חליל מילל בואדי

פרק א'


נולדתי למשפחה אמידה ומיוחסת, ואלוהים בירך את מעשי ידינו.
אותה שנה שרתה השמחה בבתינו עם בוא האביב, השדות הוריקו וכבר אפשר היה לראות שהשיבולים מתמלאות יפה. הרחלות בעדרינו נראו מפוטמות ושבעות וצמרן סמיך. הימים הלכו והתארכו ונעשו חמימים, אפילו יום אחד של שרב כבר ידענו.
כדרכנו, בעונה זו של השנה, ערכנו משתה זבח לכבוד ראשית הגז. יצאנו אל הגוזזים יחד עם רבים מקרובינו ומידידינו. במקום הגז הֻכנו שתי רחלות, בריאות ויפות לקָרְבָּן – וגם יין לא חסר. מכל עבר עלה פטפוטן הצוהל של הנשים המכינות את הסעודה.
יהוא הזקן, שהיה קרוב רחוק שלנו, הגיע עם הקרואים למשתה הזבח כשזרועו חובקת את בִּתוֹ הצעירה. נכבד היה בעינינו מאד בגלל חכמתו וטוב לבו, אך את בִּתו לא הכרנו, הייתה זו הפעם הראשונה שהיא התלוותה אליו למשתה הזבח. למראה הבת נשתררה דממה בין החוגגים; כה יפה הייתה וכה דוממת. יהוא הציגהּ בפני הנוכחים ואמר: "זו בתי, נעימה. היא שומעת יותר מן השומעים ומסוגלת לבטא את שהמדברים אינם יכולים לומר, למרות, שלכאורה, אינה שומעת ואינה מדברת".
סקרנותי התעוררה. הצצתי בסתר לתוך עיניה, לתדהמתי גיליתי שמבטה נעוץ במבטי ועיניה דובבות ומדברות עמי. יפות מאד היו עיניה של נעימה, הירוק שלט בהן ומתוכו נצנצו נקודות זהובות שהאירו את מבטה. נעימה חייכה חיוך קורן ואני, לבי נמס.
משתה הגז עבר עליי במין ריחוף מוזר. שרתי, רקדתי, תופפתי בתוף יחד עם כולם, אבל לבי ורוחי היו במקום אחר.
בלילה התכנסנו בכמה אוהלים, להִסתר מן הקור הלילי החודר. הנשים הביאו לנו שמיכות צמר אשר טוו, וכולנו נרדמנו שיכורים מיין ומשמחה.
ראיתי את נעימה בחלומי. עיניה קראו לי ואני הלכתי אחריהן, ניסיתי לגעת בה, אך היא חמקה ונעלמה. התעוררתי בידיעה ששוב שִׁיחתִּי זרעי ארצה. נכלם, יצאתי לטהר עצמי מן החטא. המים, התפילה והאוויר הצח טיהרוני מן המצוקה.
נמלאתי מרץ והייתי להוט להתחיל בעבודת הגז. בכל שבע-עשרה שנותיי לא חשתי להט כזה וצורך עז לפעול, כפי שחשתי באותו בוקר.
כל היום עסקנו בגז; רחצנו את הכבשים, כדי שצמרן יהיה נקי, רך ונוח לגזיזה. כשעלה עדר הכבשים מן הרחצה, תפס כל אחד מאתנו אחת מהן, עקד אותה, שלף את המגזזה שברשותו, והחל גוזז את צמרה. כמנהגנו מדי שנה, גזזנו גז גס, וכמו תמיד השארנו צמר על קָדְקָד הכבשה כדי לשמרה מחום השמש ביום ומן הצינה בלילה. לטליות השארנו גם פס צמר על גחונן, כדי שלא תצטננה בשעת רביצתן. כאשר סיימנו לגוז את האחת, פנינו מיד לבאה אחריה. הילדים התרוצצו בינינו ודאגו שכולנו נשתה מים. עבדתי כמשוגע, כבשה אחר כבשה נכפתה על-ידי, הונחה בין רגליי והופשטה מצמרה, כשאני מתחיל באַלְיָה וממשיך כלפי מעלה עד שיצאה הגִּזָּה כמעט שלמה מתחת ידי.
יום הגז ההוא נחרת בזיכרוני משום שהיה זה היום הראשון בחיי שבו עבדתי בשביל נעימה. כל זמן העבודה ליוותה אותי הרגשה שהיא מתבוננת בי. על-כן עבדתי ללא לאות, כאילו הפגנתי בפניה את חריצותי וזריזותי.
למחרת, נעצה בי אמי את עיניה בדאגה ותהתה מה אירע לי? חושיה האימהיים אמרו לה שנפל דבר אצלי, אך היא לא יכולה הייתה לפענח מהו הדבר. שלא כדרכי, שמרתי רגשותיי בלבי, ולא הזדרזתי לספר לה את מה שעדיין לי עצמי לא היה ברור.
כששבנו הביתה, לאחר הגז, התחלתי מחשב את מהלכיי. עבדתי כרגיל בשדה, בכרם ובמרעה וציפיתי כל העת לשליחות כלשהי שתוטל עליי. אולם ימי הקציר הגיעו ובכרם בשלו הענבים, ואני, גופי בעשייה הבלתי-פוסקת ורוחי רודפת את נעימה.
יום אחד גילינו שנעלם אחד החמורים ממכלאת חיות הבית. הנחנו ששוב הייתה ידם של המדיינים במעל. אבי ביקשני לצאת ולנסות לאתרם בדרכים ובשדות. הבנו שהגנבים לא הרחיקו נדוד וניתן עדיין לתפסם ולהשיב את הגזלה.
אף כי דאגתי מחידוש ההצקות של המדיינים, התרונן לִבי, הנה שלחו לי משמים הזדמנות. לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה וכמעט נמצאתי מברך את המדיינים במקום לקללם.
באמתחתי, צררה לי אִמא כיכר לחם, שהיה עדיין חם מן התנור, כמה חריצי גבינה ודבלים במספר רב כאשר אהבתי. את חמת המים מילאתי עד גדותיה וכך, כשהוריי מלווים אותי בברכת הדרך, יצאתי לחפש את החמור, לכאורה, אך בסתר לבי ידעתי שמטרתי האמִתית היא להגיע לבית אביה של נעימה ולבקש ממנו את ידה.
מעולם, עד לאותו יום, לא הסתרתי צפונות לבי מהוריי. הם סמכו עליי והיו בטוחים שאני, אשכול בנם, נער ישר דרך ותמים.
מרחק ההליכה מכפרנו לכפרו של יהוא הזקן היה כמחצית היום, אך כיוון שאצה לי הדרך הגעתי אל יהוא עוד לפני הצהרים.
למרות תמיהתו על הופעתי הפתאומית, לא שאלני יהוא דבר. כדרכו, ערך לי הכנסת אורחים מכובדת והסב עמי על המרבדים. נעימה נכנסה והביאה מים וכיבוד. כשראיתיה החל לבי להלום בפראות ולא הבנתי כיצד ידעה שיש אורח בביתם, שהרי אינה שומעת. יהוא קרא את מחשבותיי ואמר: "נעימה אינה זקוקה לדיבור. היא מודעת למתרחש מסביב יותר מכל אחד מאתנו, השומעים".
השתדלתי להתנהג בנימוס, ובמשך שעה ארוכה שוחחתי עם יהוא שיחת חולין על היבולים, על בעיית הגנבות של המדיינים ועל המשפחה. יהוא, בחכמתו, הוביל את השיחה בעדינות עד ששאלני: "ואתה, חביבי, מה אתך?" שתקתי שעה ארוכה. יהוא ישב והקשיב לשתיקתי. לפתע נכנסה נעימה ולעינֵי אביה הניחה ידה על כתפי. הרגשתי שאני צועק חרש מציפורני רגליי. העמקתי הבט בעיניה של נעימה, עיניים שסיפרו לי כמה היא כמהה וצמאה אליי. עיניי מלאו דמעות. יהוא אמר חרש: "בני, החיבור הזה ביניכם נכתב כנראה בשמים, ומי אני שאעמוד בדרככם. אבל המכשולים העומדים בפניך בדרך הזאת גדולים מאד, אינני חושב שהוריך יברכו על החיבור הזה. אילמותה של נעימה תהווה מכשול שקשה יהיה לך להתגבר עליו".
סיפרתי ליהוא כיצד הצלחתי להגיע אליו וכמה אני מרגיש אשם על-כך. יהוא, בתגובה, האיץ בי לצאת לדרך ולנסות, למרות הזמן שחלף, למצוא את החמור. "בני", אמר לי יהוא, "חשוּב מאד שתעשה הכול בדרכי שלום ונועם. אני מקווה שאת שעוללת היום עוד ניתן לתקן, אך בעתיד זכור שעליך לחיות עם האמת שלך מבלי שתוליך את הוריך שולל. חשוּב שכל דרכיך אמת יהיו, גם אם מעכשיו תהיה דרך האמת קשה עבורך".
יהוא ברכני לשלום ונעימה אחזה בי, כשהיא מעמיקה מבטה בעיניי. עיניה סיפרו לי את שידעתי גם לפני אותה שיחת עיניים.
יצאתי מביתם, ולמרות החום הכבד, האצתי צעדיי בכיוון מזרח. חשבתי שאם אכן ידם של המדיינים הייתה בגנבת החמור, זהו, כנראה, כיוון בריחתם.
החום שלט עדיין במלוא עוזו. למרות זאת הלכתי מהר מאד. האשמה כלפי הוריי דרבנה אותי והאהבה טשטשה את חושיי. מעדתי פעם אחת. קמתי ונדמה היה לי כי אבן קטנה פגעה בראשי, אלא שאז שוב מעדתי והפעם התערפלה הכרתי וצנחתי על הדרך. הרגשתי רוח קרירה מלטפת את מצחי רכות, ראיתי דמות עוטה לבן רוכנת מעליי ומעין לחות נעימה אפפה את אבריי, שמעתי שירת חליל וריח בושם נפלא דגדג את אפי. "נעימה", לחשתי, "מה נעמת לי, נעימה". שרוי הייתי בעולם שכולו רוך ועדנה. "מה הוא ממלמל?" שאל אבי ואמי קראה: "אשכול, אשכול בני, פקח את עיניך. אנא, אֲדונָי אלוהינו ואלוהי אבותינו, השב לו את רוחו". שוב חשתי בניחוח הבושם והפעם זיהיתיו כבושם היסמין. התעטשתי פעם ופעמיים ומצאתי עצמי שרוע על המרבד בבית הוריי, גופי העירום מכוסה ביריעה רכה ולחה, ואמי מנפנפת במניפה מעל ראשי. מבחוץ נשמעה נגינת חליל נהדרת, שאחד מהרועים אשר לנו ניגן ברגש רב.
מאוחר יותר סיפר לי אבי שעם שקיעת החמה הוא חדל לדאוג לחמור והחל חושש לגורלי. גם באמי אחזה חרדה. הוא והנערים אשר לו יצאו בעקבותיי ומצאוני שוכב מעולף על הדרך. הרגשתי אי נוחות בחלקו האחורי של ראשי, וכשמיששתי את המקום חשתי בחבּוּרה שצמחה שם. הנחתי שאת האשמה יש לתלות באבן שבה פגע ראשי כשנפלתי.
כאשר ראה אבי שהחלמתי, הוא נרגע והסיח דעתו מן העניין. לעומתו, אמי המשיכה לדאוג לי. היא טענה שתקרית ההתעלפות על הדרך אינה תחילתו של הסיפור וגם לא סופו. היא דרשה שאספר לה מה עובר עליי. אמרתי לה שעדיין אינני יכול והבטחתיה נאמנה שכאשר אהיה מוכן – אספר לה הכול. זכרתי כל הזמן את עצתו של יהוא בדבר דרכי שלום, נועם ואמת, ובחרתי בינתיים לחשוף טפח ולשמור לעצמי טפחיים, עד שאחליט כיצד אנתב את דרכי. אמי, אשר אהבתי כל-כך, הייתה עמוּד הרוך, החמלה והחכמה בביתנו וידעתי שלא אוכל להסתיר ממנה את צפונות לבי זמן רב. מי יודע, אולי אם הייתי מספר לה הכול בזמן שדרשה זאת ממני, היו נמנעות כל הצרות שנחתו עליי אחר-כך.
חזרתי לשגרת ימי הקיץ הלוהטים, כשבמשך כל היום אני נכסף אל הלילה, שכן, אז אוכל לחלום על נעימה. נכספתי אל עיניה, אל גופה התמיר, אל מסתרי אילמותה.
שיגרת ימיי ולילותיי נקטעה באחת כשהגיע שליח מכפרו של יהוא וסיפר שיהוא מת משאיפת עשן וכי המדיינים שרפו את ביתו ואת שדהו ובזזו את רכושו. כעת, סיפר, מחפשים כל יושבי הכפר את בִתו האילמת, נעימה, ויש חשש שהיא נחטפה על-ידי המדיינים. לא הייתי בין האנשים שהקיפו את השליח, עסוק הייתי בחליבת הכבשים, אבל הבחנתי שיש התרחשות חריגה בחצר ביתנו וניגשתי לברר פשר ההתקהלות. שמעתי את אבי אומר בקול רועד: "עלינו לצאת מיד ולהצטרף אל המחפשים". ניגשתי אליו ושאלתי: "מה קרה?" למשמע תשובתו נאלמתי דום והייתי כמשותק. אבא ניער אותי שוב ושוב וצעק: "חזור לעשתונותיך, אשכול. עלינו לצאת לדרך". ואני, לבושתי, פרצתי בבכי תמרורים.
לולא התערבותה המהירה של אמא, הייתי מתבזה כפל כפליים. אבל אמא, בחכמתה, הודיעה לאבא שהיא זקוקה לי באופן דחוף בבית. "צא עם האנשים שברשותך", הורתה לו. "ואשכול יעזור לי להכין את הבית לקראת בואה של נעימה, אם תימצא".
כשאמא ואני נותרנו לבדנו היא אספה אותי אל חיקה ואמרה ברוך: "למה לא סיפרת לי על אהבתך לנעימה?" נרעדתי כולי, לא הבנתי כיצד ידעה, עניתי לה: "לא יכולתי, לא יכולתי, הולכתי אתכם שולל כששלחתם אותי למצוא את החמור ונכלמתי מאד. הלכתי אז ליהוא לבקש את ידה של נעימה. יהוא הסכים, אך הזהירני ממעשי שולל והשביעני שכל דרכיי יהיו אמת, חוץ מזה, חששתי שלא תסכימו לנישואינו בגלל אילמותה – הו, אמא", לחשתי, "בלי נעימה אין לי חיים, איפה היא, מה עובר עליה?" אפילו אמי הרחומה והחכמה לא מצאה דרך לנחמני, היא אמרה לי שעדיין יש תקווה ושצריך לצפות לטוב.
הציפייה לטוב הסתיימה במפח נפש, אבא ואנשיו חזרו בלילה בידיים ריקות.