זמן אמת

שתי פרשות גדולות טלטלו את חייו של תא"ל במיל' צביקה גנדלמן. הראשונה אירעה בשבעה באוקטובר 2000, עת נחטפו ללבנון שלושה חיילי צה"ל באירוע בהר דב, בעוד גנדלמן משמש כמפקד אוגדה 36; השנייה הייתה פרשת מעצרו כראש עיריית חדרה, הגשת כתב אישום נגדו והשעייתו מהתפקיד – משפט המתנהל עד היום.

בספרו האוטוביוגרפי זמן אמת מספר גנדלמן לראשונה, באופן חשוף ואותנטי, מה שאירע מאחורי הקלעים של שני אירועים אלה. הוא מספר על ההתנערות השיטתית מאחריות של הדרגים הבכירים בצה"ל, שלדבריו הובילה להישנות אירועי חטיפה לאורך השנים, על הנטישה שחווה מצד הרמטכ"ל שאול מופז, אלוף פיקוד הצפון גבי אשכנזי ויו"ר "יש עתיד" יאיר לפיד, על ההתנהלות הבעייתית (ואף למעלה מכך) של מערכת אכיפת החוק בישראל ועל הקיבעון של שתי המערכות – המשפטית והביטחונית – הבונות קונספציה ומתקשות להשתחרר ממנה.

הספר זמן אמת מגולל את סיפור חייו המסעיר של גנדלמן, מילדותו בטבריה, דרך התפקידים שמילא בצה"ל, החוויות, האירועים והמפקדים שליוו אותו בקריירה שנמשכה כ־30 שנה, סיפורה המרתק של משפחתו, המעבר לחיים האזרחיים, הכניסה לפוליטיקה, ההיבחרות לראשות העיר חדרה וההישגים בעשייה העירונית.

"בחרתי בדרך מסוימת כדי להגשים את עצמי וצעדתי בה בכל כוחי. דילגתי על מכשולים, התמודדתי עם פחדים, נחבלתי ונשרטתי מאבני הדרך, אספתי שותפים לדרך, טעיתי, נכשלתי, נפלתי וקמתי – אבל מעולם לא הפסקתי לצעוד קדימה. אני מקווה שתמצאו בספר זה תשובות לשאלות שנותרו אצלכם פתוחות בנוגע אליי, לדברים שאמרתי, למעשים שביצעתי, להחלטות שקיבלתי".

תא"ל במיל' צביקה גנדלמן (1956), תושב חדרה, נשוי למורן, אב לארבעה וסב לשישה.

הקדמה

בתחילת דרכי הפוליטית, כשנשאלתי מדוע אני צריך את זה והאם אינני חושש שאמצא את עצמי מסובך בפלילים, כפי שאירע לרבים מראשי הרשויות בישראל, עניתי, "לי זה לא יקרה, כי אני פוחד מהמשטרה".

אמרתי זאת לחבריי הקרובים, כמו גם למנהלי העירייה ולעובדיה בפורומים רחבים.

לימים המשפט הזה יופנה נגדי, כשאישאל על ידי חוקרי המשטרה בעת מעצרי, "מדוע אמרת שאתה פוחד מהמשטרה? מה יש לך להסתיר?"

כל בר דעת מבין שהכוונה שלי הייתה כי בשל המורא שלי מהחוק, אימנע מכל פעולה שתביא אותי לחקירת משטרה או תכתים את שמי, ולא חלילה כי יש לי מה להסתיר. נזהרתי בפושרין בגלל חששי מרותחין – ובכל זאת נכוויתי.

לא פעם נאמר לי על ידי אנשים, שהתלבטו אם להיכנס למערכת הפוליטית, שהחשש שלהם להסתבך בפרשת שחיתות שלטונית מונע מהם להיכנס לעשייה הציבורית. היו בהם קצינים בכירים לשעבר בצה"ל ודמויות נוספות שהיו יכולות לתרום רבות לשלטון המקומי בישראל. אנשים איכותיים, ערכיים ובעלי יכולות רבות, שחלמו על שינוי סדר העדיפויות בעיר מגוריהם ושאפו לעשות את העולם טוב יותר. לצערי, רובם בחרו לבסוף שלא להכניס את רגליהם למדמנה הפוליטית-מוניציפלית (וגם לזו הארצית) והדירו את רגליהם מעשייה ציבורית.

מבחינה לאומית, ישנה חשיבות מכרעת שהאנשים הטובים ביותר יאחזו בהגה – בין אם מדובר בצבא, בפוליטיקה או בכלכלה. ואם החשש שלהם מהסתבכות שווא בפלילים הוא הגורם לכך, ראוי שמערכת שלטון החוק תיקח זאת לתשומת ליבה.

אומר כבר עתה: מעולם לא הייתי מאלה שמאמינים במושג "דיפ־סטייט". מעולם לא חשבתי שנכונה הטענה שהושמעה פעמים רבות, לפיה "יש מישהו מלמעלה שתופר תיקים לאנשי ציבור." ההפך הוא הנכון. כמי שבילה את מרבית שנותיו בצבא, אני מצדיע לחוק ולממסד ומאמין באמונה שלמה כי רובם המוחלט של השוטרים, החוקרים, הפרקליטים והשופטים עושים עבודת קודש ופועלים במקצועיות וביושרה. האמנתי בטוהר מערכת שלטון החוק אז, ואני מאמין בכך גם היום - אף על פי שסבלתי מנחת זרועה.

עברו עליי שנים קשות של עינוי דין, של פגיעה בשמי הטוב, של הוצאות כספיות עצומות, של איבוד המשרה הציבורית שהחזקתי כראש עיריית חדרה, שנים של לילות שבהם שנתי נדדה ונפשי זעקה. שנים שבהן סבלתי מהכפשות ומהשמצות שקריות, שנים שבהן גם בני משפחתי וקרוביי ספגו חיצים רבים בגללי.

במהלך השנים הקשות שעברתי מאז המעצר, נחשפתי לכמה פינות חשוכות ואפלות במערכת המשפט הישראלית שצריך להאירן. גיליתי שחלקים במערכת זקוקים לשינוי, לתיקון, לרפורמה, לרענון, למהפכה – בחרו אתם את המילה – על מנת שתהיה חזקה וטובה יותר עבור האזרחים כולם.

גיליתי מערכת אטומה שמתקשה להודות בטעויותיה, חסינה מביקורת ואינה נושאת באחריות. גיליתי מערכת שאין לה בעיה לעגל פינות ולעיתים גם לעבור על החוק שהיא עצמה אמונה על שמירתו. ולא פחות מכך גיליתי מערכת שבונה קונספציה ואינה מוכנה לשקול שום חֲלוּפָה זולתה.

לכן, תמכתי עקרונית ברצונה של ממשלת נתניהו לבצע שינויים במערכת שלטון החוק, בהובלת שר המשפטים יריב לוין. אולם מה רבה הייתה אכזבתי כשגיליתי שהרפורמה שהוצעה – מעבר לכך ששיסעה ופילגה את המדינה כמעט עד כדי פירוק החברה הישראלית – התבררה בעיקרה כמי שמעוניינת לשמר את כוחו של השלטון ולהעניק לו סמכויות נרחבות מדי, אשר בהכרח היו מובילות לפגיעה קשה בדמוקרטיה הישראלית.

כמי שהיה בתקופה זו תחת גלגלי השיניים של מערכת המשפט, ציפיתי שהרפורמה תטפל בבעיות הקשות באמת – בהיעדר ביקורת על המערכת, במילוי תקנים רבים בבתי המשפט השונים, בקיצור הליכים משפטיים ובכל היבט שבו האזרח הישראלי פוגש את המערכת המשפטית העצומה של המדינה ומוצא עצמו חסר אונים מולה ונתון לחסדיה.

נכון לכתיבת שורות אלה, דבר לא השתנה. הטבח ביישובי הנגב המערבי עצר את השינוי המשפטי שתוכנן, ואני מקווה שהממשלה הבאה תדע לבצע את השינויים הדרושים במערכת בהסכמה פוליטית רחבה, ותוך שמירה על העוגנים הדמוקרטיים של מדינת ישראל.

אוטוביוגרפיה זו החלה להיכתב בשנת 2023 ונמשכה לתוך שנת 2024, כשההליך המשפטי נגדי עדיין בעיצומו והדיונים טרם הגיעו לסיומם. לא המתנתי לתום המשפט והתחלתי לכתוב את הספר דווקא בטרם נגזר דיני, משום שבכל מקרה אין בכוונתי לקיים כאן דיון משפטי או להתייחס לכל פסק דין או להחלטה שתתקבל בענייני. את זה אשאיר לבית המשפט הנכבד ולפרקליטיי.

ההתייחסות שלי לנושא המשפטי בספר זה תעסוק בעיקר בהתבוננות ביקורתית על אופן קבלת ההחלטות של זרועות שלטון החוק – משטרה, פרקליטות ובית המשפט – ובצורך בתיקון הליקויים במערכת.

אשתף אתכם בחלק ממה שהתרחש מאחורי הקלעים של הפרשה הזו, במוטיבציית היתר הבלתי־מוסברת שהייתה לחלק מהחוקרים, ובמחיר שמשלם אזרח המוצא עצמו עומד מול המנגנון האדיר והעוצמתי הזה שנקרא מערכת אכיפת החוק בישראל.

***

בשבעה באוקטובר 2023 התעוררנו ל"שבת השחורה" ולטבח שביצע חמאס בתושבי הנגב המערבי, ומשם גלשנו למלחמה רב־זירתית, שנכון למועד כתיבת עמודים אלה רחוקה מסיומה. חיילי צה"ל וכוחות הביטחון מחרפים את נפשם ונהרגים על מזבח הגנת המולדת, בעוד חטופינו עדיין בשבי חמאס.

אחד הגורמים שהביאו ליום הנורא הזה, לטענת רבים, הייתה קריסתה של הקונספציה. כן, שוב הקונספציה. כמו במלחמת יום הכיפורים, וכמו באירועים לאומיים נוספים, התברר כי הנחת היסוד שלנו הייתה שגויה ולמעשה היוותה בסיס להיווצרותו של המחדל והכשל הצבאי-טקטי.

יום שבת, שבעה באוקטובר 2023, החזיר אותי במובנים רבים 23 שנים אחורה, ליום שבת, שבעה באוקטובר 2000 – כן, אותו תאריך בדיוק שבו התרחשה החטיפה בהר דב. זה ללא ספק אחד האירועים שהכי השפיעו על חיי וכנראה גם ניווט את מסלול חיי באופן שונה מזה שתכננתי.

הייתי אז תת־אלוף, מפקד אוגדה 36, שבשורותיה נמנו חיילי הסיור שנהרגו ונחטפו ללבנון – בני אברהם, עדי אביטן ועומר סוואד זכרם לברכה. מייד לאחר האירוע מיהרתי לשאת באחריות על מה שקרה. כך חונכתי וכך האמנתי שעליי לעשות כמפקד וכמנהיג. למרבה הצער, בדיעבד התברר כי נהגתי בפזיזות בכך שקפצתי לפני המחנה והייתי הגורם הבכיר ביותר, וגם היחיד, שנשא באחריות על האירוע – מה שבדיעבד מנע את המשך קידומי בצבא.

בספר זה אתייחס לאירוע החטיפה בהר דב, להיערכות שהייתה לפניו, לאופן שבו האירוע נחקר, למסקנות שהוסקו, ובעיקר להתחמקותם של הדרגים הצבאיים הבכירים (הרמטכ"ל שאול מופז ומפקד פיקוד הצפון גבי אשכנזי) מנשיאה באחריות לאירוע.

אערוך השוואה בין אירוע זה לבין אירועי החטיפה של גלעד שליט מגבול עזה בשנת 2006 ושל אוהד גולדווסר ואלדד רגב כשבועיים לאחר מכן מגבול לבנון, כדי להצביע על אי-נשיאה באחריות של הדרג הצבאי הבכיר כאחת התופעות שהביאו, בעיניי, להישנותם של המקרים ולאחת מנקודות התורפה של מערכת הביטחון.

כפי שיפורט בהמשך, המסקנות של כל ועדות הבדיקה בכל שלושת מקרי החטיפה הללו עסקו בעיקר בכשלים הטקטיים והמבצעיים של הצבא בשטח, ולא באסטרטגיה השגויה של המטכ"ל, ואיני מדבר כלל על אחריות הדרג הפוליטי.

כמו במערכת המשפט, גם במקרים אלה אוכיח שהצבא לא השכיל ללמוד מהאירועים והיה שבוי בקונספציה השגויה פעם אחר פעם.

בספר זה אעסוק גם במושגים כמו פיקוד, ערכים, אחריות ודוגמה אישית, שלצערי לא תמיד הופגנו על ידי צמרת המטה הכללי.

כמעט רבע מאה חלפה מאז האירוע בהר דב. אין בי עוד מרירות וגם לא כעס על האופן שבו נהגו בי. זה מאחוריי. המשכתי הלאה והצלחתי להפגין את כישוריי ואת יכולותיי בכל התפקידים שביצעתי מאז. הביקורת שלי בספר זה נועדה להציב תמרור אזהרה על תרבות ארגונית לקויה שפשתה בצה"ל ואשר נושאת עימה מחירים כואבים. הטבח של אוקטובר 2023 הוא הבולט והכואב שבהם. לא למדנו מאירועי עבר, הגענו למסקנות מוטעות, בנינו קונספציה שגויה, נתלינו בה, ושילמנו את המחיר הכואב פעם אחר פעם.

שלא יובן לא נכון: כמי שבילה כשלושה עשורים על מדים ופיקד על אלפי חיילים, אני מאמין שצה"ל הוא צבא מצוין וארגון מקצועי המתחקר את עצמו ומשתפר מיום ליום. לבישת מדי הזית מילאה אותי בגאווה רבה, ואני חש מבורך על כך שניתנה לי הזכות להיות קצין ומפקד בצה"ל ולהכשיר מפקדים ולוחמים רבים. בשירותי הצבאי עוצבה אישיותי ושם העשרתי את הידע שלי בפיקוד, בניהול, בצבא ובביטחון.

עם זאת, גם בצה"ל, כמו במערכת שלטון החוק, כמו בכל ארגון אחר, ישנם ליקויים הדורשים תיקון. גם בצה"ל, כמו בארגונים אחרים, קיימים אינטרסים פוליטיים-ארגוניים המשפיעים על קבלת ההחלטות הנכונות.

***

חלק נוסף בספר יעסוק בחיי האישיים – מילדותי בטבריה ועד לימים אלה בחדרה. אכתוב את סיפורה המרתק של משפחת גנדלמן ושל הוריי בפרט, שנמלטו בעור שיניהם מציפורני הנאצים כדי לעלות ארצה ולבנות כאן את ביתם; אכתוב על הערכים שינקתי מהוריי, על נעוריי ועל בגרותי, על התפקידים שמילאתי בשנותיי בצה"ל, על שנותיי כנספח צה"ל בלונדון, אירלנד ופינלנד, על יציאתי לעולם האזרחי וכניסתי לחיים הפוליטיים, על בחירתי פעמיים לראשות עיריית חדרה והעשייה הענפה שהובלתי בעיר, עד שהושעיתי מתפקידי בעקבות המעצר, וכמובן על ארבעת ילדיי האהובים ועל זוגתי היקרה מורן.

אודה ולא אבוש. ההחלטה לכתוב ספר זה לא הייתה קלה עבורי, אולם ביושבי אחר צוהריים אחד במרפסת ביתי, צופה בשקיעה בחוף ימה המרהיב של חדרה, הגעתי למסקנה שדבריי צריכים להיכתב. מסלול חיי הוביל אותי לדרך מרתקת ורצופת חוויות, סערות וריגושים שלא כולם מכירים. דרך שהייתה מלאה בהצלחות, בהישגים ובהתרוממות רוח, ולצידם גם כמה אכזבות, כישלונות ומפח נפש.

לא פחות מכך, עמדו לנגד עיניי תמיד קורות חייה של משפחת גנדלמן, בעיקר של הוריי משה ואסתר. העבודה על הספר העמיקה את הידע שלי על ההיסטוריה המשפחתית, וספר זה הוא בבחינת סיכום ביניים עבור בני הדור הצעיר במשפחה ואלה שעוד יבואו בהמשך.

עשיתי מאמצים רבים כדי שכתיבתי תהיה אותנטית, כנה ומדויקת ככל האפשר. בחלוף השנים נמחקו מזיכרוני פרטים על אירועים מסוימים, ולכן השקעתי רבות כדי להגיע למידע ולחלוק אותו עימכם, על ידי צלילה לארכיונים ועל ידי שיחות עם דמויות מפתח שליוו אותי בתחנות השונות של חיי.

אני מקווה שתמצאו בספר זה תשובות לשאלות שנותרו אצלכם פתוחות בנוגע אליי, לדברים שאמרתי, למעשים שביצעתי, להחלטות שקיבלתי. אשתף אתכם באחורי הקלעים של האירועים המרכזיים בחיי, במחשבות, בחששות ובתובנות שאליהן הגעתי בעקבותיהם.

זו האמת שלי, אלו הם חיי.