מיילדת יולדת - הלידות שלי
מיילדת_יולדת
מאז שאני זוכרת את עצמי הוקסמתי מהיריון ולידה. כילדה, הייתי עוצרת ונועצת מבט בנשים הרות ברחוב ותוהה מה קורה בתוך בטנן התפוחה. לא איבדתי מעולם את תחושת הפליאה והתימהון הזו. היא ממשיכה להפיל אותי מהרגליים עד היום, כל פעם מחדש, כשאני מביטה בגוף של אישה שמכיל בתוכו אדם שלם נוסף. איך זה יכול להיות? ההיריון הוא תהליך פלאי והלידה של כל תינוק בריא ושלם היא נס אמיתי.
אהבתי ונהניתי להיות בהיריון. הרגשתי מיוחדת, שונה, משתתפת בפרויקט יצירה מאתגר וארוך טווח. לפעמים הרגשתי שחייזרים חטפו אותי, ומה שקורה בתוכי לא בשליטתי ושיש לו רצון משלו. זה לא הפחיד או הרגיז אותי. אהבתי להרגיש את התינוקות זזים בתוכי. כל היריון היה שיעור בשחרור, במיוחד מהצורך בשליטה.
תכננתי לידות טבעיות. לא הייתי בטוחה כל כך מה זה אומר, אבל הייתה לי הבנה עמוקה שסמים ולידה לא הולכים יחד. קיבלתי השראה מהנשים בספר של איינה מיי גאסקין, מיילדוּת רוחנית, שקראתי בתחילת ההיריון. האמנתי בעצמי ובגוף שלי.
הייתי צעירה ובריאה כשילדתי. שלושת ילדיי נולדו תוך פחות מארבע שנים. ילדתי בשלושה בתי חולים שונים והיו לי שלוש חוויות לידה שונות. היו בהן מרכיבים טראומתיים, אבל אני בספק אם החלקים הקשים נחשבים לטראומתיים על ידי מישהו מלבדי.
אודי, בני הבכור, נולד בבית בחולים כרמל בחיפה כשהייתי בת 25. השתתפתי בקורס הכנה ללידה יחד עם בעלי, אבנר, והתכוננתי לחוויה טובה. הייתי צעירה, חזקה, נלהבת, נרגשת ומאוהבת. הייתי סקרנית לראות איזו תערובת ייצרו הגנים הבהירים שלי (אני ממוצא פולני-רוסי) והגנים הכהים ומתולתלי-השיער של בעלי התימני. עוד לא היו בדיקות אולטרסאונד ולא ידענו את מין העובר. אבנר קיווה לבת ואני הייתי בטוחה שזה בן.
הצירים התחילו בשלוש בבוקר בסוף שבוע 39, שבוע לפני התאריך המשוער. הערתי את אבנר בחמש וחצי וכעבור שעה יצאנו לבית החולים. ארבעה ימים לפני זה עברנו מבאר שבע לטבעון והאחיות של אבנר וחבר טוב (ברי), שעזרו לנו בסידור הבית ובניקיון, ישנו על הספות בסלון. הערנו את ברי, שגר בחיפה, והצענו לו טרמפ הביתה. הוא לא האמין שאנחנו מתכוונים ברצינות, הסתובב לצד השני וחזר לישון. הגענו לבית החולים יחד עם משמרת הבוקר. אמרו לי שיש לי פתיחה של ארבעה ס"מ. גילחו אותי, עשו לי חוקן והתרחצתי, לבשתי חלוק בית חולים עם פתח מאחור וחוברתי למוניטור.
הזיכרון של פרטי הלידה די מעורפל. אני זוכרת שאבנר הורשה להיות איתי בחדר היחיד שאליו הכניסו בעלים שעשו קורס הכנה ללידה. הבאנו תעודה חתומה כהוכחה. ריחמתי על הנשים שהיו לבד. אני זוכרת שהייתי מחוברת למוניטור לאורך כל הלידה. אני זוכרת ששכבתי על צידי השמאלי ולא הרשו לי לזוז, להסתובב או לשנות צד כדי לא לשבש את רישום המוניטור. כאב לי הגב כמו שלא כאב לי בחיים ולא יכולתי להקל על הכאב בשום דרך. הרגשתי שסכין חותכת וחופרת בתוכי וגורמת לכאב בלתי נסבל שהחמיר ככל שהזמן עבר. אני זוכרת ששכבתי על מיטה גבוהה וצרה, על מזרן דקיק. פחדתי ליפול מהמיטה.
נשמתי בזמן הצירים והחזקתי את ידו החזקה והגדולה של אבנר בכל כוחי. שנינו היינו נרגשים והתגובה של שנינו הייתה להתפרץ בצחוק בהפסקות בין הצירים. פתאום, הכול נראה לנו מצחיק, אף שכאב הצירים היה אמיתי מאוד. הקפיצות של הבטן מהצחוק שודרו דרך הרמקול של המוניטור והופיעו גם על רישומי הנייר. התנהגותנו הרגיזה את הצוות וחששנו שהם יעיפו אותנו וישלחו אותנו הביתה בגלל המהומה שיצרנו.
כשהכאב התגבר, לחצתי את ידו של אבנר בלי רחמים ונעלמו הצחוקים. הוא ידע בדיוק כמה כאב חוויתי משום שהיד האומללה שלו קלטה זאת כל ציר. כשהצירים התחזקו, הרגשתי שאני מאבדת שליטה. לא יכולתי לנשום בדרך שלמדתי. בזמן ההפוגות, פתחתי עין אחת ובדקתי לראות אם אני עוד קיימת.
המיילדת בבאר שבע שאצלה היינו בקורס ההכנה ללידה, לימדה ועודדה אותי להתרומם בזמן הלחיצות. היא אמרה לי שאני חזקה וגמישה בצורה יוצאת דופן וששתי תכונות אלו מקנות לי זכות לחוויה מיוחדת - לראות את התינוק שלי יוצא מגופי. במשך חודשים התאמנתי וחיכיתי לרגע החגיגי הזה. בלחיצה הראשונה, לקראת הרגע הגדול, התרוממתי ולא אשכח לעולם איך המיילדת דחפה אותי בחזרה על הגב באגרסיביות. היא אמרה שזה בלתי אפשרי שאלד ככה ושאני צריכה לשכוח את הפנטזיות שהיו לי לראות את התינוק יוצא. שכבתי על הגב בחזרה, מתבוננת בתקרה, דוחפת את התינוק שלי החוצה ומרגישה את הכאב הבלתי ייאמן של מספרי המיילדת חותכים את גופי. הכאב היה בלתי נסבל ובלתי צפוי. ואז ילדתי את בני התינוק, את אודי חמודי שלי. זה היה הישג מדהים, אבל הוא הוכתם ברגשות של אכזבה, כאב מפתיע והשפלה.
חבל הטבור היה כרוך פעמיים סביב צווארו של אודי והיו בו שני קשרים. המיילדת נבהלה מהמחשבה של מה היה עלול לקרות וצעקה למיילדות האחרות לבוא לראות את חבל הטבור הנדיר. לא הבנתי על מה כל ההתרגשות. לא הייתי עדיין מיילדת. אני מבינה כיום. הלידה של אודי הייתה יכולה להסתיים בטרגדיה.
התפירה של חיתוך החיץ הייתה כמו גיהינום וכאבה יותר מהלידה כי לא הרדימו את המקום. ניסיתי להתנהג יפה אבל זה היה ממש קשה כי לא היה איך להתמודד או במי להיתמך כי הוציאו את אבנר מהחדר. מאוחר יותר ניקו אותי, השכיבו אותי באלונקה וגלגלו אותי למסדרון חשוך. שם הייתי לבד. אודי היה מונח בקופסת פלסטיק לידי ולא ידעתי מה לעשות. החזקתי אותו בידיים לכמה דקות ואז לקחו אותו ממני. האדם היחידי שהיה לי קשר איתו הייתה אישה לא מזוהה שהביאה סיר, אמרה לי להשתין בתוכו ושטפה אותי במים קפואים. הייתי בשוק.
כמה שעות מאוחר יותר, כשהגעתי למחלקת יולדות, אודי ואני נפגשנו שוב והוא ינק במרץ. הוא היה כהה עור עם עיניים שחורות ואף סולד. הכרומוזומים שלנו עשו עבודה מצוינת. הייתי מאוהבת.
טראומה? כנראה לא. חמים ונעים? בהחלט לא. נורמלי לתקופה ולמקום? כנראה. זה מעציב אותי לחשוב כמה שמחה פוטנציאלית נשדדה מהחוויה. עד ללידה של אודי, לא חשבתי על תפקיד המיילדת. אני לא בטוחה שידעתי אפילו מה זו מיילדת. במהלך הלידה עברו בראשי לא מעט מחשבות על המיילדת ותפקידה. הופתעתי מגילוי העובדה שהיא עדה יום יום ללידות של תינוקות ואפילו מקבלת על כך משכורת. זאת נראתה לי דרך מיוחדת להתפרנס שלא חשבתי עליה אי פעם. גם לא יכולתי לשכוח את האלימות של אותה מיילדת כלפיי. הדחיפה שלה נשארה צרובה בחזה שלי עד היום.
במהלך השנים שלי כמיילדת, אמרו לי שוב ושוב, ש"זו לא הדרך שעושים כאן דברים" ו"שעדיף שתשכחי מהפנטזיות שלך". יחד עם זאת, המשכתי שוב ושוב לשאול שאלות על הדרך שבה דברים נעשים ולחשוב על איך אפשר לעשות יותר טוב. המיילדת ההיא אומנם דחפה אותי למטה, אבל היא לא הפילה אותי לקרשים.
ההיריון הבא שלי התחיל כשאודי היה בן 11 חודשים. היינו מאושרים ששני הבנים שלנו יהיו קרובים בגיל וחברים טובים לכל החיים. דאגתי איך אודי יקבל את התינוק החדש, ושנתי נדדה לילות רבים בגלל זה. ההיריון היה ברובו חסר אירועים מיוחדים. עברנו שוב וגרנו ליד הכינרת ביישוב קטן. ביליתי את רוב הימים עם אודי בחוץ בטבע; הרגשתי כמו אשת טבע אמיתית, יחפה והרה, מגדלת תינוק אחד ויוצרת את השני.
התעוררתי בבוקר אביב יפה עם צירים חלשים. שוב הייתי בשבוע 39, שבוע לפני התאריך הצפוי. כשהמשכתי בשגרת הבוקר, הבחנתי בצירים סדירים כל חמש דקות, אבל לא כואבים. החלטנו בכל זאת לנסוע לבית החולים פורייה בטבריה, אבל כל הדרך התלבטתי. הזמנים והתחושה של הצירים הזכירו לי את הלידה של אודי, אבל לא כאב לי בכלל. במקרה הכי גרוע, חשבתי, ישלחו אותנו הביתה.
הגענו לחדר הלידה שהיה שקט וכמעט ריק. בלהה, המיילדת שקיבלה את פנינו, שאלה למה הגעתי. פרצתי בצחוק. זה לא ברור? למה שמישהי תגיע לחדר לידה אם לא כדי ללדת? לא ידעתי אז שיכולות להיות סיבות אחרות. היא בדקה אותי ומצאה פתיחה של ארבעה ס"מ. נדהמתי. עדיין לא חוויתי בכלל כאב וזה גם בלבל וגם סקרן אותי. זה לא היה דומה בכלל ללידה הקודמת. שאלתי הרבה שאלות. בעיקר רציתי לדעת אם זה אפשרי בכלל ללדת בלי כאב. התשובה הייתה מתחמקת - זה אפשרי אבל לא סביר. אחרי מוניטור קצר, הציעו לנו ללכת לטייל בחוץ ולחזור כשהצירים יתחזקו.
הלכנו לטיול ארוך ונעים. זה היה יום אביב חמים וגינת בית החולים הייתה מקסימה. הכול פרח והיה נעים להיות יחד, לבד. אחרי שעתיים בערך הייתי צריכה להשתין והצירים התחילו להתחזק, כך שחזרנו. המיילדת בדקה אותי שוב - שבעה ס"מ! עדיין בקושי כאב לי והיה קשה לי להאמין. המיילדת קיבלה אותי לחדר לידה עם גילוח, חוקן של שני ליטר מים עם סבון ומקלחת.
נכנסנו לחדר הלידה ופגשנו את בלהה, אותה מיילדת שקיבלה את פנינו. התחננתי בפניה שלא תחתוך אותי. החתך, הצלקת וההחלמה מחיתוך החיץ של הלידה של אודי היו מרכיבים קשים של החוויה. היא הבטיחה לי שאם אקשיב להוראות שלה ואשתף פעולה, היא תעשה כל מה שביכולתה לא לחתוך. הרגשתי שהתינוק גדול יותר מהראשון, וקיוויתי והתפללתי שאוכל להימנע מחתך. חיבבתי אותה וסמכתי עליה. האמנתי שהיא תיילד את התינוק שלי לפני סיום המשמרת שלה והעיקר - שהיא לא תחתוך אותי.
היא חיברה אותי למוניטור ונרשמו צירים חזקים כל שלוש דקות. היא ביקשה ואני הסכמתי להצעתה לפקוע את מי השפיר. היא הסבירה לנו שזה יכול לזרז את הלידה ולהבטיח שהיא תהיה זו שתיילד אותי ולא מישהי אחרת (ואם אני רוצה שלא יחתכו אותי...) והסכמתי.
הרגשתי את המים החמימים נשפכים מגופי והבנתי שאין דרך חזרה. במהירות הצירים הפכו להיות חזקים וכואבים. בתוך חצי שעה כבר הייתה פתיחה מלאה ועשר דקות אחרי זה כבר לחצתי. הקשבתי לכל מילה של בלהה, בידיעה ששלמות חיץ הנקבים שלי תלויה בצייתנות שלי. איתן נולד כאילו החליק במגלשת מים. הוא שקל 3,990 ק"ג. לא היו חתכים, לא שפשופים ולא קרעים, אפילו לא טיפת דם אחת. עשר דקות מאוחר יותר ילדתי את השליה ואיתן לקח את השד לפיו והחל לינוק. זו הייתה חוויה כל כך שונה מהלידה הקודמת. הייתי בעננים. זה היה קל; זה אפילו היה כיף; זו הייתה לידה טבעית עוד יותר טובה מזו שפנטזתי עליה. בלהה הייתה החברה שלי, השותפה שלי, הגיבורה שלי!!!
הסיום היה קצת סוער, אבל קצר. לא היו שום טראומות בחוויית הלידה הזאת. זה היה כמעט טוב מכדי להיות אמיתי. כמה שעות מאוחר יותר, אמרתי למשפחה שאני מרגישה כל כך טוב שאני מוכנה לצאת לרקוד בדיסקוטק (אלו היו שנות השמונים).
שוב, כמו בלידה של אודי, בכל פעם שנזכרתי בלידה, חשבתי גם על המיילדת. הפעם, הן היו רגועות ושלחו אותי לטייל. בקושי הייתי מחוברת למוניטור. הן שלטו במצב ועזרו לי ללדת כמו שרציתי. אני לא זוכרת אפילו שראיתי רופא בלידה של איתן. הזיכרון של המיילדת הוא של אישה חזקה ועצמאית שיודעת מה היא עושה ושיודעת את הסודות של איך תינוקות נולדים. רציתי להיות האישה הזו. רציתי ללמוד את הסודות שהיא ידעה.
יעל נולדה שנתיים וחודשיים מאוחר יותר בבית חולים העמק בעפולה. אודי היה כמעט בן ארבע ואיתן בן שנתיים וחודשיים. שוב, ילדתי שבוע לפני התאריך הצפוי. הלידה התחילה בבוקר ונסענו לבית החולים בציפייה ללידה קלה כמו זו האחרונה.
התקבלתי עם צירים סדירים ופתיחה של ארבעה ס"מ. כמו בלידה הקודמת, שלחו אותי לטייל אבל היה חם מדי להיות בחוץ. בזמן הטיול במסדרונות, הלידה לא ממש התקדמה. אחרי זמן מה, קראו לי בחזרה לחדר הלידה והודיעו לי שצריך לזרז את הלידה עם פיטוצין, בעיקר כיוון שהם היו צריכים לפנות את המיטה. לא היה לי מושג מה זה אומר זירוז, אבל הסכמתי. איבדתי את הסבלנות ורציתי כבר ללדת. ילדתי טוב פעמיים ולא הייתה לי סיבה להאמין שהחוויה הזו תהיה שונה מהאחרות.
גיליתי מהר מאוד שזה היה רחוק מאוד מהאמת. אחרי שהעירוי הוחדר לזרועי, חוברתי למוניטור והתבקשתי לשכב על הצד. טיפות הפיטוצין מטפטפות לתוכי והצירים מתגברים ומתחזקים. אני לא זוכרת כמה זמן זה לקח עד שהיו לי צירים בלתי נסבלים כל שתי דקות. ממש כך, כל שתי דקות. ברגע שציר אחד נגמר, הבא בתור התחיל. שוב, הרגשתי שסכין חותכת את גבי, אבל הפעם היא הייתה משוננת.
אבנר לא הבין את עוצמת הכאב שאני חווה. הוא התנהג כאילו אני בלידה-כמעט-ללא-כאבים של איתן. הוא שתה קפה ופטפט עם הצוות. המיילדת נכנסה לחדר מדי פעם לבדוק את המוניטור ולהציע לי משככי כאבים. הרעיון נראה לי אבסורדי: אחרי שתי לידות טבעיות למה שארצה משככי כאבים? סירבתי. היא שוב הציעה ושוב סירבתי. וכך זה נמשך. זה היה נורא. לא היה פתח מילוט, לא היה פתרון ולא נראה באופק סיום לסבל. אני זוכרת שהתחננתי לאבנר שייקח אותי הביתה. פחדתי שזה לא ייגמר לעולם. לא היה צחוק בלידה הזו, לא שמחה, לא טבעיות, לא שיתוף פעולה. רק רציתי שזה כבר ייגמר.
ברגע כלשהו, המיילדת נכנסה לחדר עם מזרק והזריקה את התוכן שלו לתוך שקית העירוי. היא לא אמרה לי מה היא נותנת לי ואני לא שאלתי. זה הדבר האחרון שאני זוכרת מהלידה של יעל. אני לא זוכרת שלחצתי, אני לא זוכרת שהיא יצאה. אני זוכרת שהיא הייתה יפיפייה ונראתה כמו בובה יפנית קטנה. אני לא זוכרת תחושת הקלה. אני זוכרת ששאלתי את עצמי: מה קרה לכל הרוחות? מה זה? ואני גם זוכרת שכעסתי שגרמו לי להרגיש כך.
למחרת, חזרתי לחדר הלידה ונתתי למיילדת קופסת שוקולדים. עד לרגע זה, שנים רבות לאחר הלידה, אני לא מבינה למה. אולי מפני שהיא לא חתכה או דחפה אותי. אולי כי היה אכפת לה מספיק כדי לתת לי משכך כאבים. אולי כיוון שהיא רק עשתה את עבודתה והערכתי זאת. אולי רק משום שלא רציתי את השוקולדים.
החוויה הזו היא בפירוש אחד ממקורות הרגישות שלי להיבטים הנפשיים של הלידה. נשים יולדות אינן צריכות להרגיש כעס, פחד, חולשה, פגיעות או ניתוק. מגיע לאישה בלידה להרגיש אהובה, מיוחדת, מסוגלת ומחוברת.
האם הלידה הזו הייתה טראומתית? קצת. עכשיו, כשאני יודעת יותר על טראומה, אני רואה שחלק מהמרכיבים המאפיינים שלה היו נוכחים: חוסר אונים, הצפה רגשית, פחד, חוסר שליטה, בדידות. התגברתי על החוויה, כמו שרוב הנשים עושות. היו לי שלושה ילדים קטנים, משפחה תומכת וקהילה קרובה. חמישה ימים אחרי לידתה של יעל, הלכנו כולנו לחתונה של גיסי. כמו שציינתי קודם לכן, הייתי צעירה, חזקה ובריאה.