כל מה שאת חייבת לדעת על גיל המעבר

רק דבר אחד צפוי בגיל המעבר: היותו בלתי צפוי.
אם את אישה בגיל המעבר, קרוב לוודאי שאת מתמודדת לבדך עם תסמינים מטרידים ועם כמויות גדושות של מידע סותר.
ד"ר ג'ן גונטר מסתכלת למיזוגניה בעיניים וקוראת תיגר על הערפל המוגזם שכולם מפזרים סביב נושא גיל המעבר ושלל התופעות שהוא מביא עמו. בצורה ישירה ומשעשעת, היא חושפת את כל מה שאת באמת חייבת לדעת על השינוי הביולוגי הטבעי שהגוף שלך עובר.
מדריך זה יחולל מהפכה בחוויית גיל המעבר שלך. הוא יקנה לך ידע מעצים, שימושי ומרגיע על השינויים המתחוללים בגופך, ואף יציע פתרונות שיכולים לשפר משמעותית את איכות החיים שלך.

"הספר שלפניכן פורש בצורה בהירה, מדויקת וסוחפת את כל שעליכן לדעת בנושא גיל המעבר, והכול בצורה ידידותית, בגובה העיניים, בהומור, קצת בציניות ובהחלט גם בתיבול פמיניסטי. לדעתי זה ספר שצריך להיות בביתה של כל אישה באמצע החיים."
ד"ר נועה חובב, רופאת משפחה ורופאת גיל המעבר, העורכת המדעית של הספר.

"המידע - המוגש בספר באופן פוקח עיניים - מרפד לנו את המסדרון אל החצי השני של החיים במרבדים נוחים, מרגיעים ויציבים של מחקרים, הסברים, תובנות ונתונים. הקריאה בספר היא בהחלט צעד מומלץ להבנה אמיתית של מה שעובר עלינו בגיל המעבר."
ענת לב-אדלר, סופרת, עיתונאית, מחברת הרומן "אישה בעונת מעבר" ומרצה לנשים על תהליכי שינוי באמצע החיים.

פתח דבר
המנשר

אם המנופאוזה (גיל המעבר) הייתה מופיעה באתר עסקי, היא הייתה זוכה בכוכב אחד בלבד.

"יש תחושה של אובדן שליטה בחום הגוף: גלי חום מלווים בצמרמורות נוראות. מדובר בהתרסה נגד כללי התרמודינמיקה; בהחלט לא נעים."

"נורא, נורא, נורא! הדימום הופיע ללא כל אזהרה מוקדמת 3 שבועות לאחר המועד הצפוי, בשעה שישבתי במונית, וממש הצפתי את המכונית. נאלצתי להתמודד עם תגובת הנהג!"

"הסקס היה יבש."

אין זו הפתעה. רוב הנשים אינן יודעות מה מצפה להן כאשר אינן מצפות עוד למחזור החודשי, וזה מחליש וזה נורא לא להבין מה קורה לגופך ומדוע. התחושה בתקופת גיל המעבר היא כמו הפלגה על רפסודה ללא ספר הדרכה ועם מידע מעורפל לאן פנינו מועדות, ובציפייה לחוויה נוראה. בהפלגה זו אין כל ייעוץ בעניין ההגעה או לגבי האופן שבו ניתן להתגבר על מכשולים שעלולים להיתקל בהם, כגון זרמי מים מהירים. מי יודע? אולי תיהנו גם מהניחושים לגבי המסע! אה, ואל תנהלו יומן מסע. איש אינו מעוניין לשמוע על המסע שלכן או התחושה בסיומו.

פחד? כן. חוסר ודאות? כן. השלכות רפואיות? כן. תסמינים לא נעימים? כן. אי רלוונטיות חברתית? כן.

אין זה מפליא, אם כן, שגיל המעבר זוכה ליחסי ציבור נוראים.

תרבות ההשתקה בכל הנוגע למנופאוזה בחברה שלנו שווה התבוננות. גופה של האישה המזדקנת מקבל את ההערכה הנמוכה ביותר. על כן, רבים מתייחסים למנופאוזה לא כאל שלב בחיים אלא כאל שלב של המוות, מעין הקדמה למוות.

נראה כי גם המעט שכן מדובר בנושא המנופאוזה מתייחס לנושא כאל כישלון השחלות. ההנחה היא שהמנופאוזה היא מחלה שנוצרה עקב חולשתן של הנשים והשחלות שלהן. הבסיס היחיד לטענות אלה הוא שהגברים אינם חווים חידלון וסת. אולם, השוואה כזאת בין גברים לנשים כמוה כהשוואה בין הכבד ללב. העובדה שהכבד אינו פועם כמו הלב אינה מצביעה על חולי או חולשה שלו, והנשים אינן חולות רק משום שהשחלות מפסיקות לייצר אסטרוגן.

היעדר השיח על הנושא גורם למיעוט מידע, מה שמחליש ומפחיד נשים, ומקשה עליהן לתמוך בעצמן. עקב כך, נשים רבות סובלות מהתסמינים ואינן מקבלות בדיקות סקר חשובות או את הטיפולים הדרושים, רק משום שנתקלו ביחס של ביטול שהתבטא באמירות נדושות כגון "ככה זה להיות אישה" או "זה לא כל כך נורא". אבל הבעייתיות חורגת מעבר להיעדר מידע או אולי הזנחה רפואית. לתחושתן של הנשים, גיל המעבר מאופיין בבדידות – אין לו מקום בתרבות, ולא נרקמו סביבו סיפורים. אין רשת תמיכה שתמשיך מהמקום שבו התרשלה הרפואה.

נשים רבות משתוקקות לדעת יותר על המנופאוזה כדי להבין כיצד ומדוע הגוף משתנה. הן מעוניינות במידע כדי שיוכלו לקבל החלטות שמתאימות להן. הן גם מעוניינות לשוחח על מה שקורה לגופן.

ברצוני להשוות בין החוויות הנ"ל לבין החוויה האישית שלי. התחלתי את לימודי הרפואה בגיל 20, ואת ההתמחות במיילדות וגינקולוגיה בגיל 24, ועל כן, נראה כאילו מאז ומעולם הייתה לי הבנה מלאה בנושא השינויים ההורמונליים הן של המחזור החודשי והן בגיל המעבר. הכוונה לא רק להיבט הביולוגי, אלא גם לאפשרות היישום המעשי לגוף שלי. מעולם לא הופתעתי מתופעה גופנית ולא תהיתי "מדוע אני מזיעה כל כך בגיל 45?" או "מה קורה – מדוע אני מדממת כך?"

הידע הרפואי שלי לא מנע אצלי את האקנה של גיל המעבר, גלי החום או הווסתות "הכבדות" המאפיינות את תהליך המנופאוזה. אבל, כיוון שידעתי בדיוק מה קורה ומתי עליי לפנות לקבלת טיפול, התהליך כולו נראה בעיניי שגרתי. הכרתי את הבדיקות המומלצות וממה להימנע, ובזכות הידע הרפואי, היה לי הרבה יותר קל לנווט בין דרכי הטיפול האפשריות ולבחור את הטיפול הבטוח והיעיל ביותר. לפני שתהליך המנופאוזה התחיל אצלי, ניהלתי שיחות עם נשים על הנושא במשך יותר מ-20 שנים, שבהן סייעתי להן לנהל את התסמינים ואת בעיות הבריאות שלהן. כך ששמעתי סיפורים רבים על חוויות מגוונות, והתוודעתי גם לאפשרויות הטיפול. למזלי, ההתייחסות שלי לא עוצבה על פי מה שראיתי בבית. את גיל המעבר של אמי אפשר לדמות להתפרצויות של הר געש, ואילו חוויותיי היו מסתכמות בכך, קרוב לוודאי שהייתי פוחדת מהתהליך.

גם באינטרנט וגם בראיונות עם כתבים נשאלתי לעיתים קרובות, ועדיין פונים אליי: "מה עליי לעשות?" וכן "לאן לפנות?". זכור לי במיוחד ריאיון שלא היה קשור כלל למנופאוזה או אפילו לנושא המחזור החודשי; אך כאשר מסיבה כלשהי ציינתי שאני משתמשת במדבקה המכילה אסטרוגן, השיחה סטתה מהמסלול, והריאיון התמקד בנושא גיל המעבר. לאחר ששמעתי שוב ושוב מנשים במקומות שונים בעולם על הצורך שלהן במידע, הבשיל אצלי הרעיון שכל אישה חייבת להיות מצוידת במידע על הנושא, כמו גינקולוג שזו עבודתו, וזאת כוונתי המוצהרת בכתיבת ספר זה.

כדי שנשים יצלחו את תהליך המנופאוזה, הן זקוקות לעובדות, כיוון שהעצמה מבוססת על מידע מדויק. אבל הן גם זקוקות לפמיניזם, מאחר שהגוף שלנו, הטיפול הרפואי שאנו זכאיות לו ואפילו המחשבות שלנו – כל אלה נשלטים על ידי הפטריארכיה. היעדר השיח על המנופאוזה אינו נובע מרצונן של הנשים.

השפה השלילית המשמשת לעיתים קרובות בנושא זה וההזנחה הרפואית – גם הן לא משאת נפשן של הנשים.

נשים נחשפות לסיפורי זוועה על גיל המעבר של האישה, אך האמת היא כי חוויית המנופאוזה היא מגוונת ונרחבת. נשים רבות חוות תסמינים קלים, אצל אחרות התסמינים הם בינוניים, ויש גם הסובלות מתסמינים קשים. לעיתים קרובות התסמינים הם זמניים, אך לעיתים הם ארוכי טווח. בגיל המעבר מתחילה שורה של אירועים ביולוגיים המעלים את הסיכון של הנשים ללקות במצבים רפואיים כגון מחלות הלב וכלי הדם או דלדול העצם (אוסטאופורוזיס).

אך השינויים בחיי הנשים אינם תוצאה של המנופאוזה לבדה; גורמים נוספים שותפים ליצירת הקלסתר הרפואי – גיל, בעיות רפואיות קיימות, תזונה, פעילות גופנית, ואפילו אירועים שונים שקרו בילדות. לכן, כאשר אישה רוצה לשקול מה האפשרויות העומדות לפניה, חשוב שהיא תראה את התמונה כולה. ניהול גיל המעבר הוא התרגול האולטימטיבי ברפואה ההוליסטית.

המנופאוזה איננה מחלה. היא הסתגלות אבולוציונית המהווה חלק מהישרדות המינים, כמו המחזור החודשי, או יכולת הדיכוי של מערכת החיסון בזמן ההיריון, כדי שהגוף לא יתקוף את העובר. כמו התופעות הביולוגיות הנ"ל, גם לגיל המעבר מיוחסים חסרונות – למשל, התסמינים המטרידים אצל חלק מהנשים וכן הסיכון הגובר להיווצרות בעיות רפואיות מסוימות. אבל, יש לזכור כי המנופאוזה מתרחשת בשעה שהאישה מזדקנת, ולכן חשוב לא לייחס כל תסמין להורמונים. חשוב שנשים ידעו על גיל המעבר, אך גם על כל מה שקשור לנושא, כדי שיבינו מה קורה לגופן, יתייחסו לדברים בדרך הנכונה ויפנו לקבלת טיפול בשעת הצורך.

מנשר הינו הצהרה ציבורית או הכרזה. מעניין לציין כי שנת 2021 היא שנת ה-200 להמצאת המילה. ההצהרה שלי היא על הצורך שכל אישה תהיה מיודעת בנושא גיל המעבר כמוני, ותעשה שימוש במידע. אני דורשת שעידן השתיקה והבושה יפנה את מקומו לעובדות ולפמיניזם. אני מכריזה בזאת שעלינו להפסיק ולהתייחס למנופאוזה כאל מחלה, כי המשמעות של התייחסות כזאת היא שלהיות אישה זה שווה ערך למחלה, ואני דוחה מכול וכול את ההשערה הקלוקלת הזאת.

אם את רחוקה עדיין מגיל המעבר, ספר זה יסייע לך להבין את המסלול שלפנייך. אני מקווה שהספר יאפשר לך להתייחס למנופאוזה כאל שלב בחיים ויציג בפנייך את הטיפולים המונעים שניתן להיעזר בהם כדי להפחית את השפעות גיל המעבר על בריאותך. כאן תוכלי למצוא את הנתונים הדרושים לניהול מיטבי של גיל המעבר תוך התמקדות בתופעות הייחודיות לך.

אם את כבר שייכת לקבוצת המנופאוזה, אני מקווה כי ספר זה יסייע לך להבין את התהליכים הביולוגיים ויעניק לך מידע על היבטים רפואיים חשובים שעלייך לשקול. לעולם לא מאוחר מדי לקבל טיפול מונע, מה עוד שיהיה עלייך להתנהל נכון בהתמודדות עם תסמינים ומצבים רפואיים.

אם את נמצאת בתהליך המנופאוזה וחווה תוהו ובוהו הורמונלי, הרי המודעות כי זהו השלב המטלטל ביותר עבור נשים רבות עשויה לסייע. אני מקווה כי המידע הכלול בספר יסייע לך לעשות סדר במה שקורה לגופך. אם את סובלת, אני מקווה כי תתנחמי בריבוי ההסברים לתחושותייך ובמידע על מגוון הטיפולים. אני מקווה כי תלמדי שהגלים המאיימים יירגעו, וכי הספר יסייע לך "לייצב את סירתך" ברגעי הסערה וירגיע אותך.

אצל אדם טרנסג'נדר או א-בינארי, גורמים רבים יקבעו אם תהיה מנופאוזה או תסמינים הדומים לגיל המעבר. גברים טרנסיים ואנשים א-בינאריים רבים שאינם נוטלים הורמונים יחוו את שינויי גיל המעבר המתוארים כאן. נשים טרנסיות שמפסיקות ליטול אסטרוגן, כמו גם גברים טרנסיים ואנשים א-בינאריים שנוטלים טסטוסטרון, עלולים לחוות תסמינים הדומים לאלה של המנופאוזה. אומנם, אני מקווה שתמצאו כאן מידע מועיל כלשהו, אך המחקרים המזינים את הספר הזה כללו נשים שיש או היו להן שחלות, וכיוון שהממצאים הושלכו על אנשים טרנסג'נדרים או א-בינאריים, ייתכן שהנתונים אינם מדויקים לגביהם. יש צורך דחוף במחקרים נוספים.

העובדות יכולות להכניס סדר לכאוס ולחוסר הוודאות לגבי גיל המעבר. ידע עשוי להפיג חששות ולפרוש את אפשרויות הטיפול הקיימות. גם אם האופציה הקיימת היא לא לנקוט כל פעולה, תהיה זו עמדה של כוח, מאחר שמדובר באקט של הגדרה עצמית. הפמיניזם יכול לסייע לנשים לראות כיצד דעות קדומות הזינו את האמונות הקודמות, והן יכולות להגדיר מחדש את גיל המעבר לא כאירוע גורלי, אלא כעוד שלב בחיים.

נשים רוצות מידע נוסף על גיל המעבר, מאחר שידע זה עשוי להפחית את סבלן. מצב שבו את יודעת מה קורה בגופך וכי אינך לבד בחוויות האלה, מהווה רפואה עוצמתית. העובדות מעצימות את הנשים ומעודדות אותן לקבל החלטות נכונות עבורן. אי אפשר להיות מטופל מיודע ללא מידע מדויק.

לכאורה, אין צורך בפמיניזם כדי לדעת על פעולות הגוף, אך המציאות מכתיבה את הצורך הזה. נראה שאין אקט גדול יותר של פמיניזם מאשר לעורר שיח על גוף האישה בגיל המעבר בחברה פטריארכלית.

אז הבה ונשמיע את קולנו.

פרק 1
חשיבותה של המנופאוזה
התבגרות שנייה

גיל המעבר הוא ההיפוך של גיל ההתבגרות – מעבר משלב ביולוגי מסוים של תפקוד השחלות לשלב אחר. אולם, ההתייחסות לשני אירועים מכוננים אלה כל כך שונה!

גיל ההתבגרות מככב לעיתים תכופות ברומנים על חיי צעירים. לפעמים, הוא זוכה להתייחסות, בסיסית לפחות, בשיעורי הביולוגיה במערכת הלימודים בבית הספר ובשיעורים לחינוך מיני (אם כי ידוע, לצערנו, כי החינוך המיני אינו מוצע בכל מקום בעולם וגם אינו מדויק). גם אנשי הרפואה נוהגים לבדוק את ציוני הדרך בגיל ההתבגרות, כגון התפתחות השדיים וצמיחת שער הערווה, זאת כדי לוודא שההתקדמות תקינה. אפילו הפעולה הפשוטה של מדידת הגובה באמצעות סימון בעיפרון על משקוף הדלת במהלך פרץ הגדילה מהווה אישור לקיומו של גיל ההתבגרות. בתרבויות ו/או בדתות רבות נוהגים לחגוג או לפחות לציין את ההתבגרות כמעבר מהילדות לנעורים או לבגרות (אם כי חשוב לציין שהופעת הווסת אינה הופכת באורח פלא את הילדה לאישה). בגיל ההתבגרות מתעוררות בעיות רפואיות כגון אקנה, כאבי מחזור ודיכאון. גיל ההתבגרות מהווה אף התחלה של שרשרת אירועים שעלולים בעתיד לגרום לסרטן השד.

ההיקף והדיוק בהתייחסות לגיל ההתבגרות אינם זהים בכל התרבויות, והם משתנים מבית ספר אחד למשנהו ושונים במשפחות שונות, אך עדיין הכול מודים בקיומו ודנים בו בלי להפוך את גיל ההתבגרות למחלה, ומבלי להתייחס לגיל הילדות – זה שקדם לתופעות דלעיל – כאמת המידה לבריאות תקינה.

מנופאוזה היא חוויה אוניברסלית לכל מי שזוכה בשחלות ובאריכות ימים, אבל, בניגוד לגיל ההתבגרות, היא אפופה סודיות. אין בבתי הספר מערכי שיעור על גיל המעבר, והמטפלים אינם דנים בנושא מראש. בדרך כלל, לאחר שאישה מביעה דאגה כלשהי, רק אז מתחיל השיח "ייתכן שמדובר בגיל המעבר". בחברה המערבית היחס למנופאוזה הוא שלילי – כאל בדיחה אכזרית או מחלה. הדבר נובע מהאמונה הפוגענית שעל פיה הנשים מאבדות מערכן לאחר שאינן מסוגלות עוד ללדת ומההשערה השגויה שהמנופאוזה היא פגם ביולוגי, מאחר שאצל הגברים אין תהליך מקביל, והם יכולים לייצר זרע גם בזקנתם. אולם, אם בוחנים טענה זו מזווית אחרת, אפשר לומר כי הגברים הם הפגומים מבחינה ביולוגית, מאחר שאינם מסוגלים להרות, או משום שהם מפתחים מחלות לב בגיל מוקדם מהנשים. בנוסף, הבה ונהיה מציאותיים. אומנם, תיאורטית, לגברים היכולת הביולוגית להעמיד צאצאים במשך כל חייהם, אך הזקנה פוגעת באופן משמעותי בפוריות הגבר וביכולתו הגופנית להיות פעיל מבחינה מינית. כאשר הגוף הגברי האידיאלי משמש אמת מידה, קל להתייחס לגוף הנשי כפגום.

בואו נתעד את הדברים כהווייתם. המנופאוזה ראויה לפחות לאותה מידה של תשומת לב כמו גיל ההתבגרות (לדעתי אף יותר). כמו כן, המנופאוזה איננה מחלה.

מהי מנופאוזה?
המילה הומצאה בשנת 1812 על ידי ד"ר שארל דה גארדאן, רופא צרפתי. תחילה הוא טבע את המונח "ménèpausie" – שילוב בין המילה היוונית menes (חודש) ובין pausie מהמילה היוונית הפסקה (מינוח רווח לשלב הזה של החיים). בשנת 1821 עדכן ד"ר דה גארדאן את המונח ל-ménopause, ואז לאחר מכן הוסר התו מעל האות (האקצנט) בספרות הרפואית.

המנופאוזה מתרחשת כאשר כבר אין זקיקים בשחלות המסוגלים לגרום לביוץ, כלומר – אין עוד ביציות. הגיל הממוצע לתרחיש הזה הוא בין גיל 50 לגיל 52. בישראל, הגיל הממוצע הוא 50-49. אחד המאפיינים המגדירים הוא הירידה החדה ברמת האסטרוגן, מאחר שהזקיקים מהווים מקור עיקרי לאסטרוגן. הירידה ברמת האסטרוגן היא הגורם לרבים מהתסמינים והבעיות הרפואיות המאפיינים את המנופאוזה. עם זאת, על פי מחקר חדש, יש חשיבות גם לשינויים הורמונליים אחרים (שיידונו בהמשך).

מבחינה רפואית, תהליך המנופאוזה הוא התקופה המסתיימת עם הווסת האחרונה (FMP), המציינת את המנופאוזה, ומה שלאחר מכן הוא תום הווסת (ר' תרשים 1). הואיל ואי אפשר לדעת מהי הווסת האחרונה, עד אשר, ובכן, היא אכן סופית, הרי שניתן לאמת רשמית את המנופאוזה רק בחלוף 12 חודשים לאחר הווסת האחרונה.