השיבה מהולנד

"'מסע הוא פעולה היוצרת קשר בין ערים לשעות, אך מה שיפה עד מאוד במסע, ופילוסופי ביותר בעיניי, הוא פסקי הזמן בין העצירות." כך נפתחת המסה השיבה מהולנד, שאת שמה קיבל קובץ זה. המסה מסתיימת במילים: "המסע הוא מלאכה דומה למדי לאיזו סימפוניה.' נראה כי בכל אחד מארבעת הטקסטים המאוגדים בקובץ זה עורך ואלרי מסע למגוון של נושאים, במהלכו הוא בוחן מושגים שונים כזמן וכמקום, מחשבה ותנועה, אמיתי וכוזב, חלום ועֵרות, תודעה ושפה – ודומה שבכולם הוא מציג לפנינו את המתח שבין האידאה הטהורה והמוגבלות הבלתי נמנעת של האקט תוך שהוא נותן קדימות לפוטנציאל האידאי האין־סופי על פני הפרקטיקה." [מתוך אחרית הדבר מאת ענת רנן].

פול ואלרי נולד ב־1871 ומת ב־1945. הוא נקבר בבית הקברות של סֵט, עיירת הולדתו לחוף הים התיכון.

1.

מסע הוא פעולה היוצרת קשר בין ערים לשעות. אך מה שיפה עד מאוד במסע, ופילוסופי ביותר בעיניי, הוא פסקי הזמן בין העצירוֹת.

איני יודע אם יש חובבים כנים של מסילת הברזל, שוחרי הרכבת למען הרכבת, ואיני רואה אלא את הילדים היודעים להתענג כראוי על השאון ועל העוצמה, על נצחיותה של הדרך ועל הפתעותיה. הילדים הם אמנים גדולים בכל הנוגע להנאה מוחלטת. באשר לי, אני מערסל את עצמי תמיד, מרגע שגוש הקרונות מתניע, אל מטפיזיקה נאיבית ומעורבת במיתוסים.

2.

אפילו הרעיונות, מופתעים תמיד, נגררים, כאילו נמתחים בידי שטף המראות, משתנים כדרכו של צליל שראשיתו מתעופפת ומתרחקת.

בנקל קורה לי שאני חש שאינני עוד בשום מקום, וכמו מצטמצם לישות המופשטת שיש בידה לומר לעצמה בכל הזדמנות, שהיא חושבת, שהיא שוקלת וטוענת, מסדירה, פועלת ומארגנת במידה זהה; שהיא חיה ושום דבר מהותי אינו משתנה; שהיא אפוא אינה משנה כלל מקום. האם לא יצטרך הלוגיקן הצרוף השוכן בקרבנו, כדי שתהיה לו תחושה של תנועה, להתבונן בשינויים מיוחדים מאוד, להבחין באי־סדרים שלא ישוערו ומן הסתם סותרים את ההיגיון או את החיים?

נס גדול הוא שקיימים בתוכנו מכניזמים עדינים כה רבים שאינם רגישים דיים לתובלה.

3.

אך אדרבא, היציר הטוטלי, נפשו האמיתית של הנוסע, שהיעדרותו עתידה להסתיים כאשר כל סיבוב של הגלגלים מקרב אותו לביתו ומעגל חייו עומד להיסגר, נפש זו היא טרף להשפעות המוזרות של המעבר שלה. מה שהיא נוטשת, מה שהיא חשה בו ברגע, מה שהיא חוזה מראש ומצפה לו, כל אלה נאבקים בה, מציעים עצמם, ומתחלפים ביניהם בתוכה. היא מתנודדת בין תקופותיה, שהדיוק המובהק מאוד של היציאה לדרך והוודאות הסבירה של ההגעה מפרידים ביניהן בבירור כה רב; היא פוגעת מבלי משים בחרטה, בתקווה, בחששות, ומאבדת אותם ושבה ומוצאת אותם בתחושותיה. עברה, ההווה שלה, העתיד הקרוב שלה מצטלצלים בה כמו שלושה פעמונים שונים מאוד זה מזה, שכל צירופיהם מתממשים, עונים זה לזה, מתערבלים ומתלכדים באורח מוזר. משתעשעים ונוטלים בלי הרף מחדש את כל רעיונות היסוד של הקיום, צלילי פעמונים של אירועים — מוגשמים, צפויים, עכשוויים — מלווים את הגוף הנוסע, שוכנים בראש שמתמכר, משעשעים אותו, מדאיגים, נוטלים בהשאלה את מקצבי הדרך, מארגנים חלומות, מתעים, מרדימים, מעוררים את הנוסע...