הנסיכה דה מונפנסייה

בעוד מלחמת אזרחים משסעת את צרפת בימי שלטונו של שארל ה־IX,י[2] לא חדלה האהבה מניסיונה לפלס לה מקום בלב המהומות הרבות ובשררתה אף לחולל לא מעט מהן. בתו היחידה של המרקיז דה מֶזְיֵיר,[3] יורשת רבת ערך הן של נכסים רבים וחשובים והן של שמו הנודע לתהילה של בית אַנְז'וּ,[4] שהיא הייתה נצר לו, נודעה כמאורסת לדוכס דוּ מֵין,[5] אחיו הצעיר של הדוכס דה גיז,[6] שכונה לימים לה בָּאלָאפְרֶה, המצולק.[7] שניהם היו צעירים עד מאוד והדוכס דה גיז, כיוון שראה תכופות גיסה מיועדת זו, שכבר ניכרו בה ראשוני הסימנים של יופי רב, התאהב בה ואף היא אהבה אותו.

הם הסתירו בזהירות רבה את ההבנה ביניהם, והדוכס דה גיז, שעדיין לא טיפח את השאפתנות שפיעמה בו לימים, ייחל בלהט לשאתה לאישה; אך הפחד מפני הקרדינל דה לוֹרֵין,[8] דודו, שהיה לו כמו אב, מנע ממנו להצהיר על אהבתו.

זה היה המצב כאשר בית בּורְבֹּון,[9] שלא יכול היה לראות אלא בקנאה את נסיקתו של בית דה גיז, הבין כי יצמח לו יתרון מחתונה זו, והחליט לספח אותו ולקנותו לעצמו, בהשיאו יורשת חשובה זו לנסיך דה מונפנסייה[10] הצעיר, שכונה לפעמים הדוֹפֵן.[11]

רבות עמלו בעניין זה ובהצלחה כה רבה שבני משפחתה, בניגוד להבטחתם לקרדינל דה גיז, גמרו אומר לתת את אחייניתם לנסיך דה מונפנסייה. מהלך זה הפתיע עד מאוד את כל בני בית דה גיז, ואילו נפשו של הדוכס השתוחחה מצער, ושיקולי אהבתו הציגו לו שינוי זה כעלבון שאין לשאתו.

מורת רוחו פרצה עד מהרה חרף נזיפותיהם של הקרדינל דה גיז ושל הדוכס דוֹמָל,[12] דודיו, שכלל לא אבו להתעקש בעניין שהיה ברור כי לא יהיה באפשרותם למונעו. הוא הגיב בזעם ובאלימות כה רבה, גם בנוכחותו של הנסיך דה מונפנסייה הצעיר, שקמה ביניהם שנאה, שלא שככה אלא עם מותם.

מדמואזל דה מזייר, שהוריה ירדו לחייה, בראותה כי לא תוכל להינשא למר דה גיז ובהבינה, בגדולת נפשה, כי גבר שייחלה להינשא לו יהיה מסוכן לה כגיס, החליטה לבסוף לציית להוריה והשביעה את מר דה גיז שלא יציב עוד עיכובים והתנגדויות לחתונתה.

היא נישאה אפוא לנסיך דה מונפנסייה הצעיר והוא, זמן מה לאחר מכן, לקח אותה עימו לשׁאמְפִּינְיִי[13] (מעונם הקבוע של נסיכי ביתו) כדי להרחיקה מפריז, לשם כפי הנראה אמור היה להיקלע כל מאמץ המלחמה.

על עיר גדולה זו איים מצור של צבא ההוגנוטים,[14] שהנסיך דה קוֹנְדֶה[15] היה מפקדו, ואשר אך זה התכונן, בפעם השנייה, לצאת למלחמה נגד המלך.

[2] IX Charles מלך צרפת, 1550–1574. [כל ההערות הן של המתרגמת אלא אם צוין אחרת].
[3] המרקיז de Mézières נמנה על בית אנז'ו. בתו, הנסיכה דה מונפנסייה, היא דמות שבדתה המחברת.
[4] בית Anjou, שושלת של רוזנים ודוכסים; חבל אנז'ו נמצא בדרום־מערב צרפת.
[5] הדוכס du Maine היה נצר לבית בורבון.
[6] הדוכס de Guise (1550–1558), הוכתר למלך ב־1563 בשם אנרי הראשון.
[7] בצרפתית, Balafre, צלקת.
[8] Cardinal de Lorraine (1524–1574), נמנה עם משפחת דה גיז.
[9] בית בורבון, שושלת מלכי צרפת.
[10] Prince de Montpensier ממשפחת בורבון (1542–1592).
[11] Le Dauphin, כינוי שניתן ליורש העצר.
[12] Duc d’Aumale.
[13] Champigny, פרוור בדרום פריז.
[14] הוגנוטים, כינוי לפרוטסטנטים הצרפתים במאות השש עשרה והשבע עשרה.
[15] לואי הראשון דה בורבון (1530–1569), מנהיג ההוגנוטים, שאף לכתר מלכות צרפת.

הנסיך דה מונפנסייה, כשהיה צעיר מאוד, קשר קשרי ידידות אמיצים עם הרוזן דה שָׁאבָּן,[16] ורוזן זה, אף שהיה מבוגר מאוד ממנו, כה נרגש מהערכתו ומאמונו של הנסיך הצעיר, עד כי בניגוד לכל ענייניו הוא, פרשׁ ממפלגת ההוגנוטים, כיוון שלא יכול היה לגמור בנפשו להתנגד כהוא זה לאדם כה נכבד שהיה יקר לליבו.

נטישת המפלגה, שלא הייתה לה סיבה אחרת מלבד ידידות, רבים פקפקו באמיתותה, ובלב המלכה האם, קתרין דה מדיסיס, התעוררו חשדות כה גדולים עד כי כשההוגנוטים הכריזו מלחמה, גמרה בדעתה לעוצרו.

אך הנסיך דה מונפנסייה מנע זאת ממנה בהתערבו לטובת הרוזן דה שאבן, ולקח אותו עימו לשאמפיניי כשיצא לשם עם אשתו. הרוזן, בעל אופי מתון וישר מאוד, קנה עד מהרה את הערכתה של הנסיכה דה מונפנסייה ובתוך זמן קצר גם היא הגתה לו לא פחות ידידות. שאבן, מצידו, ראה בהתפעלות יופי, חוכמה ויושרה כה רבים, שניכרו בנסיכה הצעירה, ובסיוע רגשי הידידות שרחשה לו הופעלו בו רגשות של יושרה מיוחדת במינה הראויים לגדלות מוצאה, הוא הפך אותה בתוך זמן קצר לאחת הדמויות המושלמות ביותר שהיו אי פעם.

הנסיך נאלץ לשוב לחצר המלוכה בשל המלחמה שהתמשכה, והרוזן נותר לבדו עם הנסיכה והוסיף לרחוש לה הערכה וידידות שקולות לסגולותיה ולמעלותיה.

האמון בין השניים הלך והתעצם כדי כך, שהנסיכה דה מונפנסייה סיפרה לו על אהבתה למר דה גיז, אך גם סיפרה לו שהיא כמעט שקעה בדכדוך וכי לא נותר בה אלא מה שהכרחי כדי לאסור להכניס אל ליבה גבר אחר, וכי בשם היושרה ושארית אהבתה היא אינה מסוגלת אלא לרחוש בוז לכל מי שירהיב עוז לשאת אליה את עיניו.

הרוזן דה שבאן, שהכיר את כנותה של הנסיכה היפה, ומצא בה זיקות כה מנוגדות לאוזלת היד של גינוני האהבים, כלל לא פקפק שהיא מגלה לו את רגשותיה האמיתיים; ועם זאת, הוא לא יכול היה לעמוד מול מקסמי יופייה, שנראו לעיניו מקרוב מדי יום ביומו. הוא התאהב נואשות בנסיכה, ותהא אשר תהא הבושה שחש על שהניח לעצמו להיכנע לרגשי אהבתו, לא נותרה לו ברירה אלא לאהוב אותה אהבה עזה וכנה יותר משאהב אדם אי פעם. אך אף כי לא היה אדון לליבו, הוא בהחלט היה אדון למעשיו. השינוי בנפשו לא ניכר בהתנהגותו, ואיש לא חשד בו שהוא מאוהב. הוא הקפיד הקפדה יתרה, במשך שנה תמימה, להסתיר את אהבתו מפני הנסיכה, והאמין כי יתמיד בכך. אך האהבה חוללה בו מה שהיא מחוללת בכולנו: היא העירה בו תשוקה עזה לדבר, ולאחר כל המאבקים המתחוללים בדרך כלל בנסיבות כאלה, סופו שנועז לומר לה שהוא אוהב אותה, והיה מוכן לשאת את כל הסערות שגאוותה תַּערים עליו. אך הוא מצא בה שלווה וקור רוח נוראים שבעתיים מכל הפורענויות שהוא ציפה להן: היא אפילו לא טרחה לכעוס עליו.

היא הבהירה לו במילים ספורות עד כמה הם שונים באופיים ובגילם, הזכירה לו שהוא יודע גם יודע כי היא שומרת מוסר ואוהבת את מר דה גיז, ובעיקר את מה שהוא חב לאמונו ולידידותו של בעלה הנסיך.

הרוזן דה שבאן חישב למות מרוב בושה וכאב. היא השתדלה לנחמו ואמרה לו כי לעולם לא תזכור את מה שאך זה גילה לה, שלעולם לא תשתכנע להאמין שיפגע בה לרעה, ושתמיד יהיה בעיניה ידידה הטוב ביותר.

הבטחות אלה ניחמו את הרוזן, כפי שאפשר לשער. הוא חש בכל עוצמתו את הבוז שבדברי הנסיכה ולמחרת, בראותו שפניה של הנסיכה מאירים כמקודם, בלי שנוכחותו תביך אותה או תעלה סומק על לחייה, הוכפל דאבון ליבו והתנהגותה של הנסיכה לא הצליחה לשככו. היא נהגה בו טוב לב כהרגלה; היא דיברה איתו, כאשר הזדמן לעורר את השיחה, על אהבתה למר דה גיז, וכיוון שהחלה להתפשט השמועה בדבר המעלות הגדולות שהחלו להתבלט בנסיך זה, גילתה לשבאן שהדבר מסב לה שמחה, וכי היא רווה נחת בהיווכחה שדה גיז ראוי לרגשות שהיא הוגה לו.

אותות אלו של אמון, שהיו כה יקרים לליבו של הרוזן דה שבאן, נעשו לו קשים מנשוא. עם זאת, הוא לא העז לדבר על כך, אף כי לעיתים הרשה לעצמו להזכיר לה את מה שנועז לגלות לה.

[16] Comte de Chabannes, משפחת חברים לנשק של מלך צרפת. הדמות בסיפור היא ככל הנראה בדיונית.