הרצועה המקוללת

7 באוקטובר 2023 היה היום הנורא ביותר שידע העם היהודי מאז השואה. את המכה הקשה הנחית ארגון חמאס, שליט רצועת עזה שנתפס עד אז כאיום משני ביחס לזירות מאיימות יותר בחזית הצפון ובאיראן. רצועת עזה נתפסה כסוג של מחלה כרונית, לא נעימה, מחריפה בתקופות מסויימות, אך כזאת שניתן לנהל איתה או לצידה חיים נורמליים.

כמעט כל ראשי הממשלה של ישראל שנאו את רצועת עזה וראו בה סוג של קללה שיש להיפטר ממנה או לכל הפחות למזער את נזקיה. רבין איחל "שעזה תטבע בים" ואימץ את רעיון עזה תחילה בהסכמי אוסלו. מנחם בגין, אהוד ברק ואריאל שרון הציעו כל אחד בתורו למצרים לחדש את אחריותה לרצועה  ונדחו על הסף. שרון שהיה אחד מאדריכלי רעיון ההתיישבות היהודית ברצועה היה גם זה שפינה אותה. לוי אשכול יזם תוכנית יומרנית לריקון הרצועה מתושביה. נתניהו האמין כי ניתן למזער את העיסוק ברצועת עזה ואת נזקיה , דווקא באמצעות תמריצים כלכליים ויצירת סטטוס-קוו מול שלטון חמאס. רק שניים, דוד בן-גוריון ויצחק שמיר רצו להחזיק בה, לכל אחד מהם היו סיבות שונות בתכלית.

איש לא העריך את עוצמת המכה שתספוג ישראל דווקא מגזרה זאת. הספר בוחן את יחסי ישראל ורצועת עזה בשילוב של מבט היסטורי עם מיקוד על התהליך שהוביל אותנו לאירועי ה-7.10, שראשיתו בתהליך האיסלאמיזציה ברצועה בשנות ה-70' ושיאו בעיוורון שפוקד את ההנהגה הישראלית החל משנת 2014.

אור לביא הוא ד"ר ליחסים בינלאומיים, בוגר אוניברסיטת חיפה ומרצה באוניברסיטה הפתוחה המתמחה בחקר סכסוכים בין מדינות לארגוני טרור. זוכה פרס קרן ענבר – אל מול הטרור (2017).

בשעות הערב של 7 באוקטובר 2023 עדיין היה רב הנסתר על הידוע. כמות אינסופית של בשורות איוב, סרטונים ושמועות שטפה את המדינה, אולם תמונת מצב ברורה על היקף האסון עדיין לא ניתנה לציבור. הודעת ווטסאפ פנימית דלפה ונתנה אינדיקציה ראשונה לממדי הטרגדיה. דווח בה על 250 הרוגים ו-180 חטופים. ההודעה כללה גם מידע על הטבח והחטיפה של תצפיתניות נחל עוז, על האבדות הכבדות של חטיבת גולני וכן רשימת קצינים בכירים שנהרגו בלחימה.

למרבה הצער, המספרים שהוצגו בה אפילו לא התקרבו להיקף הסופי שהתברר רק כעבור שלוש יממות, עם השלמת טיהור האזור ממחבלים ופינוי חללי מסיבת ה"נובה" והקיבוצים. המספרים נסקו ל-1,200 הרוגים ו-250 חטופים. ביום אחד ספגה ישראל מספר אבדות גדול יותר מבכל מלחמת ששת הימים ושתי מלחמות בלבנון. היקף הקורבנות ואופיים האכזרי של האירועים היו גדולים בהרבה גם בהשוואה לפרעות שנעשו ביישובים יהודיים בימים שקדמו להקמת המדינה.

איך קרה שדווקא ארגון החמאס שדורג ברשימת האויבים במקום נמוך בהרבה מאיראן וחיזבאללה היה זה שהצליח להנחית עלינו מכה כה קשה שעם השלכותיה ייאלצו גם הממשלות הבאות, מפקדי הצבא והחברה הישראלית להתמודד עוד שנים ארוכות. גלי ההדף של הפעולה הרצחנית ב-7.10 גררו  את האזור כולו למלחמה שטרם הסתיימה, אך כבר ניתן לקבוע כי שינתה את פניו ל המזרח-התיכון. עזה ולבנון ספגו חורבן אדיר, משטר אסד קרס וישראל ואיראן החליפו לראשונה מהלומות ישירות וגלויות. אירועים אלה, יכולים לספק כל אחד בנפרד בסיס לספרים ומחקרים מרתקים, אולם הספר הנוכחי יתמקד במקום ממנו נולדה הסערה הגדולה.

מאז 1948 רצועת עזה הייתה המקום שאיש לא רצה בו. מצרים החזיקה בה עד 1967, אולם נמנעה מלספח אותה, ותחת זאת החילה עליה שליטה באמצעות ממשל צבאי. ב-1967 , במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את רצועת עזה בפעם השנייה. הפעם הראשונה הייתה ב-1956, אולם אז אולצה ישראל לסגת לאחר כמה חודשים תחת לחץ המעצמות. אחרי מלחמת ששת הימים נותרה רצועת עזה תחת שליטה ישראלית. פעולות ראשוניות שננקטו בתחומי הבריאות והתברואה התרחבו תוך כמה חודשים לממשל צבאי "זמני" של ישראל, והוא נותר על כנו במשך 26 שנה, עד חתימת הסכמי אוסלו.

לאחר מיסוד הממשלה הצבאי כפתרון קבע ברצועת עזה ובשטחי יהודה ושומרון, כמעט תמיד הייתה הרצועה הגיזרה ממנה נפתחה הרעה. גל הטרור הראשון ברצועה גאה כבר בתחילת שנות ה-70. באותו עשור החל בה תהליך מואץ של אסלאמיזציה קיצונית בניצוחו של השייח' אחמד יאסין, מייסד תנועת החמאס. השורשים הללו יובילו לדחיקתו של אש"ף ולהשתלטותו העתידית של החמאס על הרצועה .

האינתיפאדה הראשונה ב-1987 פרצה במחנה הפליטים ג'באליה, ומשם התפשטה לכל רחבי השטחים ודעכה רק כעבור שש שנים, עם חתימת הסכמי אוסלו. משנות ה-80 הפכה הרצועה לממלכתם של שני הארגונים הקיצוניים - החמאס והג'יהאד האסלאמי.

בשנת 2007 השתלט החמאס על הרצועה, ומאז שועבדו באופן מלא משאביה הכלכליים, האנושיים והצבאיים למטרת מלחמה בישראל.

כמעט כל ראשי הממשלה של ישראל שנאו את הרצועה ולא רצו להחזיק בה. יוצאי דופן בהקשר זה היו דוד בן-גוריון ויצחק שמיר, אם כי מניעיהם היו שונים בתכלית. בן-גוריון ראה ברצועה פוטנציאל של שגשוג חקלאי ותיירותי, ועל בסיס זה הוא סבר כי סיפוחה לישראל ישתלם ושהתועלת שתופק תהיה רבה (בשנות ה-50 חיו ברצועה רק כ-400 אלף איש). יצחק שמיר האמין בשליטה הישראלית מתוך תפיסה אידאולוגית נוקשה, שעל פיה אסור לישראל לוותר על "אף שעל".

אולם שתי תפיסות אלה היו חריגות ביותר. מנחם בגין, אהוד ברק ואריאל שרון הציעו כל אחד בתורו למצרים לחדש את אחריותה לרצועה. המצרים דחו על הסף את ההצעה ה"אדיבה". יצחק רבין איחל "שעזה תטבע בים", והסכים להסיר את הווטו על אש"ף על בסיס העיקרון של "עזה תחילה" ובשל רצונו להיפטר ממנה. שרון, שהיה מהוגי ההתיישבות היהודית בעזה עוד כאלוף פיקוד הדרום, היה גם מי שפינה אותה ב-2005. לוי אשכול אישר תוכנית יומרנית לריקון הרצועה מתושביה, אולם התוכנית כשלה. בנימין נתניהו האמין כי ניתן "לנהל את הסכסוך" באופן שימזער את העיסוק הישראלי ברצועת עזה באמצעות הימנעות כמעט מוחלטת מעימות צבאי, ועל ידי חיזוק כלכלי-אזרחי של השלטון החמאסי.

הסכמי אוסלו ב-1993 החלו את תהליך ההתנתקות של ישראל מהרצועה. תחילה מהשליטה האזרחית ושתים-עשרה שנים לאחר מכן גם מהשליטה הצבאית, עם יישום תוכנית ההתנתקות ב-2005 ופינוי היישובים היהודיים מהרצועה.

על אף האידאולוגיה הקיצונית של ארגון החמאס, היכולות שפיתח בתחום שיגור הרקטות, והעובדה שבמשך שני עשורים מירר את חייהם של תושבי עוטף עזה ושדרות, היה החמאס בשנים האחרונות בתחתית הסולם במדרג האיומים הביטחוניים על ישראל. הרבה מעליו דורגו איראן, חזבאללה, סוריה ואפילו יהודה ושומרון. רצועת עזה נתפסה כסוג של מחלה כרונית שניתן לחיות איתה, אומנם מציקה ולא נעימה, אך לא מסכנת חיים.

7 באוקטובר 2023 שינה את הכול. החמאס ושותפיו הצליחו ביום אחד להנחית על ישראל את המכה הכואבת ביותר מאז השואה. המתקפה השטנית והמתוכננת חשפה במערומיה את תפיסת הביטחון של ישראל ביחס לרצועה, טלטלה את החברה הישראלית והביאה עימה מראות שלא ידענו מאז הקמת המדינה. יישובים נשרפו ונבזזו, משפחות שלמות נרצחו באכזריות, זקנים, נשים וילדים נחטפו מבתיהם, חיילות נאנסו, נחטפו ונרצחו בבסיסי צה"ל. ביממה הקטלנית בתולדות המדינה נמנה, כאמור, מספר בלתי-נתפס של כ-1,200 קורבנות ועוד כ-250 חטופים, אשר בזמן כתיבת שורות אלה כמעט חצי מהם נמצאים עדיין במנהרות החמאס בעזה.

כתיבת הספר הסתיימה בסוף ינואר 2025, בעיצומו של שלב א׳ של ההסכם שהביא לסיומה (הזמני) של מלחמת "חרבות ברזל". בפרק הזמן שחלף הושלם שלב א' של העיסקה בהתאם להבנות שהושגו, אך לאחר-מכן חודשה הלחימה, אם כי רק בעצימות חלקית. נכון לימים אלה בהם הספר נחתם, הן עתידה של המלחמה בעזה והן עתידה של עסקת החטופים  עדיין לוטים בערפל.

ניתן לקבוע בשלב זה כי למרות הפגיעות הקשות שהסבה ישראל לחמאס, הכוח החזק ברצועה, שאף הצליח לקבל מענה לרוב דרישותיו במסגרת מתווה השלב הראשון של הסכם וכן להדוף את דרישותיה של של ישראל לשינוי בשלבים הבאים.

משמעותה של היעדר תמונת הסיום למלחמה היא כי טרם נמצא פתרון לקללה המלווה את רצועת עזה ואת יחסיה עם ישראל מאז 1948. מרצועת עזה נפתחה כאמור הרעה לישראל כמה פעמים בעבר, אולם אף לא אחד מהמקרים הללו דומה לאירועי השבעה באוקטובר ולהשלכותיהם.

לאורך השנים ראתה ישראל ברצועה סוג של מחלה כרונית שניתן לחיות איתה. ספק רב אם ניתן יהיה להשלים עם גישה זאת לאחר האסון ולאחר הטלטלה הקשה שעברה ישראל בעקבות אירועי 7.10 והשלכותיהם.

איך קרה שהרצועה, שנתפסה כבעיה מציקה אך גם בעלת סיכון מוגבל, הנחיתה על ישראל מכה כה קשה? כיצד היא הצליחה לגרור את המזרח התיכון כולו לסערה גדולה שטרם הסתיימה ולמערכה שהביאה חורבן על עזה ועל חלקים מלבנון? המלחמה גרמה לאבדות כבדות לישראל, הובילה להרס ולפינוי חבלי ארץ שלמים בארץ, וגרמה לקרע בחברה הישראלית בשאלת האחריות לאסון. וכעת נותרו שאלות פתוחות בנוגע לעתיד הרצועה ולגורל החטופים שמוחזקים בה.

אני מקווה שקוראי הספר ימצאו בו תשובות לפחות לחלק מהשאלות.