חופשת עסקים בניו יורק

1

"את לא יכולה לעשות את זה. מה יקרה אם תתפסי? הוא עלול להביא למעצרך."
דייזי דין הפסיקה לסקור את חומת החצר הגבוהה מאוד של השכן שלה ולכסנה מבט ארוך ומיוסר אל חברתה הטובה, ג'ונו.
"הוא לא יתפוס אותי," ענתה גם היא בלחישה. "אני כמעט בלתי נראית עם כל מערכת הבגדים הזאת."
היא הביטה למטה בבגדים שהשאילה מהדיירים הגרים סמוך לחדרה. אלוהים, היא נראית כמו "טינקרבל המחסלת" במכנסי הג'ינס השחורים והרחבים של קאל בן הארבע עשרה, בחולצת הפולו בצבע הכחול-כהה הזעירה של אמו ובמגפיים הכבדים, הקטנים עליה בשתי מידות, של ג'ונו. היא מעולם לא הסוותה את עצמה ככה בכל חייה. הדבר היחיד שדייזי ירשה מאמה הפרועה והלא אחראית היה החוש הפרובוקטיבי של לילי דין ללבוש. דייזי לא התלבשה בבגדים חד-גוניים והיא גם לא נטתה להצניע את מעלותיה.
היא קימטה את מצחה. אלא רק כאשר היא יוצאת למשימה לאיתור החתול הנעדר של בעלת הבית שלה.
"תפסיקי לדאוג, ג'ונו, ותני לי את הכובע." היא הושיטה את ידה והביטה שוב אל החומה, שנראתה כאילו גבהה בעוד כמה מטרים מאז שהסתכלה עליה בפעם האחרונה.
"את תצטרכי לדחוף אותי."
ג'ונו נאנחה והטיחה את כובע הצמר השחור בכף ידה המושטת של דייזי. "רק שאני לא אהפוך לשותפה לאחר מעשה או משהו כזה." היא התכופפה לפנים ושילבה את אצבעותיה כמקלעת.
"אל תדברי שטויות." דייזי תחבה את תלתליה מתחת לכובע ומשכה אותו על אוזניה. "זה לא פשע. לא ממש."
"בטח שזה פשע." הזדקפה ג'ונו. פניה העגולות והיפות דמו לפני פיה טובה זעפנית. "קוראים לזה הסגת גבול."
"אבל הנסיבות מקלות," לחשה דייזי בעוד פניה הלומות הצער של בעלת הבית שלהן, גברת ולדרמייר, צצו במוחה. "מר פּוּטלֶס נעדר כבר יותר משבועיים. והשכן הלא-חברותי החדש שלנו, היחיד בטווח של כמה מאות מטרים, שלא הועיל בטובו לחפש בחצר האחורית שלו." היא הניחה את ידיה על מותניה. "יכול להיות שמר פוטלס גווע ברעב, ורק אנחנו יכולות להציל אותו."
"אולי הוא חיפש ולא מצא אותו?" אמרה ג'ונו וקולה גבר בייאוש.
"אני בספק. תאמיני לי, הוא לא הטיפוס שידיר שינה מעיניו בגלל חתול נעדר."
"איך את יודעת? את אפילו לא פגשת אותו מעולם," מלמלה ג'ונו, כשהיא סודקת סדק זעיר של ספק במסע הצלב הקנאי של דייזי.
"זה רק מפני שהוא מתחמק מאתנו," ציינה דייזי והסדק נעלם.
השכן המסתורי שלהן קנה את חורבות הבית הג'ורג'יאני לפני שלושה חודשים והספיק להרוס ולשקם אותו בזמן שיא. אבל על אף כל ניסיונותיה להתיידד אתו מאז שעבר להתגורר בו לפני שבועיים – הפתק שהשחילה מתחת לדלתו והמסר שהעבירה דרך עוזרת הבית שלו – הוא לא ניסה כלל להכיר את שכניו בבניין הדירות של גברת ולדרמייר. וגם לא הצטרף לחיפושים אחר מר פוטלס הנעדר.
בעצם הוא היה פשוט גס רוח. היא הביאה לו יום לפני כן צלחת עם החומיות המיוחדות שלה בניסיון אחרון להסב את תשומת לבו, אבל הוא אפילו לא החזיר את הצלחת, ובטח שלא הודה לה. ברור לגמרי שהאיש עשיר ואנוכי מדי מכדי שיהיה לו זמן לאנשים כמותם – או לבעיותיהם.
וגם אי אפשר להתעלם מהמראה הכהה והמרשים שלו. "כל מה שאת צריכה לעשות זה להסתכל עליו," דייזי המשיכה, "כדי לראות שהוא סתם את-יודעת-מה נפוח בהא הידיעה."
טוב, אז היא רק העיפה מבט חטוף בבחור כשירד במדרגות הקדמיות אל הג'יפ החום המצוחצח שלו שחנה בחזית הבית. הוא היה לפחות בגובה מטר ותשעים, רזה ושרירי, כפי שרוב האנשים היו מכנים כגבר נאה וחסון, ניחשה, אך היא חשבה שהוא מנופח מחשיבות עצמית. אפילו מרחוק הוא הפיץ מספיק טסטוסטרון כדי למשוך תשומת לב נשית, והיא הייתה בטוחה שהוא ידע זאת.
לא שהיא נמשכה אליו, כמובן.
טוב, לא ממש, בכל אופן.
למזלה של דייזי היא הייתה מחוסנת מפני גברים כמו השכן החדש שלה. גברים יהירים, שוברי לבבות, שהתייחסו לנשים כאל צעצוע. גברים כמו גארי, שהתגנב לחייה לפני שנה עם חיוכו המפתה, עם חליפותיו המעוצבות וידיו המיומנות, ואחרי שלושה חודשים עזב כשהוא לוקח אתו חלק נכבד מגאוותה ונתח זעיר מלבה.
דייזי התחייבה בפני עצמה בו-במקום שהיא לעולם לא תהיה שוב טרף לפלייבוי חתיך. מה שהיא צריכה זה גבר נחמד ורגיל. גבר אמיד וישר, שיאהב אותה ויכבד אותה, שירצה את אותם הדברים שהיא רוצה, ועדיף שלא ידע להבדיל בין מותגים למוצרים קמעוניים.
ג'ונו התנשפה ברוגז והפריעה לדייזי ברגע האמת שלה. "אני עדיין לא מבינה למה את לא שואלת את הבחור על החתול המטומטם." גל חום הציף את גופה של דייזי. "ניסיתי לתפוס אותו בפעמים המעטות שראיתי אותו, אבל הוא נסע מהר כל-כך, שרק אם הייתי אצנית אולימפית הייתי יכולה להשיג אותו."
היא מוכנה לעבור ייסורי גיהינום ולא להודות באמת. והאמת היא שהוא קצת הפחיד אותה. מספיק כדי שתוותר על ההנאה מעימות פנים אל פנים אתו.
ג'ונו נאנחה והתכופפה, כשהיא משלבת את אצבעותיה יחד. "בסדר, אבל אל תבואי אלי בטענות אם יאשימו אותך בפריצה."
"תפסיקי להילחץ." דייזי הניחה את כף רגלה בכפות ידיה של ג'ונו. "אני בטוחה שהוא אפילו לא בבית. הג'יפ שלו לא חונה במקום שלו. בדקתי. אם הייתה חושבת ולו לרגע אחד שהוא נמצא בבית, היו הפרפרים הרוקדים ואלס בבטנה מתחילים לקפץ כמו פאנק-רוקרים. "אני אהיה סופר-זהירה, הוא לעולם לא ידע אפילו שהייתי שם."
"יש רק בעיה אחת קטנטנה עם התסריט הזה," אמרה ג'ונו ביובש. "את לא יודעת להיות זהירה, זוכרת?"
"אני זהירה כשאני נואשת," ענתה דייזי. או לפחות היא עושה כמיטב יכולתה.
דייזי התעלמה מצחוקה הלגלגני של ג'ונו והחלה לטפס על החומה עד שהרגישה שחולצת הפולו ההדוקה התרוממה עד מעל למותניה. היא הסתכלה למטה וראתה רצועת עור לבנה זוהרת באור פנס הרחוב שממול הבית והבחינה בתחתוני הסטן האדומים שלה שנגלו במקום מכנסי הג'ינס שגלשו למטה.
"אוף," היא הורידה את ידה וקפצה למטה.
"מה קרה עכשיו?" לחשה ג'ונו.
"רואים לי את הבטן כשאני מרימה ידיים."
"אז מה?"
דייזי הקדירה פניה אל חברתה. "אז זה הורס לגמרי את כל רעיון ההסוואה." היא תופפה באצבעה על שפתה התחתונה. "אני יודעת, אני אוריד את החזייה."
"למה לעזאזל את רוצה להוריד אותה?" רטנה ג'ונו, שכעסה יותר מרגע לרגע.
"אז החלק העליון של החולצה לא יתרומם יותר מדי."
"אבל את לא יכולה להוריד אותה." ענתה ג'ונו. "את צריכה לקפוץ."
"זה ייקח רק דקה." דייזי פתחה את החזייה ושלפה אותה מתוך השרוול. היא מסרה לג'ונו את התרכובת הנפלאה של הסטן, התחרה והברזלים.
ג'ונו נדנדה את החזייה על אצבעותיה. "מה האובססיה הזאת שלך לבגדים תחתונים של זונה?"
"את סתם מקנאה," ענתה דייזי, ופנתה שוב אל החומה. לג'ונו תמיד היה איזה תסביך בנוגע למידת החזייה שלה שבקושי הייתה B, חשבה דייזי.
היא הניחה רגל על כפות ידיה השלובות של ג'ונו והרגישה את שדיה מטלטלים בחושניות מתחת לבד ההדוק. תודה לאל שאף אחד לא יהיה מספיק קרוב אליה כדי לראות אותה במצבה החשוף. היא תמיד התגאתה בכך שהיא פמיניסטית, אבל היא הייתה רחוקה מאוד מלהיות אחת מאותן הפמיניסטיות האלה ששורפות חזיות.
"טוב," דייזי נשמה נשימה עמוקה של האוויר הכבד בניחוח יערה. "יצאתי לדרך."
היא אחזה בקצה החומה ומשכה את עצמה למעלה, פטמותיה נלחצו כשהתחככה באבני החומה. היא הניפה רגל מעבר לחומה, התיישבה בפישוק רגליים מעליה ונאנחה ברכות.
היא הציצה מבעד לעלי עץ ערמון גדול וסקרה את צללי גינתו של שכנה. אור הירח השתקף בחלונות האחוריים של הבית. דייזי שחררה את האוויר שהיה כלוא בתוכה. איזה מזל, הוא בהחלט לא היה בבית.
"אני עדיין לא מאמינה שאת באמת הולכת לעשות את זה." ג'ונו הזעיפה אליה פנים מהשיחים.
"אנחנו חייבות המון לגברת ולדרמייר. את יודעת עד כמה היא אוהבת את החתול הזה," לחשה מעמדת תצפיתה על החומה.
האמת היא שדייזי ידעה שהיא חייבת לבעלת הבית שלה הרבה יותר מהבטחה למצוא את החתול שלה.
כאשר אימא שלה, לילי, הכריזה שוב שהיא מצאה את "האחד" לפני שמונה שנים, העדיפה דייזי להישאר. היא הייתה בת שש עשרה, בודדה ומפוחדת בלונדון, וגברת ולדרמייר הצילה אותה. היא העניקה לה תחושת בית וביטחון, שלא קיבלה מעולם לפני כן – ופירושו של דבר שהיא הייתה חייבת לבעלת הבית שלה הרבה יותר ממה שתוכל אי פעם לפרוע. ודייזי תמיד שילמה את חובותיה.
"ואל תשכחי," אמרה דייזי בדחיפות והדגישה בחמימות, "גברת ולדרמייר יכלה למכור את בניין הדירות למפתחים כבר אלף פעמים ולהיות אישה עשירה, אבל היא לא עשתה את זה. כי אנחנו כמו משפחה בשבילה. ומשפחה נשארת יחד."
לפחות זה מה שדייזי תמיד חשבה. היא הייתה בטוחה שאם היו לה אי פעם אחים ואחיות ואימא שהייתה קצת יותר אמינה, אז כך הייתה נוהגת משפחתה.
היא הביטה שוב אל הגינה ובלעה את גוש הדאגה שלחץ בגרונה.
"אני לא חושבת שגברת ולדרמייר תרצה שיעצרו אותך," לחשה ג'ונו בחשיכה. "ואל תשכחי את הצלקת שיש לבחור על הפנים. הוא לא נראה כמו מישהו שאפשר להתלוצץ אתו."
דייזי נשענה לפנים, מוכנה להחליק למטה בצדה השני של החומה. היא עצרה. טוב, אולי הצלקת הזאת קצת מדאיגה. "תעשי לי טובה – אם אני לא חוזרת תוך שעה, תודיעי למשטרה."
היא הספיקה עוד לשמוע את מלמוליה של ג'ונו כשהחליקה למטה אל תוך החשיכה.
"בשביל מה? כדי שילוו אותך לכלא?"
"תשכח מזה, אני לא אמציא ארוסה רק כדי להגן על העסקה עם ממתקי מלרוז." קונור ברודי תחב את הטלפון בתוך שקע הכתף והסיר את המגבת הרטובה שעטפה את ירכיו.
"הוא ממש השתולל אחרי ארוחת הערב," ענה דניאל אליס, מנהל העסקים שלו, והבהלה בקולו ניכרה היטב לאורך קו הטלפון מניו-יורק. "אני לא מתלוצץ, קון. הוא האשים אותך בניסיון לפתות את מיצי. הוא מאיים לבטל את העסקה."
קונור חטף את מכנסי הטרנינג שהיו מקופלים על הספה והחזיק אותם ביד אחת, בעודו מקלל את הכאב בראשו שהלך וגבר במשך כל היום – ומיצי מלרוז זאת אישה שהוא לעולם לא ירצה לראותה שוב כל חייו.
"היא דחפה את הרגל שלה לתוך המפשעה שלי מתחת לשולחן, דן, ולא להיפך," קונור רטן, כשהוא מתרגז מחדש בגלל ניסיונות הפיתוי הלא מעודנים של מיצי.
לא שקונור התנגד לנשים שתופסות יוזמה, אבל אשת המחמד של אלדרידג' מלרוז התחילה אתו כל הערב, והוא הבהיר לה היטב שהוא לא מעוניין. הוא לא יצא עם נשים נשואות, בייחוד לא עם נשים שנישאו לאילי הון עתירי נכסים שהוא היה באמצע משא ומתן מכריע אתם. חוץ מזה, הוא אף פעם לא נמשך לנשים שהיו בגופן יותר בוטוקס וסיליקון משכל ישר. אבל מיצי הזקנה הטובה לא הבינה את הרמז וזאת הייתה התוצאה. עסקה שהוא עמל עליה במשך חודשים עלולה שלא לצאת לפועל שלא באשמתו.
"בחייך, קון. אם הוא ייסוג עכשיו מהעסקה, אנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה."
קונור צעד לאורך חדר המגורים החשוך אל בר המשקאות שניצב ליד החלונות הגבוהים, יללות התחנונים של דניאל לא הקלו על כאב הראש שלו. הוא שפשף את מצחו הפועם ומזג קצת ויסקי בכוסית. "אני לא מתכוון להעמיד פנים שאני מאורס רק כדי לנפץ את האשליות של מלרוז על אשתו שטופת הזימה," אמר בקול חורק. "עסקה או לא עסקה."
קונור התענג ארוכות על ריח המשקה היוקרתי – השונה כל-כך מהריח המעופש של הבירה הזולה שמילא את האוויר בילדותו – וגמע אותו בבת אחת. המשקה היוקרתי חימם את גרונו הכואב והזכיר לו עד כמה רחוק הוא הגיע. בעבר הוא נאלץ לעשות דברים, שהוא לא גאה בהם, בשביל לשרוד ולצאת מהמצב שהיה בו. הסיכונים שהוא מוכן לקחת על עצמו היום צריכים להיות הרבה יותר חשובים מסתם עסקה כלכלית כדי שיסכים להתפשר על יושרו ככה שוב.
"לעזאזל, קון, צא מזה." דני עדיין יילל. "אתה מאבד פרופורציות. יש לך בטח רשימה של מיליון בחורות בפנקס השחור הקטן שלך, שיהיו מוכנות להרוג כדי לבלות שבועיים במלון וולדורף בתור אהובותיך. ואני לא חושב שגם לך זה יהיה קשה."
"אין לי פנקס קטן שחור." קונור גיחך בכעס. "דני, איפה אתה חי? ואפילו אם היה לי, אין אישה אחת שיצאתי אתה שלא תפרש את הבקשה באופן שגוי. אתה נותן לאישה טבעת יהלומים, ואז נכנסים לה כל מיני רעיונות לראש, ולא חשוב מה אתה אומר לה."
האם הוא לא חווה פרידה כואבת ביותר רק לפני חודשיים מפני שהאמין לרייצ'ל כשאמרה שהיא לא מעוניינת בקשר רציני? רק סקס טוב ובילויים. הוא חשב ששניהם רוצים את אותו הסיפור, אבל אז גילה שרייצ'ל רוצה סיפור אחר לגמרי – סיפור שיש בו פעמוני חתונה ונעלי תינוקות.
קונור הצטמרר, פטישים הלמו ברקותיו. בשום פנים ואופן הוא לא יסכים להשתתף במופע האימים הזה שוב.
"אני לא מאמין שאתה מוכן להפסיד את העסקה הזאת כשהפתרון פשוט כל-כך."
קונור שמע את דני מתנשף ברוגז והחליט שהספיק לו כל הוויכוח הזה.
"תאמין לי," הוא הניח את הכוסית על הבר ועיווה את פניו בתגובה לנקישה שהלמה בראשו הכואב. "אני אראה אותך בעוד שבועיים. אם מלרוז נחוש לירות לעצמו ברגל, אז שיירה," הוא סיים בשיעול צורם.
"הי, אתה בסדר, בחור? אתה לא נשמע טוב."
"אני בסדר גמור," אמר קונור בקול שברירי ובנימה צינית. הוא חטף איזה וירוס במטוס בחזרה מניו יורק באותו הבוקר, ועכשיו הוא עוד צריך לטפל בכל הבלגן הזה עם מלרוז ואשתו.
"למה שלא תיקח כמה ימי חופשה?" אמר דני בעדינות. "עבדת כמו חמור במשך חודשים. אתה לא סופרמן, אתה יודע."
"מה אתה אומר," אמר קונור בלגלוג, השעין את מצחו הכואב על דלת הזכוכית הקרה של המרפסת והביט אל הגינה למטה. "אני אהיה בסדר אם אצליח לישון עשר שעות מלאות," מה שלא הייתה לו בעיה לעשות אלמלא היה ערני בגלל הג'ט לג.
"אני אניח לך," אמר דני, שעדיין נשמע מודאג. "אבל תשקול לקחת חופשה אמתית. אתה עברת רק עכשיו לבית המפואר החדש הזה. קח לך כמה ימים להירגע וליהנות ממנו."
"בטח, אני אחשוב על זה," שיקר בחלקלקות. "להתראות בקרוב, דן."
הוא סגר את הטלפון והביט סביבו בחלל חדר המגורים המרוהט בצמצום ומואר במעומעם.
הוא קנה את הבית הג'ורג'יאני המוזנח מתוך גחמה במכירה פומבית והשקיע סכום נכבד בשיפוצו, תודות לאיזה רעיון אידיוטי שבגיל שלושים ושתיים צריך מקום מגורים קבוע. כעת הבית מוכן כפי שביקש בדיוק – פתוח, מאוורר, נקי, מודרני, מינימליסטי – אבל ברגע שעבר לגור בו, הוא חש לכוד. זאת הייתה תחושה שהוא הכיר היטב מילדותו. והוא הבין במהרה שמגורי קבע יתנו לו תמיד תחושה של אסיר. הוא פנה שוב אל החלון. הוא העריך שפסיכולוג היה חוגג עם פיסת המידע הזאת, אבל היה לו פתרון פשוט. הוא ימכור את הבית ויעבור מכאן. יעשה רווח טוב – והוא לא יהיה שוב טיפש וישקול לקנות מקום מגורים משלו לעולם.
יש אנשים שזקוקים לשורשים, זקוקים ליציבות, נזקקים תמיד. הוא לא היה אחד מהם. מלונות ובתים שכורים התאימו לו בהחלט. "ברודי חברה לבניין" היא כל המורשת שרצה.
הוא זרק את הטלפון על הספה.
שרירי כתפו כאבו עם כל תנועה הכי קטנה. לעזאזל, הוא לא חש כאב כזה מאז שהיה נער, והיה מתעורר עם סימנים טריים על כתפיו מהחגורה של אבא היקר. הוא עצם את עיניו. אל תיכנס לזה.
לאחר שגירש את המחשבה המרירה, פקח את עפעפיו והבחין בתנועה חטופה בגינה למטה. הוא מצמץ וצמצם את עיניו והתמקד בצללית. לאט אך בבטחה התגבשה הצללית לדמות. דמות קטנה לבושה בלבוש שחור מעורר חשד, שהמשיכה לזחול אל ערוגות הפרחים.
הוא הזדקף במהירות והצמיד את כף ידו אל הזכוכית. אבל בעודו מתאמץ לראות הלך וגבר הכאב בראשו. ואז ראה לתדהמתו שהפולש נעמד והתכופף מתחת לשיחים הצבעוניים שליד החומה האחורית – רצועת עור בהיר בהקה באזור בטנה של הדמות.
"מה ל…?" הלחישה שרטה את גרונו בכאב כשזעמו החל לבעבע.
לעזאזל עם הכול, איזה יום נורא. גל של אדרנלין שטף את איבריו הכואבים ואת ראשו המתפוצץ כשצעד לאורך חדר המגורים וירד במדרגות הרחבות. מי שלא יהיה המנוול הקטן הזה, ומה שלא רצו הוא וחבריו, הם עשו טעות חמורה.
איש לא מתעסק עם קונור ברודי.
למרות כל הריהוט המפואר והמתוחכם המקיף אותו עכשיו, הוא גדל ברחובות דבלין העלובים וידע להילחם כשצריך. הוא אולי לא רוצה את הבית הזה, אבל הוא לא מתכוון לתת למישהו אחר לגנוב ממנו פירור.