הדרך הארוכה הביתה

אברהם נמלט מחייו המפוארים והנוחים בגרמניה ועולה ארצה עם משפחתו לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.
הם נקלעים לקשיים כלכליים ואברהם מתגייס ליחידת החפרים הישראלית במסגרת הצבא הבריטי. הוא נלחם בטוברוק וביוון ומוצא כוחות שלא ידע שקיימים בו.
אשתו גניה מתמודדת עם גידול בנם בסביבה חדשה ולא מוכרת ונתקלת בדילמת הנאמנות לבעלה הנעדר בקרבות כאשר מופיע צעיר רגיש ואכפתי בביתה.
אהרון בנם של השניים נשלח לבית יתומים וכאביו מוצא את היכולת לשרוד במקום קשוח.
סיפור עלילתי זה מבוסס על סיפורו של אחד מלוחמי יחידת החפרים ופותח צוהר לסיפורם של 1500 החפרים הארץ ישראלים שנפלו בשבי הגרמני ושהו בו עד תום הלחימה.
מרביתם שתקו ולא סיפרו את סיפורם.

1
הגענו ליעד

מרץ 1939

ביום שני בשעות הבוקר ג'ניה אשתי ואני בלוויית בנינו אהרון עלינו על סיפונה של אונייה. קיבלנו תא קטן ללא חלון. בתוך התא הייתה מיטת קומתיים ומיטה נוספת שנשלפה מהקיר. בפינה זיהינו חדר שירותים עם מקלחת קטנה. שמחתי שעם כל טלטולי הדרך חדרנו באונייה היה נוח להפליא.

האונייה הרימה עוגן ואנו הפלגנו לדרכנו. היעד – ארץ ישראל. חשתי את הגלים נעים ונדים תחתיי ואיתם עולמי המאבד מיציבותו. מזג האוויר דווקא האיר לנו את פניו ובעקבותיו הים השקט. הסבתי את תשומת ליבם של ג'ניה ואהרון לכך. ג'ניה שמחה איתי, הגם שעיניה הביעו מתח וציפייה לבאות. אהרון נהנה לבהות במים התכולים המרגיעים כשג'ניה עוטפת אותו בחיבוקיה.

בחדר האוכל פגשנו במרגרט ופריץ, זוג נשוי ללא ילדים מברלין שבגרמניה אשר עזבו הכול מאחוריהם ועשו עליה לארץ כמונו. פריץ עבד כרואה חשבון באחת הפירמות הידועות שבגרמניה ומרגרט הייתה רופאת ילדים. שניהם היו באמצע שנות השלושים לחייהם. התחברנו לזוג הזה ואף הוקסמנו מהם.

מרגרט ופריץ פוטרו מעבודתם על רקע יהדותם והחליטו שהמקום הבטוח ביותר עבורם הוא ארץ ישראל. לשניים היו קרובי משפחה שעלו ארצה והתגוררו בישוב בשם נהריה. פריץ סיפר לנו כי הושפע מסיפורי בני המשפחה שהתגוררו בנהריה והחליט להצטרף אליהם. בילינו שעות ארוכות בחברת הזוג על סיפון האונייה. שוחחנו, שיחקנו דומינו וקראנו ספרים. שמחנו להעביר את הזמן המתוח, את השהות בשלב הביניים עם אנשים סימפטיים כל כך.

ביום החמישי להפלגה הבחנו ממרחק ברכס הרים שניבט אלינו מבעד לאופק. לא ידעתי מהם ההרים האלה אך פיסת האדמה העבירה בי רעד של התרגשות. כמוני שאר נוסעי האונייה. הם באו לצפות מקרוב באדמה המתקרבת אלינו. אחד הנוסעים הסביר לנו שמדובר ברכס הרי הכרמל וכי אכן הארץ המובטחת מתקרבת אלינו. כל העיניים ברקו, ג'ניה הזילה דמעות וכשהבטתי בה הבנתי כמה רצתה לחזות בארץ שלנו, ארץ היהודים. תוך דקות ספינת נתבים קטנה הפציעה לפנינו וכיוונה את האונייה לעגינה בטוחה בתוך הנמל.

2
ארץ חדשה

ירדנו בלוויית שאר הנוסעים בכבש האונייה אל אולם ההגירה והמכס. גל חום קידם את פנינו באולם הגדול והתחלתי לנטוף זיעה.

פקיד חייכן ומשופם קידם את פנינו בברכה באנגלית צחה. הוא בחן את מסמכי הוויזה שלנו בקפידה ולאחר מספר דקות החתים את דרכונינו ואיחל לנו דרך צלחה בארצנו החדשה.

כאשר אספנו את מזוודותינו ביציאה מאולם המכס וההגירה נפרדנו לשלום ממרגרט ופריץ. הזוג נסע לנהריה וידענו שנתגעגע. אנו עלינו על מונית שלקחה אותנו לתל אביב. נהג המונית שאל למחוז חפצנו והבין שעדיין אין לנו מושג לאן פנינו מועדות. הוא המליץ לנו לשהות בפנסיון גינוסר שנמצא בתל אביב.

במהלך הנסיעה חלפנו על פני העיר התחתית של חיפה. לעיני נפרסו שווקים צבעוניים לאורך הכביש ולא יכולתי להפסיק להתבונן בהם. הצבעוניות הפיחה בי חיים. ראיתי זיק בעיניה של ג'ניה כאשר התבוננה בהם והבנתי שהיא חשה בדומה לתחושותיי. השווקים המו אנשים בעלי חזות מגוונת – אנשים שדמו בבגדיהם לי ולג'ניה, אנשים בעלי חזות יהודית דתית, והיו גם אנשים שגון פניהם שחום שלבשו בגדים עליונים ארוכים וכובעים עגולים או מטפחות ארוכות קשורות בחבל לראשם.

"אלה שייחים ערבים" הצביע נהג המונית ואמר בעברית כאילו הוא מודע לשאלות שהתרוצצו במוחי. אהרון צחק למבטאו המזרחי וג'ניה שידרה אליו בעיניה שלא כך מתנהגים, דבר שגרם לו לצחוק שוב. "שייחים?", שאלתי, היות והמילה 'ערבים' הייתה מוכרת מהשיח אודות ארץ ישראל. "כן, אלה עם הכובע" אמר והחווה בתנועה סיבובית מעל ראשו, "ומי שיש לו כאפיה", אמר והדגים אורך מהראש ועד הצוואר "הוא סתם ערבי". "סתם? כותב?" אמרתי. חשבתי שהוא מתכוון לכתיבת סת"ם, בה כותבים ספרי תורה, אך הנהג צחק ואמר משפט שלא הבנתי המכיל את המילה עברית. "מה זה משנה. העיקר שכולם פה בשלום, הערבים והיהודים". המשיך הנהג בעברית במבטא מזרחי כבד. הפעם את רובו של המשפט הבנתי. ג'ניה הסתכלה עלי ועיניה הביעו חשש. לא קל לרכוש שפה שאינך רגיל לדבר אותה. למזלנו הכרנו לא מעט מילים בגלל החינוך היהודי-דתי שספגנו באירופה, אך מי יודע כמה עוד עלינו ללמוד.

"אשת העולם הגדול שלי" אמרתי לה בשקט. "את תסתדרי בכל מקום בו תהיי". היא חייכה והשעינה את ראשה על כתפי. על אף מה שאמרתי חשש הצליח להתגנב לליבי.