חלומות תוססים 4 - האמת שבינינו

אני הדיקסון הבכור.

כן, המשפחה הזאת.

וכן, הדיקסון הזה. עם המזג הידוע לשמצה והאגרופים ההרסניים.

המשפחה שלי ניסתה הכול מלבד לוותר עליי, אבל יש רק אדם אחד שיכול להרגיע אותי.

סוואנה ריילי דיקסון.

הבחורה מהבית השכן. החברה הכי טובה שלי.

מתוקה יותר מדבש וחזקה יותר מוויסקי. התשובה לנפשי הזועמת.

מהרגע שהיא הופיעה בדילוגים בחווה שלנו כשהיינו ילדים, ידעתי שהיא העתיד שלי. היא הכול בשבילי.

נגיעה אחת, האש שבי מתקררת.

נשיקה אחת, הזעם בתוכי נמס.

היא עמדה לצידי כשהסתבכתי בקטטות ובתקריות עם המשטרה, היא הפכה לאם ילדיי, והיא גם הזהירה אותי לפני שנים: עוד קרב אחד, והיא הולכת.

בשבילה, הייתי עושה הכול.

הייתי מוריד את אגרופיי. הייתי מרסן את הכעס. הייתי הופך עולמות.

עד שמישהו מאיים על הנישואים שלנו, וכל מה שאני רואה זה אדום.

האמת שבינינו הוא הספר הרביעי בסדרת “חלומות תוססים” המתארת את סיפוריהם של ארבעת האחים לבית דיקסון. כל ספר בסדרה מתאר את סיפורו של זוג אחר.

פרק 1
בו
הווה
בהיתי בבית שבו גדלתי כשגשם ירד עליי. תהיתי כמה זמן עבר מאז שעמדתי מולו.

כמעט עשר שנים? זה היה יכול להימשך עוד, אלמלא כל האנשים בפנים לא היו הורסים את חיי. לוקחים את כל מה שאהבתי ותולשים אותו ממני בלי שיהיה להם אכפת. רק כדי להמשיך בחייהם כאילו כלום לא קרה, אם כל המכוניות שחנו מול הבית היו אינדיקציה כלשהי לכך.

עשיתי את דרכי על שביל הגישה ובמעלה מדרגות המרפסת. נשימותיי האיצו עם כל צעד. אצבעותיי נסגרו לאגרופים ונפתחו שוב ושוב, פעם אחר פעם. הדם שלי רתח, וליבי השתולל בקצב בלתי נסבל ככל שהלכתי והתקרבתי לדלת... בדיוק כשהיא נפתחה.

והדבר היחיד שחצץ ביני לבין האנטר היה דלת הזכוכית הנוספת.

אבל לא רק האנטר.

הוא אחז בידה של בתה הקטנה של מדיסון ודחף אותה מאחוריו.

הסתיר אותה. ומצידו השני עמדה מדיסון.

פאקינג מדיסון. הסיבה מאחורי כל הצער והסבל שלי.

והם נראו כמו משפחה קטנה בזמן שלקחו ממני את שלי.

הושטתי יד לדלת הזכוכית, ומדיסון הגיבה. היא צעדה לאחור ולקחה את הילדה מהאנטר לפני שזזה במהירות – לעבר שאר האחים שלי ובנות הזוג שלהם.

"בו."

"חמישה־עשר ימים," אמרתי בקול קר וקודר כשתשומת ליבי חזרה להאנטר. "לא ראיתי את אשתי ואת הילדים שלי חמישה־עשר ימים בגללך."

"אני מצטער," הוא אמר בניסיון להישמע מפייס. "אני מצטער. אבל מה שאתה מתכוון לעשות לא ישנה את זה. אתה יודע את זה יותר טוב מכולם."

"תתקן את זה," אמרתי בכעס.

"בו –"

"פאקינג תתקן את זה," צעקתי בדיוק כשמדיסון חזרה לבדה. היא ניגשה לעמוד ליד האנטר ונעצה בי מבט כאילו סירבה לסגת למרות הרעד הברור שלה. אף שהאנטר ניסה לדחוף אותה לאחור כמו שעשה לבת שלה.

אבל היא עמדה במקומה ונאחזה בזרועו של האנטר. אולי כדי לייצב את עצמה או כדי להגיד לו בדממה שהיא לא עוזבת, לא הייתי בטוח.

זה לא היה משנה.

רק המראה של שניהם יחד גרם לי לראות שוב אדום ואיים לטשטש את הראייה שלי, כשכל מה שאיבדתי עכשיו התערבב עם המילים שלה שנאמרו לפני כל כך הרבה שנים.

"אתה לא מבין מה תעשה לכולנו!" זעקה מדיסון. "אתה חושב שתסכן את מערכת היחסים שלך אם לא תגלה לסוואנה? בו, כל מערכות היחסים שלנו ייהרסו אם כן תספר."

"להרוס את כולם?" אמרתי בבוז כשהטחתי בה את המילים שלה, וראשי התנדנד בתנועות חדות. "רק את סוואנה. רק אותי."

"בו, אני מצטערת," לחשה מדיסון בניסיון להישמע כנה, אבל כל מה שיצא מפיה נשמע כמו קשקוש. כל מה שהיא הייתה עשויה להגיד לא יכול היה לשנות שום דבר.

אשתי זרקה אותי מהבית. מנעה ממני לראות את ילדיי.

והכול בגלל האישה שמולי. כי היא אהבה להציב דרישות ואז לחזור בה כשהיה לה נוח.

"זה לא היה קשור רק אליכם," אמר האנטר במהירות כשהרגיש כנראה לאן המחשבות שלי נדדו – בכעס המתגבר שלי – אבל באותו רגע ראיתי את זה,

את ידה של מדיסון שעדיין אחזה בהאנטר. את האצבע שלה. את טבעת היהלומים.

חרקתי שיניים. נשמתי נשימות רדודות כשהדם בוורידיי פעם מהר יותר ויותר. מבטי עבר בכעס להאנטר כששאלתי, "אתה בטוח בזה?"

האחים הצעירים שלנו, סוייר וקייסון, הגיעו ונעמדו לידם. הם נראו כאילו התכוננו לעמוד לצידו של האנטר. מאוחדים נגדי.

כל האפשרויות התרוצצו במוחי וגרמו לליבי לפעום מהר יותר כשגם ככה נאבקתי להרגיע אותו. נלחמתי בשדים שחזרו לאחרונה בגלל אותו מראה שקרע אותי – האחים שלי מאוחדים נגדי. הפחד התגבר והתחלף בן־רגע בזעם בלתי נשלט כשכבר הרגשתי שהכול מתמוטט סביבי.

הלסת שלי כאבה מהלחץ שהפעלתי עליה כשניסיתי להדחיק את אותו ערפל אדום וזועם.

כשנלחמתי בכעס ובאפלה שהתפשטו במהירות בוורידיי.

אבל אז סוייר שעמד ליד מדיסון, נשען על הדלת הפתוחה ואמר, "בו, אתה חייב להבין שגם אתה אשם בדבר הזה."

ואיבדתי את זה.

את האחיזה הרופפת בשליטה העצמית שלי.

את ההיגיון שלי.

אני לא זוכר שזזתי. רק ידעתי שניסיתי להגיע לסוייר כשהאנטר החזיק אותי, ושצעקתי, "ניסיתי!"

באמת שניסיתי. הייתי מוכן להודות בכול לפני שנים, וסתמתי את הפה בשביל מדיסון. בגללה. ואז היא חזרה לתוך חיינו לפני חודש והרסה הכול, בדיוק כמו שהתחננה בפניי לא לעשות לפני יותר משתים־עשרה שנים.

הכול בגלל מדיסון.

אחזתי באחת מזרועותיו של האנטר כשהוא נאבק לדחוף אותי לאחור, ונעצתי בו מבט זועם. "למה לעזאזל אתה חושב שמדיסון עזבה? כי רציתי להתוודות."

קולו של האנטר נשאר שקט ורגוע כשהוא אמר, "אני יודע את זה כבר."

"התכוונתי למה שאתה עושה עכשיו," סוייר נאנח והסתכל עליי כאילו כבר איבד עניין בעימות. "מה שאתם עשיתם היה רק חלק ממה שפגע בסוואנה."

חץ. ישירות לליבי הארור.

זה מה שאִזכור שמה עשה לי.

"מה שאתה עושה עכשיו?" המשיך סוייר. "זה –"

"דיברת איתה?" שאלתי, והחזה שלי עלה וירד כשחשבתי על כך שמישהו דיבר עם אשתי. מישהו ראה אותה.

העולם שלי.

התשובה לכל חלק דפוק שבי.

סוייר זז, כאילו הבין סוף־סוף מה זה עושה לי. הוא הזדקף, וההבעה הכעוסה שלו התפוגגה כשהוא הנהן. "כן. כולנו דיברנו," הוא אמר. "נהיה שם בשבילה בדיוק כמו שנהיה פה בשבילך. אבל גבר, אתה לא שומע אותי. זה, מה שאתה עושה כרגע, זה חלק גדול מאוד ממה שפוגע בה. הכעס שלך. המריבות שלך..."

כשהוא לא המשיך, קייסון דיבר מעברו השני של האנטר. "בגלל זה אתה לא רואה אותם."

הזעם והצורך בנקמה השתחררו ממני בנשימה מקוטעת והתחלפו בכאב עמוק ומייסר.

כאב שקרע אותי. איטי וקטלני.

סוייר וקייסון דיברו בשקט. ברכות. כאילו ניסו לרכך את המכה הקשה. אבל אי אפשר להפחית מההבנה שמונעים ממך לראות את המשפחה שלך בגללך. בגלל משהו עמוק כל כך בתוכך שכמעט אי אפשר לשלוט בו.

משהו אפל ומחליא ורעיל.

התרחקתי מהאנטר, וראשי זז באיטיות כשחיי עם סוואנה והילדים שלנו התרוצצו במוחי.

הייתה לי בעיה עם הכעס שלי – מאז שהייתי ילד. אבל סוואנה תמיד הייתה הרוגע שלי. הקרח לאש שלי.

מבט אחד בה. מגע אחד. אפילו רק לשמוע את קולה, והזעם שלי נרגע. נעלם.

אבל היה קשה להתמודד עם אותו זעם תמידי מבעבע. ידעתי את זה. והיא אמרה לי לפני שנים שאם עוד פעם אחת אלך מכות, היא תיפרד ממני.

מעולם לא פחדתי ממשהו יותר מאשר לאבד אותה. ואז, כשנולדו הילדים שלנו, פחדתי לאבד גם אותם.

מעולם לא נלחמתי כל כך במשהו כמו לשלוט בעצמי, מדי יום, עד שהאנטר ומדיסון איימו לפגוע בנישואים שלי.

"סוואנה... הילדים שלי... מעולם לא פגעתי בהם," אמרתי מבעד לצער שחנק אותי.

"אני יודע. היא יודעת שלא תעשה דבר כזה," אמר האנטר באותו קול שקט כמו שאר האחים שלי. ניצוץ קטן ביותר של תקווה ניצת בליבי עד שהוא הוסיף, "אבל הגעת לנקודה..."

הכרחתי את עצמי להסתכל עליו. הוא נראה מתלבט בנוגע למה שעמד להגיד לי.

וזה הפחיד אותי כל כך.

"בו," האנטר התחיל להגיד בקול מהוסס, "היא מפחדת שהיא לא תוכל לעצור אותך יותר."

כל האוויר התרוקן מריאותיי בנשימה כואבת כשמילותיו קרעו אותי לגזרים. אישרו את מה שהתייסרתי בגללו בחודשים האחרונים – אותם שדים שנאבקתי בהם. הסיבה שבגללה כל אחיי התאחדו נגדי. אותה סיבה שבגללה התרחקתי מהם כשהם התחילו להתפייס.

כי לא רציתי לראות את המבט בעיניהם כשהם יבינו שהייתי כמו אבא שלנו – את החשש שאהפוך להיות כמוהו יום אחד. גבר שהתעלל פיזית ומילולית בילד שלו במשך שנים.

ועוד יותר גרוע... שאשתי תבין שאני לא יותר טוב ממנו. שהיא באמת תפחד ממני.

הברכיים שלי פגעו ברצפת העץ של המרפסת.

אצבעותיי ננעצו בחזה שלי בניסיון לתלוש אותו. להקל את הכאב הנורא. לקחת את ליבי ולהציע אותו לסוואנה, כי לא רציתי אותו אם אין לי אותה.

לא היה לי שום דבר אלמלא היה לי אותה או את הילדים שלנו.

זה היה דבר אחד כשחשבתי שהיא מנעה ממני לראות אותם בגלל האנטר ומדיסון. בגלל הבגידה והשקרים. הייתי מגיע עד קצה העולם כדי לתקן את זה. כדי ליישר את ההדורים.

אבל לקחת את הילדים שלי כדי להגן עליהם ממני?

כשהיא אמרה שהיא יודעת שלא אפגע בהם אבל באותו זמן אמרה שהיא מפחדת שהיא לא תוכל לעצור אותי?

היה בלתי אפשרי לתקן את זה.

סוואנה הכירה אותי רוב חיי. היא ידעה יותר טוב מכולם איך פעלתי. יותר טוב ממני. והיא הייתה עדה לעשר השנים האחרונות שבהן דאגתי לשלוט בכעס שלי.

אם היא פחדה, הייתה לה סיבה טובה.

ואני אשם בפחד הזה שלה.

"למה אתה עצוב?"

"אוולי."

אילצתי את עצמי להרים את ראשי וראיתי את מדיסון מצמידה את בתה אליה. מגינה עליה. עוצרת אותה מלהתקרב אליי.

"אוולי, תחזרי למטבח," אמרה מדיסון בקול שנשמע כמו תחינה חרישית.

אבל בתה רק הטתה את ראשה ובחנה אותי. "ראיתי אותך פעם אחת כשהייתי עם החברים שלי, ווייאט וקווין, והיית כועס. אבל עכשיו אתה עצוב. ממש, ממש עצוב. עצוב ככה," היא אמרה ופרשה ידיים לצדדים.

ליבי נקרע כששמעתי את שמותיהם של שני ילדיי, וההלם לנוכח הכאב גרם לי להחסיר פעימה.

"אני מצטערת," לחשה מדיסון כשזזה לאחור עם בתה.

"בו," האנטר התחיל לומר בקול מהוסס אחרי שהן עזבו, אבל קטעתי אותו.

"אני כמו אבא?" פגשתי במבטם ההמום של כל אחד מאחיי, אבל הם לא הגיבו, והחזה שלי רעד מנשימותיי הקטועות שהלכו והתעצמו. "אני כמו אבא?" דרשתי לדעת בכעס.

מבטו של האנטר עבר לקייסון לרגע לפני שפגש שוב בשלי. "בוא תיכנס, גבר. תתייבש ונדבר," הוא הושיט יד לכתפי, אבל נרתעתי לאחור.

קמתי ברגליים רועדות והמשכתי לזוז לאחור כשהוא הלך אחריי.

"בו –"

"תענה לי," צעקתי כשהגעתי לקצה המדרגה העליונה.

"בוא ניכנס פנימה ונדבר," הוא אמר בקול רגוע והתקרב אליי.

אחת מידיי זינקה קדימה במהירות כדי לדחוף אותו, אבל הוא אחז בזרועי וסובב אותה הצידה לפני שהספקתי לגעת בו. וברגע הבא אחזתי בחוזקה בידי השנייה בצווארון חולצתו ומשכתי אותו אליי.

הלסת שלי זעקה מכאב כשרתחתי. "תהיה גבר ותענה לי, לעזאזל."

הנחיריים שלו התרחבו כשהוא ראה אותי נכנע בהדרגה לאותו ערפל של זעם. "אתה רוצה תשובה כנה? אז אתה צריך לדבר עם כולנו," הוא אמר בשיניים חשוקות. "סוייר היה שם כמעט מדי יום – הוא ראה אותך עם הילדים שלך. קייסון עבר את כל החרא עם אבא – הוא היחיד שראה את הצד הזה בו. אני הייתי החבר הכי טוב שלך לפני שהרסת לי את החיים." אחיזתו בזרועי התהדקה כשנלחמתי להימלט מהזעם שהקיף אותי. "אבל עברו עשר שנים מאז שהתראינו, בו. אני לא יכול לענות על זה."

"אתה יכול. אתה לא רוצה," דחפתי אותו לאחור והעברתי ידיים רועדות בשערי כשאותו כאב המשיך לקרוע אותי כמו להב משונן וקהה.

הסתובבתי וירדתי במדרגות כשהאנטר קרא בשמי.

קולו הלך והתקרב כשצעדתי בגשם, אף שרגליי זזו במהירות כשהגעתי לחניה.

"בו, תעצור," הוא צעק, אחז בזרועי וגרם לי לקפוא על מקומי.

בשנייה הבאה ידי נכרכה סביב צווארו של האנטר והצמדתי אותו לאחד הטנדרים.

כל הגוף שלי רעד מהזעם שתמיד היה שם מתחת לפני השטח. מוכן להתפוצץ. משתולל בוורידיי ומכלה אותי.

הגבות שלו היו מכווצות ועיניו הצטמצמו. אחת מידיו נצמדה לחזה שלי כדי לדחוף אותי לאחור, והשנייה נכרכה סביב מפרק כף ידי הרטובה מהגשם, ולחצה בניסיון לגרום לי לשחרר את אחיזתי בו.

הידקתי את האחיזה שלי.

"קיבלת את מה שרצית," רתחתי מזעם. "קיבלת את החיים שלך בחזרה במחיר החיים שלי."

"בו, זה לא –" הלסת שלו התהדקה כשהצמדתי אותו חזק יותר לשמשה.

"אנחנו גמרנו," אמרתי לאט ווידאתי שהוא שמע אותי. "לנצח. הבנת?"

"כן."

דחפתי אותו וצעדתי במהירות לאורך שביל הגישה, לא עצרתי גם כשחלפתי על פני הטנדר שלי. נאבקתי לראות דרך הערפל האדום והגשם השוטף. נאבקתי לנשום כשהצער והפחד והשנאה העצמית התעצמו כל כך, עד שהרגשתי שאני נחנק.

וכשעליתי לכביש הראשי שהוביל לחווה, כבר ברחתי.

ברחתי מהשדים שלי.

ברחתי מהסיוט שחייתי בו.

ניסיתי לברוח מהגבר שהפכתי להיות – הגבר שהרס כל דבר טוב וטהור בחיי – בידיעה שלעולם לא אוכל.