנים, אבל תמיד קיבלתי ציונים טובים.

"אבל היו לך קצת בעיות בהתחלה," הוא ממשיך, מבטו פוגש בשלי. "אני מניח שזה הסתדר מאז?"

אני מזדקפת ומהנהנת. "כן, אדוני."

"היא לא משובצת לשיעורי אנגלית למצטיינים," אימא אומרת ואני נועצת בה מבט. היא מתעלמת ממני. "סאמר כותבת מחוננת. היא הייתה בצוות העיתון בבית הספר הקודם שלה, זכתה בפרסים על הכתיבה שלה, היא יוצאת דופן."

"אה, אני חושש שללמוד בשיעור האנגלית למצטיינים בשנה האחרונה כאן בלנקסטר זו פריווילגיה, לא זכות. התלמידים בכיתה של מר פיגרואה עבדו קשה בשלוש השנים האחרונות. הוא בוחר אותם בקפידה בסוף כיתה י"א, ויש רק עשרים תלמידים בכיתה," מר מת'יוס מניח את זרועותיו על שולחנו ומשלב אותן. "אני חושש שאני לא יכול לשבץ את סאמר בלי הסכמתו."

"אולי תוכל לדבר איתו?" קולה של אימא מתרכך. כמעט מתנגן.

החיוך שלו לא מתפוגג. "אני חושש שלא."

"אולי תוכל לעשות את זה כטובה עבורי?" הקול שלה נשמע עכשיו תקיף יותר.

"זה השיעור של פיגרואה, לא שלי."

החיוך שלה נעלם. "אולי אוכל ליצור קשר עם מר לנקסטר ולראות מה הוא יכול לעשות בשבילי."

אני רוצה למות. זה מביך כל כך. לא אכפת לי משיעורי אנגלית למצטיינים. אני לא רוצה להתבלט. אני בהחלט לא רוצה לעשות סצנה. כניסה שלי לכיתה של עשרים תלמידים שהתאמצו להצליח בשלוש השנים האחרונות, תהיה סיוט. הם ישנאו אותי מייד.

שפתיו של מת'יוס רועדות מעט ומבטו מתעמעם. "אני אדאג לזה."

"אני בטוחה." החיוך של אימא חוזר, והיא נושמת עמוק ומביטה בי. "האם זה ישנה את מערכת השעות שלה באופן דרמטי?"

"לא. לא, זה לא אמור." לבסוף הוא מזעיף את מצחו כשהוא פונה לכיוון המחשב שעל השולחן שלו. הוא מתחיל להקיש על המקלדת, המסך מוטה אלינו בזווית שמספיקה בדיוק כדי שאראה את הפרטים שלי מופיעים עליו.

חוות הדעת עליי. הערות ממורים קודמים ומהיועצת שלי לאורך כל השנים. הערות המשמעת תופסות את רוב המקום.

סאמר מפריעה בכיתה. מתפרצת ללא סיבה.

נתפסה מעשנת וייפ בשירותים. הושעתה ליומיים.

נתפסה מקיימת יחסי מין באולם ההתעמלות. הושעתה לחמישה ימים.

עוכבה לחיפוש. נמצא בתוך התיק שלה מרשם לקסנקס על שם אימא שלה. הושעתה ליומיים.

וכל זה היה עד סוף השנה השנייה.

אבי החורג – ינוח על משכבו בשלום – התחיל להפעיל לחץ אחרי תקרית הקסנקס. הוא איים לשלוח אותי לפנימייה צבאית עד סוף לימודיי. בכיתי והתחננתי, ירדתי על ברכיי והפצרתי בו שלא ישלח אותי. הם רשמו אותי. זה עמד לקרות.

ואז הרומן של אימא שלי עם לנקסטר התפרסם, והוא שכח ממני לגמרי. במקום זה הוא התרכז באימא שלי. עזבנו את הבית לדירה קטנה יותר. התקשורת הייתה ממוקדת כל כך במשפחה שלי, ואני נסגרתי בתוך עצמי. הפסקתי לעשות בעיות בבית הספר והקדשתי את כל תשומת הלב שלי אך ורק למטלות הלימודים שלי. איבדתי את כל חבריי. אימא דיברה על ליבו של ג'ונאס. שוב. ושוב. ושוב.

עד שחזרנו לביתו באביב. ייטס מיהר לחזור הביתה מהקולג', והוא שמח כל כך לראות אותי. הוא הדליק נרות בחדרו ואילץ אותי לפגוש אותו בלילה. הוא הניח יד אחת על הפה שלי, ואת השנייה הכניס לתוך מכנסיי לפני שהוא –

"אה, נצטרך לשנות כמה מהשיעורים שלך," מר מת'יוס אומר ושולף אותי ממחשבותיי, "אבל זו לא צריכה להיות בעיה."

הוא לוחץ על עוד כמה מקשים ומסובב את המסך אליו, כאילו הרגע הבין שאנחנו יכולות לקרוא את כל מה שכתוב עליי. אימא ממשיכה להעמיד פנים, אבל אני רואה את שפתיה מתהדקות ואת הדאגה בעיניה.

הזיכרונות הישנים האלה לא נעימים. לא הייתי מאושרת – רחוק מזה. אף אחד לא הקשיב לי. מצאתי שלווה מוחלטת רק כשהתרחקתי מייטס ונשארנו אימא ואני לבד. לחיות איתו, להתמודד איתו כל הזמן – ההתעקשות שלו בסופו של דבר היא זו ששברה אותי. יותר פעמים משיכולתי לספור.

וזה היה... נורא.

הידיעה שאני עומדת לבלות איתו את כל הקיץ שלי, הקיץ לפני השנה האחרונה שלי, דחפה אותי לקצה. עשיתי משהו שהיה כמעט... מפחיד.

אבל זה הרחיק אותי ממנו.

לנצח.

"שלחתי את מערכת השעות החדשה שלך למדפסת. ויויאן תיתן לך אותה. בהצלחה היום, סאמר," מת'יוס המנהל אומר ונועץ בי מבט ערמומי.

את תצטרכי את זה.

אני יכולה לשמוע את המילים שלא נאמרו מרחפות בחדר. אימא נעמדת, לא מודעת למצב ומרוצה שהשיגה את מה שרצתה, ואני קמה אחריה, נלחמת בעצבים ששוחים בתוך הבטן שלי.

"תודה שהבנת את הצרכים שלנו," אימא אומרת. "אנחנו כל כך אסירות תודה."

"כמובן. כל דבר בשביל... ידידה של מר לנקסטר," הוא אומר.

אני קולטת שהוא מדגיש את המילה 'ידידה'. גם אימא. היא צועדת החוצה ממשרדו הקטנטן בראש מורם, חוטפת את מערכת השעות החדשה מאצבעותיה של ויויאן בלי לטרוח להגיד תודה, כשאנחנו חולפות על פניה. ויויאן ממלמלת משהו, ואני מעמידה פנים שלא שמעתי אותה, אף על פי ששמעתי.

"זונה," זה מה שהיא לחשה.

המילה עוקבת אחרי אימא שלי לכל מקום שאליו היא הולכת, והיא מומחית בהתעלמות מאנשים. אני לא יודעת איך היא עושה את זה. אני נזכרת בנער שפגשתי. הבן של האיש שאיתו היה לה רומן, הוא קרא גם לי זונה.

הזיכרונות האלה לא עוזבים אותי, בעיקר כשאני במיטה מאוחר בלילה. אני זוכרת איך הוא גרם לי להרגיש. המילים המרושעות שלו, הנשיקה האכזרית שלו.

מאז אני רודפת אחרי התחושה הזאת.