נב החזיקה בספלים המהבילים גבוה כדי להימנע מהתנגשות, וחייכה בהתנצלות כשהקיפה קבוצה משפחתית רועשת שהצליחה להשתלט על שולחן נחשק מאוד. אחד מהם הזיז תיק מדרכה, ונב המשיכה להסתכל מסביב בחיפוש אחרי חנה שלא הייתה היכן שהשאירה אותה.
הטעות, היא הבינה, הייתה העובדה שאמרה, "אל תזוזי" לפני שהלכה לעמוד בתור שלפני הבר כדי להביא לשתיהן משקאות חמים.
היא נאנחה בשקט וחשבה, מתי כבר אלמד?
כל הוראה, לא משנה כמה בלתי מזיקה, וחנה תעשה את ההפך הגמור. האפשרות שחופשת אמצע הסמסטר תהיה חוויה מקרבת ממילא לא הייתה במיוחד ריאליסטית, אבל כרגע היא נראתה ממש מגוחכת.
נב נעצרה, עיניה המוצרות נעות מעל ראשי האנשים שגדשו את החדר עם תקרת הקורות הנמוכה, אנשים כמוה, מטיילים שנתקעו בדרך ומצאו מקלט במה שהיה פעם פונדק דרכים מרוחק. מבטה עבר אל החלון והיא נרעדה, הסופה שהביכה את החזאים ועצרה את חיי היום-יום בדרום מערב אנגליה המשיכה להשתולל ללא הקלה.
היא התכווצה כדי לתת למישהו לעבור על פניה ומזווית עינה קלטה הבזק של כחול. הפסים הפרובוקטיביים בשיער השחור הורו לה שזה היה ראשה של בתה החורגת, שהתיישבה על ספסל עץ ליד החלון.
נב נשמה נשימה עמוקה והתחילה לנווט את דרכה דרך הקהל. היא הצליחה להגיע אל החלון בלי לשפוך על אף אחד את המשקאות החמים שלהן.
"עבודה טובה – מצאת מושב יותר טוב." תשמרי על קלילות, נב חשבה. "חשבתי שאיבדתי אותך," היא הוסיפה, והניחה את ספלי השוקו ליד עציץ של יקינתונים כחולים שעמד על אדן החלון, לפני שהסירה מראשה את הכובע שהגן על תלתליה האדמוניים.
היא טלטלה לאחור את שערה, משחררת את הקווצות שנכנסו לתוך הסוודר שלה, ומקלפת מעליה את מקטורנה. החדר שחומם משני קצותיו על ידי תנורים שהוזנו בבולי עץ היה חם. "חשבתי ששוקו ישלים את תהליך ההפשרה, עם קצפת ומרשמלו – לא יכולתי להתאפק!" אפילו לאוזניה הניסיון שלה להישמע חברי לא היה משכנע ועשה רושם נואש במקצת.
היה ברור שגם חנה חשבה כך. בתה החורגת שלחה אליה מבט בוז, מהסוג שנדמה היה לנב שרק בת עשרה יכולה לייצר, לפני שמשכה בכתפיה והתעלמה מהמשקה כשהיא ממלמלת, "יש לך מושג כמה קלוריות יש בזה? היית צריכה להיות פרה שמנה."
אז אין כל ירידה בעוצמת הפעילות העוינת.
כשחיוך שלה דבוק לפניה, שאלה את עצמה אם העלאה של עשרה קילו במשקלה תגרום לחנה לשנוא אותה פחות.
כנראה שלא. חוץ מזה, זה יהיה די קשה, לא משנה מה היא אכלה היא נשארה רזונת. היא הייתה מחליפה את הגזרה הנערית שלה בגוף נשי בעל חמוקיים בלי להסס אפילו רגע. אבל זה לעולם לא יקרה.
ברגע שהתיישבה, חנה זזה לקצה הספסל כדי להימנע מכל אפשרות של מגע גופני. נב אפשרה לשרירי לחייה לנוח, והפסיקה את חיוכה המאולץ.
"אל תדאגי. אני בטוחה שהשלג יפסיק."
אף על פי שבינתיים הוא לא הראה סימן לכך, ועד שזה יקרה הן באמת היו תקועות כאן. אם כי יש להודות, נב חשבה והתבוננה בבר הצפוף, יש מקומות הרבה יותר גרועים להיתקע בהם – כמו למשל באדמות הטרשים של דבון. היא נרעדה כששלחה מבט נוסף בחלון המעורפל. בתוך הבר התנאים לא היו באמת קשים.
חנה הסתובבה אל נב, ושערה קיפץ סביב פניה, כולל הפסים הכחולים שהיו אחראים לזימונה של נב אל הפנימייה של חנה.
נב הגיעה כפי שנתבקשה וישבה כשידיה מקופלות בחיקה, מרגישה יותר כתלמידה מאשר כהורה בזמן שהמנהלת הביעה את דאגותיה – דאגות שנב הייתה ממילא שותפה להן.
"זה לא רק השיער, גברת מקלאוד, או הסיגריות." היא ביטלה בחיוך עייף את המקרים האחרונים שבהם חנה הפרה את הכללים, ובדקה את התיק האישי שהיה מונח על שולחנה. "אבל אני מרגישה שהמצב מצריך תשומת לב – חזית מאוחדת."
תוהה אם היא נראית אבודה כפי שהרגישה, נב הנהנה בהסכמה, מודאגת מדי בשביל להתנגד לנימה הפטרונית. היא הייתה זקוקה לכל עזרה שאפשר, היכולות ההוריות שלה, מסתבר, שאפו לאפס.
"היו כל מיני אירועים, וכפי שאת יודעת, לא כולם שוליים. היה לנו מזל שהבעלים של משאית ההובלה לא בחר להתלונן במשטרה. את מודעת לכך שלולא הנסיבות העצובות המשמעות הייתה הרחקה אוטומטית?"
"ואנחנו מכירות תודה מאוד," נב הבטיחה לה ברצינות. היא לא ראתה צורך לומר ש"הכרת התודה" של חנה התבטאה בשתיקות זועמות ומבטים ארסיים.
"זו הגישה של חנה שמדאיגה אותנו במיוחד. היא יוזמת מצבי עימות."
ספרי לי על זה, נב חשבה. "אני בטוחה שזה רק זמני."
"והציונים שלה ירדו."
"היא עברה תקופה קשה. היא הייתה מאוד קרובה לאביה."
"אני יודעת. זה עצוב בשביל שתיכן," האישה המבוגרת המשיכה.
נב הזדעזעה כששפתה התחתונה התחילה לרעוד ללא אזהרה – העיקר שרצתה לשדר בגרות!
האנושיות האמיתית בקולה של האישה השנייה חדרה את קונכיית ההגנה המוצקה שיצרה לעצמה, ועשתה מה שכל הלגלוגים ומצלמות הצהובונים לא הצליחו לעשות.
היא לקחה את ממחטת הנייר מהקופסה שנדחפה לעברה וקנחה את אפה ברעש.
"תודה," היא אמרה ולא התכוונה אל הממחטה.
טוב לב לא היה משהו שהיא זכתה לקבל לעתים קרובות, בעצם בכלל לא, מאז שהצהובונים שרטטו אותה ככלבה קרת לב, חמדנית ומניפולטיבית שהתחתנה עם איש עשיר וחולה עבור כספו. הם קראו לה האלמנה העליזה, או האלמנה האדומה. זה היה יכול להיות יותר גרוע, אחיה צ'ארלי התבדח, הם יכלו לקרוא לה ג'ינג'ית.
בהתחלה היו כמה אנשים שנתנו לה ליהנות מהספק, אבל הם נעלמו אחרי שעיתונאי חרוץ חפר עמוק יותר וגילה את העובדה שצ'ארלי מעל בכספי החברה של ג'יימס.
נב לא ניסתה להגן על עצמה. איך יכלה? העובדה היא שהיא באמת התחתנה עם גבר גוסס שהשאיר לה המון כסף, וצ'ארלי באמת מעל בסכום כסף לא קטן.
איש לא רצה לדעת שהיא לא נגעה בכסף, או שהיא הסכימה להצעת הנישואים של ג'יימס כדרך להחזיר לו על הנדיבות המדהימה שגילה כלפיה וכלפי צ'ארלי.
"וכולנו הלכנו לקראת חנה, אבל יש גבול. ילדים זקוקים לגבולות כדי להרגיש ביטחון."
נב קיבלה את הגערה הלא כל כך מרומזת, וחשבה שגבולות עובדים רק אם הילד מקשיב למה שאת אומרת. לו הייתה לה הסמכותיות הטבעית שהאישה הזו הקרינה, לא הייתה בעיה.
"יש לי רושם שחנה רואה את ההשעיה הזו שלפני החופש כבדיחה. האם אני יכולה להשמיע הצעה?"
"כמובן."
"היא תבלה את החופש בסקי יחד עם הנערה פאלמר ומשפחתה?"
נב הנהנה בזהירות, בגלל שהיא הייתה בטוחה למדי שהיא יודעת מה המנהלת תעשה עם זה, וזה בהחלט לא יעשה את החיים שלה קלים יותר.
היא צדקה. התגובה של בתה החורגת לחדשות שעליה לבלות את החופשה בבית עם נב ולא באתר סקי אופנתי עם חברותיה, הייתה פחות או יותר בכיוון שנב חזתה – כלומר היו צעקות, קללות, ולבסוף דממה ארוכה וזועפת.
היא הפכה לאויבת מספר אחת – אז כאן לא היה שינוי – והסיבה לכל דבר רע שקרה בחייה של בתה החורגת, אחראית לכול, כך נראה, כולל למזג האוויר.
היא בוודאי לא עושה משהו נכון. זה לא אמור להיות קשה עד כדי כך, נכון? נב תהתה בעייפות.
מה ג'יימס אמר?
בגיל עשרים ושלוש לא שכחת מה זה להיות בת עשרה.
זה היה נכון. אבל היא מעולם לא הייתה בת עשרה מסוגה של חנה.
אני לא מבקש ממך להיות אמה, נב. תהיי חברתה. היא תהיה זקוקה לחברה.
זקוקה אולי, אבל לא רוצה! היא לא חלקה את האופטימיות של ג'יימס ולא ציפתה שחנה תראה בה את החברה הטובה ביותר שלה, אבל היא גם לא ציפתה להיות המוקד לכל התסכול הצעיר והשנאה היוקדת.
זה היה מייסר, מתיש, ומדכא נורא.
היא חשבה שהדברים אולי לא היו גרועים כל כך לו ג'יימס לא היה נוהג אליה בצוואתו בכזו נדיבות. היא ידעה שהוא רק מנסה להיות נחמד, אבל הנחמדות הזו הביאה לתוצאה בלתי רצויה עוד לפני שהעיתונות עלתה על הסיפור.
חנה כבר חשבה על אמה החורגת הצעירה כרודפת בצע, והכסף פשוט אושש את חשדותיה.
נב הרגישה כישלון גמור. ג'יימס סמך עליה, אלוהים יודע למה. האמת היא שהיא לא הייתה מסוגלת לטפל בגור כלבים, ובוודאי לא בנערה בגיל ההתבגרות, ומי יודע מה גרם לה להסכים לזה מלכתחילה.
"דואגת? אני לא דואגת, אני משועממת. ממך," חנה הוסיפה, למקרה שלא הבינה את המסר.
היה קשה לא לקלוט את המסר. הסתבר לנב שהסובלנות שלה לא עובדת, אבל האלטרנטיבה של האהבה הקשוחה לא ממש הוכיחה את עצמה אף היא. חייב להיות איזה דרך ביניים של הורות… לא?
"עשיתי כמה תוכניות לחופשה שלך. חשבתי שנוכל לצאת לקניות, ואולי אם תרצי נוכל – "
בת העשרה קטעה את דבריה. "תודה, אבל אני לא אוהבת את חנויות היד השנייה," היא אמרה, מגלגלת עיניים. "את יודעת, שורוד מזעזע מתנגש עם שיער ג'ינג'י." היא נרעדה בגלוי כשמבטה המלגלג נע מהסוודר של נב אל תלתליה הפרועים והאדמוניים.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
