ביום נשף הסיום של לימודיה בתיכון, עדן עוברת משבר וכל עולמה מתהפך, משהו בה כבה.
אחרי כמה שנים היא עוברת לגור בניו יורק ומתחילה ללמוד עריכת דין. היא מוצאת עבודה זמנית בבית קפה עד שהיא נתקלת במודעה ונופלת לידיה הזדמנות מדהימה לעבוד כמזכירה במשרד עורכי דין.
לפני שהיא מתחילה בעבודתה החדשה היא מרשה לעצמה למשך לילה אחד להשתכר עד אובדן חושים ולהתמסר לזר מסתורי שחיזר אחריה בבית הקפה. היא בהחלט לא ציפתה לפגוש אותו למחרת במשרד שבו היא עובדת, ובהחלט לא ציפתה שליבה הרדום יתעורר. מה עוד כבר יכול להשתבש יותר?
אז נראה שזאת רק ההתחלה.
זה ספר ראשון מתוך דואט הבחירות
הקדמה
קיץ שנת 2015, סוף חודש יוני. מזג האוויר מושלם לחגיגה וההתרגשות בשיאה.
היום מתקיימת מסיבת הסיום של התיכון.
בדור שלנו אומצה הגישה של חגיגת סיום הלימודים. בית הספר שלנו ומועצת התלמידים השכירו עבורנו אולם אירועים, אנחנו מכנים את זה "הנשף" ממש כמו בחו"ל, הבנים לובשים חליפות ערב וטוקסידו, הבנות שמלות מפוארות.
אורי, שלי ואני חברות ילדות, חרשנו את תל אביב בכדי למצוא את השמלות שחלמנו אליהן. לא התפשרנו, עברנו מחנות לחנות עד שכל אחת מאתנו מצאה את מה שחיפשה.
לרון בן זוגי היה קל יותר, הוא קנה טוקסידו כמו שאר הבנים,כל כך הרבה זמן דמיינתי וחלמתי ולראות אותו כבר בחליפה, אני יודעת שבעוד כמה חודשים כולנו נהיה חיילים, "רכוש של המדינה", כמו שאבא תמיד אומר.
אני כבר מאורגנת ומוכנה למסיבה. התאפרתי והסתרקתי במספרה השכונתית, רון צריך להגיע עוד כמה דקות לאסוף אותי ולאחר מכן נאסוף את שאר החבר'ה ברכב החדש שלו הורים שלו קנו במתנה לקבלת הרישיון.
הנסיעה לאולם האירועים לא רחוקה מביתי.
אספנו את כולם עם הרכב של רון ומוסיקת נשמעה ברקע ברמקולים, רון שר בקול ואנחנו הצטרפנו ביחד אתו לפזמון.
הכול קרה בפתאומיות ומהר מידי, חזק וכואב. לפני כמה רגעים שרנו וצחקנו בקולי קולות ולפתע אני מרגישה כאב חזק מסוחררת.
אני פותחת וסוגרת שוב ושוב את עיניי מנסה לזהות איפה אני, הכול מסתובב לי האורות החזקים חודרים לי לתוך האישונים. אני מנסה להרים את ראשי ומביטה סביבי. אני מנסה למצוא את אורי, החברה הכי טובה שלי, ישבנו יחד ברכב בדרכנו למסיבה סיום של התיכון.
כל כך שמחנו שהגענו לרגע הזה. הריח החריף של שריפה, עשן וריח שמתערב בריחו של דם מורגש חזק באוויר. אני מנסה לקום אך לא מצליחה.
כאב חזק במותן אוחז בי, הראש מסתובב לי ואני לא מצליחה לזוז אני מנסה לצעוק בקול חנוק לרון, עידן ואורי איפה כולם? אני מנסה לבקש עזרה אך המילים לא יוצאות לי מהפה. אלוהים, בבקשה, בבקשה שמישהו יבוא לעזור לנו.
אני לא מצליחה לנשום היובש בגרון גובר הכול מסביבי משחיר אלוהים, אלוהים, בבקשה ....
פרק 1
עדן הווה
עברתי לניו יורק לפני כמה חודשים אך עדין לא התרגלתי לקור הקשה הזה. החלטתי לעזוב את ישראל מיד לאחר שירותי הצבאי מיד לאחר שהתבשרתי שהתקבלתי ללימודים.
כל בוקר אני חולפת על אותם רחובות בדרך ללימודים ומתפלאת מיופייה של ניו יורק בכל פעם מחדש.
בסיום שירותי הצבאי הגשתי בקשה והתקבלתי ללמודים באוניברסיטה ניו יורק בתוכנית החלפת סטודנטים. לא התלבטתי פעמיים, ידעתי שאני חייבת לעוף מישראל כמה שיותר מהר.
לא יכולתי לסבול את הכאב, מתחזק בכל פעם מחדש. שכנעתי את עצמי שזאת תהיה התחלה חדשה לחיים, לא ציפיתי למה שיבוא, רציתי שינוי וקיבלתי מהפכה.
אבא שלי תמיד היה אומר "בחיים נסגרת דלת אך נפתח חלון" כך גדלתי עם האמונה שזה נכון.
ברגע שקיבלתי את המכתב שמבשר את קבלתי לאוניברסיטה בניו יורק הרגשתי שוב חיה, בחרתי בחיים, האמנתי שזה אפשרי לנשום שוב ולחייך שוב מבלי להיזכר כל פעם בכאב מחדש מבלי לקום כל לילה בזיעה קרה מעוד סיוט.
התחושה לא הייתה קלה שהגעתי לניו יורק ללימודי משפטים ידעתי שהמעבר לארץ חדשה לא יהיה קל. קיבלתי הזדמנות חדשה עם מלגה מלאה מהאוניברסיטה. ידעתי שאני צריכה לאמץ את זה חזק ללב ושזה אפשרי לחיות שוב.
תמיד ידעתי שאני רוצה להיות עורכת דין אבל מעורכי הדין המוצלחים שבאמת חשובים להם בני אדם ולא רק ההצלחה המסחררת של הכסף.
לאחר שנפלה ההחלטה על המעבר לניו יורק
ערכתי חיפוש באינטרנט ומצאתי דירה להשכרה קרובה ממש לאוניברסיטה, אימא אמרה שאת השכירות אבא והיא ישלמו ושאני אמצא מקום מכובד ולא זול במקום סביר וראוי למחייה.
כמובן שעברנו ביחד על כל התמונות של הדירה, מטבחון קטן שני חדרי שינה מכובדים במחיר סביר.
לאימא היה קצת קשה עם המעבר שלי לניו יורק "את בטוחה שזה מה שאת רוצה? עם ציונים כמו שלך את יכולה להתקבל לכל אוניברסיטה מכובדת כאן בישראל" אמרה אימא.
אבל אני ידעתי. בתוך תוכה היא ידעה שזה מה שהייתי צריכה, לעזוב הכול מאחור ולנסות להמשיך בחיים.
בזמן המעבר מישראל לניו יורק הייתה בי אמונה ותחושה שמשהו אולי עוד ישתנה.
אימא הצטרפה אלי לניו יורק לימים הראשונים.
כמה ימים לפני תחילת הלימודים אימא ואני הלכנו למרכז קניות גדול ליד הדירה השכורה בכדי לאבזר את הדירה כדי שארגיש יותר "תחושה של בית" כמו שאימא תמיד אומרת בזמן שהוסיפה עוד ועוד דברים לסל הקניות. "תשדלי לאכול כשר" היא לא שוכחת לציין.
השבוע הראשון בניו יורק טס ,התרגשות הייתה בשיאה.
קמתי ליום הראשון ללימודים שהסתיו בניו יורק בפתח לבשתי את הג'ינס סקיני הכחול שקניתי כמה ימים לפני שהגענו לניו יורק ואת חולצת המעבר השחורה ועליה קרדיגן לבן. בזמן האחרון ממש השתדלתי ללבוש בגדים לבנים ככה בשביל לשמח את הנשמה רציתי להרגיש קצת יותר טוב אז מרחתי מעט מסקרה כדי להדגיש את עיניי הכחולות ושמתי מעט סומק, אף פעם לא ממש אהבתי להתאפר יותר מידי תמיד החמיאו לי שאני יפה כמו שאני.
מבנה גופי יחסית רזה, יש לי חזה גדול יחסית למבנה גופי, ישבן מוצק ושיער שחור מתולתל שגולש עד המותן.
התרגשתי מאוד בימים הראשונים של הלימודים עם תחושה של פרפרים תמידית בבטן.
הסתובבתי מעט ברחבת הקמפוס לפני שנכנסתי לקורס הראשון.
הכול שונה מישראל, הקרירות של האנשים וחוסר החמימות מורגשת כאן, תחושת אי שייכות.
אבל לאט, לאט, התרגלתי למנטאליות של הניו יורקים בקורסים הראשונים קצת נאבדתי, היה לי קשה להיכנס לתוך החומר יותר מכולם בגלל קשיי השפה.
לאחר מספר ימים בקמפוס הכרתי את קארין שגם היא סטודנטית במלגה מצרפת, שהכרנו מעט במהלך השיחות שלנו התברר שגם קארין חצי יהודייה מצד האימא כל כך שמחתי שמיד הרגשתי חיבור. קארין סיפרה לי שגם אצלה בבית שומרים על כשרות ושהיא אוהבת מאוד את ישראל.
קארין לא הייתה מודעת ליופי שלה. היא נמוכה ממני, כמעט מטר שבעים בעלת שיער ארוך שחור עד המותניים עיניים בהירות בצבע ירוק שמאפיין את הצרפתים, ממש קנאתי ביופי שלה ובשמחת החיים שלה.
קארין ואני בלינו את כל זמננו הפנוי ביחד יצאנו למסעדות, מסיבות אחווה שאני לא ממש התחברתי אליהם כמויות האלכוהול שהסתובבו שם יפחידו כל בחורה צעירה כמוני שלא רגילה לזה. השתדלתי כמה שפחות להסתובב במסיבות האחווה אבל איך שהוא במהלך התקופה קארין התחברה ואהבה את תשומת הלב של הבנים שהייתה סביבה.
כול הזמן פחדתי שמשהו יקרה לה אז תמיד שמתי עין והשתדלתי להימנע מאלכוהול כמה שיותר כדי שתמיד אחת מאתנו תהיה צלולה למקרה שמשהו לא מתוכנן יקרה.
לאחר כמה שבועות בלימודים התחלתי להשתלט על חומר הנלמד.
תמיד הצבתי לעצמי מטרות ובכל יום אחרי הלימודים הייתי חוזרת על החומר מסדרת לעצמי סיכומים בכדי שאהיה מוכנה לשעורים של מחר.
התקדמתי קצת בחומר מעל שאר הכיתה לכן הרשתי לעצמי לחפש עבודה שתוכל להתאים לי למערכת השעות של הלימודים.
רוב העבודות של הסטודנטים הם מלצרות או עבודה בספרייה.
לצערי לא ממש התאים לי העבודה בספרייה מבחינת השעות אז לא נשארו לי הרבה ברירות זה למלצר.
בנוסף היה לי חשוב למצוא עבודה במשרד של עורכי דין כדי להתנסות יותר.
התחלתי לחפש משהו בתחום המזכירות, לאחר מספר רב של ראיונות לא מוצלחים נתקלתי במודעה של משרד עורכי דין שמחפשת מזכירה לשעות אחר הצהריים מזכירה שתעבוד לשלוש שעות פעמיים בשבוע.
קפיצה קטנה בלב כל כך שמחתי זה בדיוק מה שאני צריכה מלמלתי לעצמי, חייגתי למספר שבמודעה והגעתי למשיבון "שלום הגעתם למשרדו של עורכי דין לאונארד תישארו הודעה" קול של אישה בגיל העמידה, השארתי את הפרטים שלי בתקווה שאולי הם יחזרו אלי.
הימים עברו ועדין המשכתי ללכת לראיונות עבודה שלא תמיד תאמו את הדרשות שלהם או את השעות הלימודים שלי.
קארין המליצה לי על בית קפה קטן שמחפש מלצרית נגשתי לראיון עבודה המנהלת התלהבה מאוד וקיבלה אותי מיד לעבודה.
כמה ימים לאחר הריאיון התחלתי לעבוד בבית קפה.
שנקרא "פינתי" כמה שעות בערב מאחורי הדלפק, בתפקידים של הכנת קפה, ניקיון שולחנות ,לא ממש מלצרות רק שהיה צורך ניגשתי לעזור עם מלצרות בשולחנות.
המנהלת נטלי אישה חמה ולבבית בפנסיה שפתחה את בית הקפה בכדי "לא להשתגע בבית" כך היא נוהגת לומר.
בימים שהייתה משמרת רגועה נטלי הרשתה לי ללמוד בפינה של בית הקפה בצד עד שהלחץ בעבודה יתחיל.
"היום רגוע יחסית" אמרה נטלי, לכי לפינה ותלמדי קצת שתתחיל עבודה אקרא לך."
שמחתי מאוד שניתנת לי האפשרות ללמוד תוך כדי עבודה.
הודיתי לנטלי וניגשתי לחדר מנוחה לקחתי את התיק והספרים אהבתי להתיישב בפינה הרחוקה ביותר של בית הקפה שם אין כמעט הפרעות והסחות דעת.
שקעתי דיי מהר לתוך הספרים ולא הרגשתי איך הזמן עובר.
לפתע נשמעו צעקות מהתא ליידי "אבל בקשתי שזה יהיה מידי ,למה אני צריך לחזור על כול דבר פעמיים" הסתכלתי לראות מי הצעקן שממש לא אכפת לו שכול הסועדים שומעים ומסתכלים עליו הרמתי את העיניים ונתקלתי ביופי מיוחד ומסוקס מאוד גבר נאה למדי, עם קעקוע שמצויר על כף ידו בצורת "פיס".
בזווית העין ראיתי את נטלי מתקרבת לשולחנו.
"מייקל למה אתה כל כך כעוס היום?" שואלת נטלי
"המזכירות הסטודנטיות האלה, קשות הבנה" אומר הבחור שבתא ליד.
"מייקל חמוד זאת המזכירה השלישית שהחלפת החודש" עונה לו נטלי.
"אולי יש לך בחורה נורמאלית?" הוא שואל אותה ומביט בעיניו לחפש אחת כזאת "כך שאני ממש לא אצטרך כל הזמן לצעוק ולבקש כל דבר שלוש פעמים?" הוא ממשיך לשאול.
"חחח" צחקה נטלי "את הבחורות שלי אתה לא מקבל, פשוט חבל לי עליהן אתה תוציא את כל העצבים שלך עליהן, הן ממש לא אשמות בזה נכון?". היא שואלת אותו.
"נכון" ענה מייקל, לרגע לא הצלחתי לשלוט בצחוק שיצא ממני, שני הראשים הסתובבו אלי "משהו מצחיק אותך?" שאל מייקל בכעס, "סליחה" עניתי במבוכה "לא התכוונתי, פשוט ריחמתי על המזכירה המסכנה שצריכה לסבול צעקות כאלו בשביל כמה דולרים לשעה".
"למה את חושבת שזה רק כמה דולרים לשעה?" הוא שאל בכעס, "אולי הן מקבלות שכר נאה מאוד לסטודנטיות, ככה שהן יוכלו לממן את עצמן יפה מאוד" כמה יפה? מיהרתי לשאול.
"חמישים דולר לשעה מספיק לך? צעק מייקל ועיניו נפתחו לרווחה. חמישים דולר לשעה? שאלתי שוב.
"כן "ענה מייקל "אז בשביל חמישים דולר לשעה הן פקינג צריכות להיות מושלמות ולעשות את העבודה למופת" רוטן מייקל בצעקה.
נכון, הנהנתי לאישור בראשי והחזרתי את מבטי מיד שוב לספרים".
"עדן", קראה נטלי "בואי מאמי יש קצת לחץ".
מהר ארגנתי את הספרים והתחלתי להתקדם לכיוון חדר המנוחה להחזיר את הספרים בחזרה.
להפתעתי הרגשתי אחיזה בזרוע יד ימין שלי סובבתי מעט את ראשי בכדי לראות מי תופס אותי "את סטודנטית?" שאל מייקל, "כן" עניתי
"סטודנטית למה?" הוא ממשיך
"למשפטים" עניתי.
"אה, בחורה חכמה." אמר מייקל "בת כמה את?" הוא שואל בחיוך ערמומי.
"לא חינכו אותך שלא שואלים בת כמה אישה?" עניתי.
"נכון לא שואלים אבל אני רוצה לדעת" אומר מייקל בחיוך ושואל שוב "אז בת כמה את?"
"כמעט עשרים ושתים" עניתי.
גם יפה וגם חכמה.
"יש לך מבטא" אומר מייקל "מאיפה את?"
"ישראל" עניתי בגאווה.
ומשכתי את ידי בחזרה מאחיזתו החזקה הסתובבתי במהירות והמשכתי לכוון חדר המנוחה.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
