אושר הוא בחירה
מטרת החיים היא להיות מאושר.
- הדלאי למה ה-14
בתום כל רבעון, פחות או יותר, של שנת העבודה, תאגידים וחברות בארצות הברית וברחבי העולם מגבשים הערכות תפקוד, תהליך שהוא סובייקטיבי מאוד, ומכאן מוטה מיסודו. זאת תקופה של לחץ ודאגה. לפני ההערכות, אנשים דואגים כיצד ישתקף תפקודם בתוצאות. אחר כך הם סובלים משום שלא קיבלו הערכה טובה, או שקיבלו הערכה טובה, אך לא כפי שקיווּ. הם אומללים משום שלא זכו לקידום, או שזכו לקידום, אך לא לתפקיד שרצו, או שזה הגיע באיחור, אחרי המתנה מייסרת. לחץ רב שורר סביב כל עניין התארים וההתקדמות והעלייה בסולם הדרגות. אני לא חסין.
לפני כמה שנים, זמן קצר אחרי ההערכות הרבעוניות שלנו בגוגל, יצאתי בשעת בוקר מוקדמת עם ידידי הטוב והמנטור שלי, סטיוארט ניוטון, לטיול רגלי, כשאני מתכנן לדון בהתייסרות האישית שלי סביב הנושא הזה. פעם בחודש, סטיוארט קובע אתי להיפגש בשבע בבוקר לטיול ושיחה כדי להיות עם היד על הדופק, לעקוב אחרי מה שקורה אצלי. אנחנו לוקחים ספל צ'אי הודי מן הקפטריה ופוסעים בנחת לאורך השביל המתפתל בין הגבעות הירוקות, לפעמים חוּמות, של פארק שׁוֹרְלַיין המשתרע מול הקמפוס של גוגל. הטיולים האלה הם ההזדמנות שלי לקבל ממנו ייעוץ והדרכה, ולדבר על מה שמעסיק אותי, אישית ומקצועית. בדרך כלל זה נסב סביב נושאים כמו הצבת יעדים, דרכים להישאר ממוקד, ניהול הזמן שלי, או המצב העגום של חיי החברתיים.
באותו בוקר הייתי במצב רוח טוב, בסך הכול. זמן קצר קודם לכן חזרתי מדרמסאלה, שם פגשתי את הוד קדושתו הדלאי למה. הפגישה הייתה מספר 36 ברשימת מאה הדברים שרציתי לעשות בחיי. זמן קצר אחרי שחיברתי את הרשימה, בעקבות צעדים מסוימים שנקטתי, ערנות להזדמנויות חולפות וקרוב לוודאי גם לא מעט מזל, זכיתי להמתין עם קבוצה של אמריקנים להתוועדות עם הדלאי למה. בשעתו, כשהיססתי לצאת לדרך בת 20,000 הקילומטרים בלי כל ערובה שאוכל להיפגש עם הוד קדושתו באופן אישי, סטיוארט דחק בי: "ביקשת מהיקום, והוא פתח דלת. עכשיו עליך להיכנס בה." כעבור שבועיים טסתי אל קצהו השני של העולם לפגוש באופן אישי את הוד קדושתו.
בעודנו פוסעים בשביל סיפרתי לסטיוארט על המסע, כמה מאושר הייתי, וכמה הכול מתנהל למישרין בחיי האישיים. ביטאתי דאגות ותהיות בנוגע להתקדמות בקריירה, מעגלי קידום, שאיפות לעתיד ותארים, התואר שלי - כל אותם מבנים מנטליים מגבילים שאנחנו יוצרים לעצמנו בעולם העבודה.
פתאום הרים סטיוארט את ידו. "גופי, רגע, חכה. עצור, עצור, עצור. בוא נסתכל על זה מזווית שונה. תרשה לי לשאול אותך, איזה תואר היית רוצה שהדלאי למה ייתן לך?"
עצרתי לרגע לחשוב. הוד קדושתו הוא אדם שכל נכסיו הופשטו מעליו, נשללו ממנו ביד גסה. הוא המנהיג הרוחני של טיבט, אולם ארצו נלקחה ממנו. הוא כיום בשנות השמונים לחייו, וחי בגלות מאז גיל ארבע עשרה. מאחר שאינו יכול לשוב לארצו, היה עליו לערוך טקסים מקודשים בחלקים אחרים של העולם - ברצלונה, סידני, בלומינגטון, אינדיאנה - כולם הרחק ממכורתו ומעמו. הדלאי למה אינו מחזיק אפילו בדרכון. במקום זה, יש לו תעודת פליט. ולמרות כל זאת, יש בו סוג של חדוות חיים, מין עליצות קורנת שאתה יכול לחוש בה בכל עת כשאתה במגע אתו. הוא צוחק מעומק הבטן. אי אפשר שלא לחוש את השמחה והאושר הפנימי שהוא מקרין. בעל כורחך אתה נדבק בזה, נסחף עם זה.
חשבתי על אותה שמחה ששופעת תמיד מהדלאי למה, והשבתי לסטיוארט: "האדם המאושר," אמרתי. "זה התואר שהייתי רוצה שהדלאי למה ייתן לי."
"גופי, תרשה לי לומר לך כך," אמר סטיוארט: "אם אתה באמת אדם מאושר, וזה התואר שהיית רוצה שהדלאי למה ייתן לך, הרי שהתואר הזה גבוה יותר מסגן מנכ"ל. בני אדם רבים, כשהם משיגים את התארים הנכספים שלהם, רוצים יותר מכל דבר אחר להיות מאושרים, אך מוצאים את עצמם נאבקים, מתחבטים, מתקשים. הם עדיין מרגישים את ההתייסרות הפנימית. ההישג נראה לעתים קרובות חלול, ריק מתוכן. הם הקדישו אולי ארבעים שנים לטיפוס בסולם, והגיעו לראשו רק על מנת ולגלות שהסולם נשען על החומה הלא נכונה.״
מיד הרגשתי קל יותר, וכמו תמיד, אסיר תודה על כך שסטיוארט הוא המנטור שלי. באותו רגע החלטתי להפוך את "האדם המאושר" לערך חשוב וליסוד זהותי בחיי. כעבור כמה ימים הזמנתי לעצמי כרטיסי ביקור אישיים חדשים. צד אחד מראה תצלום שלי מחייך, קורן שמחה ואושר. בצד השני כתוב "האדם המאושר". עכשיו, כשאני נפגש עם אנשים במצבים חברתיים - בארוחות ערב עסקיות ובאירועים שונים - אני מושיט להם את הכרטיס שלי. אני עושה את זה גם בפסטיבל האיש הבוער, בפסטיבל היוגה, בכנס מנהלי חברות היי-טק או בהרצאות של דוברי ויזדום-2.0. זה משמש מיד פתַח לשיחה מעניינת, ומסיט את החשיבה שלי - ושל האיש שקיבל את הכרטיס מידי - מן הרעיון שתואר הוא דבר חשוב וקובע להבנה שזה חסר חשיבות. כמו שג'ק קורנפילד אומר בספר ההנחיות הקטן של בודהא, "בסופו של דבר, הדברים החשובים והקובעים ביותר הם אלה: עד כמה אתה יודע לאהוב? האם אתה חי באופן שלם? באיזה עומק אתה מרשה לעצמך להרפות ולהשתחרר?"
כשאני חושב על היכולת לחיות את החיים באופן שלם, השאלות האלה עולות במוחי: האם אתה חי עם תקווה בלב? האם אתה תורם? האם אתה מנהל את החיים שאתה רוצה לחיות? האם אתה מחולל שינוי בעולם? האם אתה חותר להשיג את מה שחשוב לך יותר מכול, את הדברים שעולים בקנה אחד עם הערך הגבוה ביותר שלך? החלטתי מזמן ששלושת הדברים שאני מחשיב יותר מכול הם שלוות נפש, חופש ואושר. אני מאמין שהערכים האלה יקרים ללבם של כל בני האדם. האמת היא ששלושתם שלובים אלה באלה לבלי התר. המפתח לאושרי נובע מאימוץ החלק של ה"אדם" ב"האדם המאושר״. זה לא רק עניין של להיות מאושר, זה עניין של להיות בן אדם. בשבילי, זה אומר להיות נאמן לגמרי למי שאני, ולְמה שחשוב לי. אם זה אומר לעזוב את ארץ מולדתי כדי לחפש תעסוקה לא בטוחה בארץ זרה ולא מוּכּרת משום שלראות עולם היה מאז ומתמיד חלום שלי, אז זה מה שאעשה. אם זה אומר לפרוש ממשרה משתלמת שהייתה מזניקה אותי קדימה במסלול הקריירה שלי מפני שאני מבין שהעבודה אינה מדברת אליי, אני כבר בדרך החוצה. ואם זה אומר להיתקל בדחייה כמעט בטוחה כשאני מבקש להיפגש אישית עם הדלאי למה מפני שזה מופיע ברשימת היעדים שלי ומה יש לי להפסיד בכך שאנסה, אז זה מה שאעשה.
כשאתה נאמן למי שאתה, כשאתה חוגג את העצמי האותנטי שלך ואת ביטויו, מאמץ את ליקוייך האנושיים, מרגיש חמלה כלפי עצמך וכלפי זולתך בעודך מפלס את דרכך בחיים, אתה עשוי לגלות חופש פנימי עצום, אפילו אם הנסיבות מונעות אותך מהשגת חופש חיצוני. אתה יכול להרגיש שלווה פנימית. שמחה. אתה יכול להרגיש מאושר.
אני מייחס הרבה מאושרי לשילוב של החוכמה שלמדתי כשגדלתי בהודו וההגשמה שמצאתי כשעבדתי בתעשיית הטכנולוגיה, בחברה שמאפשרת למיליוני בני אדם גישה למידע ולכלים שלא היו נגישים להם קודם לכן. לעתים קרובות אני מספר לאנשים שאני מרגיש בר-מזל שזכיתי בהגרלת השחלות, דהיינו שאני מרגיש מבורך להפליא שנולדתי לתרבות שבּהּ תרגול יוגה ומדיטציה הוא חלק מחייהם היומיומיים של בני אדם זה מאות בשנים. תרגולי היוגה והמדיטציה שלי עוזרים לי להתחבר לתחושה עמוקה של שמחה ולטפח אותה. הם גם נותנים לי ביטחון לאמץ באופן מלא את החוויה האנושית - ללכת עליה במלוא המרץ, אפילו אם - אולי במיוחד אם וכאשר - אני נופל על הפנים. וזה קרה לי. פעמים רבות. שרתי על הבמה בפסטיבל האיש הבוער, למרות העובדה שאני מזייף במקצת. הייתי אחוז אימה. השתתפתי בטריאתלון, שכרוך בשחייה באגם. עד אז שחיתי רק בבריכה, תמיד במרחק הושטת יד מן השוליים, שאוכל להיתמך בעת הצורך. כמעט טבעתי. דיברתי לפני קהל ב"מנחי המסיבות״, כמה חודשים בלבד אחרי שהגעתי מדרום אסיה בלי עבודה עם 7,000 דולר בכיס. הייתי איום ונורא. אבל למדתי. המשכתי לבוא. השתפרתי.
בלי כישלונות, לא הייתי נוחל את ההצלחות שהגעתי אליהן בחיי האישיים ובקריירה המקצועית שלי. לא הייתי מרגיש אותה תחושת חופש ושמחה שממלאת אותי כיום. העבודה בעמק הסיליקון עזרה לי ליטול סיכונים, כי חברות טכנולוגיה מעודדות כישלונות, ובגדול. אחד המפתחות להצלחתה של גוגל היא נכונותם להיכשל. ואנחנו נכשלים רוב הזמן. אבל מאחר שאנחנו נכשלים באופן כל כך חרוץ ולעתים כה קרובות, אנחנו לומדים הרבה, צוברים ניסיון, וכך אנחנו מגיעים אל ההצלחה. זה מרתק ומופלא לראות כיצד תעשייה שעוסקת כולה במלאכותי - מוחות אלקטרוניים, דמויות בתקשורת החברתית, מכוניות בלי נהג, קול אנושי שמקבל את פני הלקוח ומציע לו סרטים וספרים ברגע שהוא נכנס לנטפליקס או לאמזון - מאמצת גמישות אנושית יותר מכל תעשייה אחרת, כמעט.
כיצד לחבק באופן מלא את עצמך ואת החוויה האנושית? כיצד למצוא את הביטחון ליטול סיכון, ליפול על הפנים, לקום ולחיות את חייך במלואם? אֵילו תמורות ותפניות פנימיות עליך לעשות שיובילו אותך לאותו מקום פנימי של שמחה? בספר הזה אשתף אותך, הקורא, במסע שלי, בסיכונים ובניסויים שהצליחו (וגם כאלה שנכשלו חרוצות) לאורך הדרך. אדבר על תובנות מסוימות של תעשיית הטכנולוגיה שמציתות חידושים ומעודדות שגיאות, תובנות שתוכל לאמץ ולהתאים לחייך האישיים והמקצועיים. מה שג'ון קבט-זין מתייחס אליו כאל "חיים בתוך הקטסטרופה״, היפתחות מלאה אל הקטסטרופה של כל דבר שהחיים משליכים לעברך. והיכולת לשים את מהמורות הדרך בפרספקטיבה הנכונה.
תקרא גם על מסעותיהם של אנשים אחרים. אנשים שפגשתי במסעותיי, דרך מיזמים של גוגל, ובמהלך המחקר לצורך הספר הזה. אנשים כמו סוניטה דנוור, מייסדת שקטי סאמוהא, ארגון המוקדש למלחמה בסחר בבני אדם לצורכי מין, וניקול תאקורי-ויק, שייסדה את בית התקווה החדשה, מכון שמספק בית-מחסה, השכלה וטיפול רפואי - לילדים שחיו ברחוב. נשים אלה נטלו עליהן סיכונים אדירים, חפרו עמוק פנימה לדלוֹת ממשאבּיהן הפנימיים, ומצאו שלווה, חופש, משמעות ואושר חרף נסיבות מאתגרות באופן קיצוני. אלה בני אדם שחיים את חייהם ממקום של נאמנות מלאה למי שהם, ועוזרים לאחרים לעשות אותו דבר.
הספר הזה מתחלק לשלושה חלקים שהם להרגשתי חתיכות המפתח בתצרף האושר: 1) מציאת משמעות ומטרה, 2) שכתוב הסיפורים האישיים שלך, ולסיום, 3) היכולת לחיות את חייך באופן מלא, עד הסוף, מאושר בתוך עורך, בלי התנצלויות - וכשאתה מגיע לחלק השלישי הזה, להקיף את עצמך בקהילה של אנשים תומכים ושותפים למטרתך, חדורי שמחה, מוּעדים להיכשל כאחד האדם ומוכנים להיכשל, חופשיים, אנושיים בכל רמ"ח איבריהם. כשאתה חולק את עצמך באופן הזה עם אנשים אחרים שעושים אותו דבר כמוך, אתה יכול לחולל שינוי בעולם. בעניין הזה אכּנס לפרטים בפרקים הבאים.
תוך כדי קריאת הספר אתה עשוי לעבור מגילוי עצמי דרך כושר התחדשות למצב שבו אתה תופס את החיים בזנבם, מאושר לגמרי עם מי שאתה. כל פרק חוקר חלק אחר של משוואת האושר - להיות הידיד הטוב ביותר של עצמך, לצפות לנסים, לשיר בציבור, בקול רם ובלי לחשוש לזייף כי זה החלום שלך, כי זה עושה אותך מאושר.
נערכו מחקרים רבים ונרחבים בנושא האושר בעולם העסקים, בעולם הרוחני ובמרחב הפוליטי. איך מגיעים לזה? מה הם היתרונות וההטבות הכרוכים בכך? איך מודדים את זה? בסקירת ספרים בכתב העת ווֹל סטריט כתבה קרול טראוויס, "הטבע החמקמק של האושר עשוי להיות הסיבה שאבותינו המייסדים הבטיחו לנו במגילת העצמאות את החתירה לאושר ולא את השגתו. ועם זאת, הכישלון ללכוד אותו ברשתנו הפיזיולוגית הוא סיבה מרכזית לכך שתעשיית הרדיפה אחר האושר פורחת ומשגשגת בארצנו כבר מאות בשנים. אם בני אדם מחזיקים בהגדרות שגויות וציפיות כוזבות לגבי האושר, הם לא יֵדעו את זה אם וכאשר הוא יתכרבל בחיקם ויבקש שילטפו אותו. ואם בני אדם אינם יכולים לדעת את האושר ולזהות אותו אפילו כשהוא בידיים שלהם, כי אז שוק השיטות והדרכים לעזור להם לעשות את זה ימשיך לגדול ולהתרחב. בהיותנו חיים באמריקה, זה אכן מה שקרה."
ההשערה שלי היא שלא משנה כמה מחקרים נערכו, כמה חיים השתנו, כמה התפתחנו כבני אדם, רמות האושר והאומללות הן עדיין פחות או יותר אותן רמות כפי שהיו לפני מאה שנים, אלף שנים, והרבה קודם לכן. אין לי דרך להוכיח את זה, כי לא מדדנו את האושר לפי אמות מידה כלשהן, אולם אני מאמין שהתנאים לאושר מונחים לפתחנו. הם ידועים לנו. ועם זאת, כל אחד מאתנו חייב לעבור את מעגל הלמידה של אותם תנאים ואימוצם. שמעתי את קרישנה דאס מדבר באשרם שיבננדה בבהאמה על הדרך למצוא את הנתיב שלך לאושר וללכת בו. "אף אחד אחר אינו יכול לעשות את זה בשבילך," הוא אמר. על מנת להשיג את המצב הנכסף הזה של אושר בחייך עליך לערוך מחדש את כל גישתך לחיים ולצייד את עצמך בכלים חדשים. זה היה נכון לפני אלף שנים, זה נכון כיום, וזה יהיה נכון בעוד עשר שנים, חמישים שנה, מאה שנים מהיום. המחברת והמורה למדיטציה בודהיסטית שרון זלצברג אומרת, "אושר איננו הרגשה. זאת יכולת שאתה יכול ללמוד ולטפח." כולי תקווה שהספר הזה יוכל לעזור לקדם במידת מה את התהליך הזה בחייך.
