כמו שהיינו פעם

שמי נטלי אזולאי, הייתי הנסיכה של אבא,

עד שהוא עזב את הבית עם אישה אחרת, שכח מעצם קיומי ונעלם.

נשבעתי שלעולם לא אתחתן. נשבעתי שאף אחד לא יתקרב ללב שלי.

ואז הגיע תמיר אסולין. הוא סלל את דרכו לאט ובסבלנות ללב שלי.

התחתנו והוא הקדיש כל יום ויום בחייו כדי להראות לי כמה הוא אוהב אותי, ואף המחיש זאת במעשים רבים. אבל אז הוא פגע בי, בדרך הכי כואבת שאפשר לפגוע באישה, איבד את האמון שלי בו, והרס את כל מה שבנינו יחד – בדיוק כמו אבא שלי.

הוא, מצידו, לא הפסיק להילחם עלינו, לא הפסיק לנסות לחזור להיות כמו שהיינו פעם.

אני, לעומתו, הייתי נחושה לסגור את הפרק הזה בחיי.

אני לא יודעת אם נחזור להיות כמו שהיינו פעם, אבל אני יודעת שהחיים הוורודים והשקטים שלנו הפכו לחיים של מלחמות זה בזה, וזה למען זה.

כמו שהיינו פעם מאת אבישג צ’רחי, הוא רומן מציאותי ובו התמודדויות עם העבר ומלחמות על העתיד. הגיבורים מעוררים כעס, ועם זאת גם אמפתיה, ומכריחים את הקורא לבחור אם לנקום או לסלוח.

פרולוג

נטלי

"בית המשפט," נשמע קולה של הקלדנית והשופט פוסע פנימה לעבר מושבו, לבוש בגלימה השחורה, והמגוחכת לטעמי, ששופטים מחויבים ללבוש.

            כל הנוכחים באולם נעמדים, אבל לא אני. אני יושבת על כיסא הגלגלים שהרופאה הכריחה אותי להשתמש בו בכל יציאה מהבית. כן, זה לא שיש לי ברירה אחרת, כל עוד אני בשמירת היריון בחודש השמיני, ומצבי הנפשי לא תורם למצבי הפיזי.

            השופט מסתכל עליי במבט מלא רחמים ואני מתכווצת בכיסא הארור ובוחנת אותו לעומק. הוא מבוגר, רואים עליו שעבר ימים טובים יותר. די במבט אחד להבין שהוא כבר עייף מהעבודה הזאת, ועם זאת, הפנים שלו משדרות טוב לב ורכות, פנים של סבא.

            "כן, בבקשה עורכת הדין כהן, מה יש לנו כאן?" השופט שואל את מיטל, עורכת הדין שלי.

            "אדוני," מיטל נעמדת ופוסעת לכיוונו, "מרשתי, הגברת נטלי אסולין, דורשת משמורת מלאה על שני בניה ועל התינוקת שעתידה להיוולד בעוד כחודש."

            "אזולאי, נטלי אזולאי," אני לוחשת לעצמי ומביטה לעברו של תמיר.

            "אינני מבין," אומר השופט ומעביר את עיניו ממיטל אליי ולתמיר, לסירוגין, "מר וגברת אסולין נשואים או גרושים?"

            אריק, עורך הדין של תמיר, נעמד מייד ומשיב ראשון, "נשואים, אדוני."

            "עורך הדין חיימוב, השאלה הופנתה לעורכת הדין כהן. המתן לתורך!" השופט נוזף בו.

            "הם נשואים, אדוני. מרשתי פתחה תיק ברבנות, אולם מר אסולין מסרב בכל תוקף." מיטל מסתכלת על תמיר בעיניים מלאות שנאה, כמו כל עורכת דין שרוצה לנצח.

            "ומהי הסיבה שהגברת אסולין הגישה תביעת גירושין ברבנות?" השופט שואל את מיטל.

            "בגלל הקרניים שצמחו לי..." אני ממלמלת בקול רם מדי, ומיטל משתיקה אותי במבט מאיים.

            "הגברת אסולין, האם אמרת משהו שם מאחור?" השופט פונה אליי.

            "לא, אדוני, היא לא אמרה כלום," מיטל קופצת ואני נשארת קפואה.

            "הגברת אסולין, השיבי בבקשה לשאלתי, מהי הסיבה לפנייתך לרבנות?"

            אני נעה באי־נוחות על כיסא הגלגלים הארור. "א... אנ... אני..." אני מגמגמת, מתחילה להרגיש מחנק בגרוני, לא יודעת מה להגיד ואיך להגיד.

            "מר אסולין, אולי תשיב אתה לשאלתי, מדוע פנתה אשתך לרבנות?" לא, הוא לא באמת שואל אותו את זה עכשיו. אני מסתכלת על תמיר, מחכה להתפרצות שלו בעקבות השאלה, התפרצות שלא מאחרת להגיע.

            "אשתי חושבת שהיא יכולה לזרוק שבע שנות נישואים לפח בגלל טעות אנוש ולקחת ממני את הילדים שלי, כאילו שאני אדם רע שיכול לפגוע בהם או בה!" תמיר נוהם לעבר השופט בעצבנות. הווריד במצחו, זה שתמיד מסגיר את העצבים שלו, נראה כאילו עומד להתפוצץ בכל רגע.

            לא חכם לתת לתמיר לדבר עם שופט, במיוחד לא כשהוא עצבני, בדיוק כמו שהוא עצבני עכשיו. הוא אולי קבלן ואיש עסקים מצליח ומוכר, אבל תמיר תמיד יישאר חמום מוח שלא שולט בכעסים שלו. במיוחד כשמדובר בהרחקה מהמשפחה שלו, כלומר ממני ומהבנים שלנו.

            "תמיר, תסתום!" אריק משתיק אותו.

            "עורך הדין חיימוב," השופט פונה לאריק, "האם תואיל בטובך לענות במקום מרשך?"

            "מרשו בגד בי, אחרי שבע שנות נישואים, כמו שהוא אומר, עם המזכירה שלו, בעסק שלו או יותר נכון - שלנו!" אני צועקת. אני לא מתכוונת לצעוק אבל זה יוצא ממני, וגם נהר דמעות מעיניי.

            מיטל מתקרבת אליי ולוחשת לי, ככה שרק אני יכולה לשמוע אותה, "נטלי, אני מבקשת ממך, תשבי בשקט. אל תגרמי לשופט להעיף אותנו החוצה, ואל תזיקי לעצמך." היא נוגעת בכתפי קלות.

            "אדוני," אריק פוסע לכיוונו, אך השופט מסמן לו בידו לעצור.

            "אני מעוניין לדבר כרגע עם בני הזוג עצמם, בלי עורכי הדין." אני מסתכלת על מיטל, מחפשת במבטה תשובות לכל השאלות שרצות בראשי, ולא מוצאת אפילו תשובה אחת קטנה. "גברת אסולין," הוא פונה אליי. "האם את מוכנה לנהל את הדיון הזה מחוץ לפרוטוקול בלשכתי יחד עם מר אסולין?"

            אני מסתכלת על תמיר וקופאת במקומי. מצב הווריד שלו הולך ומחמיר, ואני יודעת שהוא על סף פיצוץ. אם תמיר יתפוצץ על השופט בלי שאריק יהיה שם לעזור לו, אני אזכה בתביעה נגדו, אבל מצד שני, השופט עלול לאסור עליו לראות את הילדים במחשבה שהוא אדם אלים. תמיר אולי בוגד מסריח, אבל אלים הוא לא. טוב, לא כלפינו לפחות, כלפינו הוא מלא רוך ואהבה, או ככה חשבתי עד אותו יום מקולל שמצאתי אותו איתה.

            "נטלי, את לא חייבת, את יכולה לסרב," מיטל לוחשת לי.

            "האם את חוששת מבעלך, גברת אסולין?"

            לא. אני יודעת שהוא לא יפגע בי, לא פיזית לפחות.

            "לא, אדוני, אני לא חוששת מבעלי," אני משיבה, נגעלת מהגדרת מקומו של תמיר בחיי, מנגבת את הדמעה שזולגת במורד לחיי.

            "אם כך, ממה את חוששת?"

            "אין שום חשש, אדוני, אני מסכימה," אני משיבה ומביטה בתמיר. עיניו, אותן עיניים שבהן התאהבתי, נוצצות מדמעות, האיפוק שלו עומד לפקוע.

            "מר אסולין," השופט פונה אל תמיר.

            "אני מסכים, אדוני, אבל אני מבקש שהדיון יתנהל באולם בית המשפט, אשתי במצב רגיש ועדיף להזיז אותה כמה שפחות." כן, זה תמיר. מצד אחד מניאק, מצד שני קשה לא להתאהב בו.

            "מלבד בני הזוג אסולין והקלדנית שלי אני מבקש מכל הנוכחים לפנות את האולם," השופט אומר, וכולם יוצאים בשקט.

            "עורכת הדין כהן, עזרי בבקשה למרשתך להתקרב אלינו." השופט מבקש ממיטל. "התקרב גם אתה, מר אסולין." תמיר קם ומתקרב לשופט בעודו מסתכל עליי. הוא על סף דמעות, כמו באותו יום שמצאתי אותו איתה. "תרשו לי רגע," מבקש השופט, נעמד ומסיר את הגלימה השחורה שלו. "אינני מדבר אליכם כעת כשופט, וכל מה שנאמר כעת באולם לא נכתב בפרוטוקול ולא מתועד. אני מדבר אליכם עכשיו כאדם מבוגר שראה לא מעט דברים במהלך שנות עבודתו כשופט," מבטו עובר ממני לתמיר ושנינו מהנהנים לעברו. "אני יכול רק לתאר לעצמי מה עבר עלייך כשמצאת אותו כפי שמצאת," הוא מסתכל עליי במבט מלא רחמים ואני מתחילה לדמוע שוב. "מה גם שאין ביכולתי להאשים אותך ברצונך המובן לשים קץ לחיי הנישואים שלכם. אבל אני מסתכל עליכם בחצי השעה האחרונה, וכל מה שאני רואה ביניכם זאת אהבה אחת גדולה. כואבת, נכון, אבל גדולה." הוא מושיט לי קופסת טישו ואני מנסה לחייך כמה שאני יכולה.

            "אדוני, א..." תמיר מתחיל לומר, אבל השופט משתיק אותו בהינף יד.

            "אני מודע לכך שאין לי כל זכות להתערב בחיים הפרטים שלךְ," הוא ממשיך לדבר אליי ברוך, "אבל אני רואה את הכאב שלך נשפך ממך, דרך העיניים שלך, ואני שואל את עצמי, ואותך, האם זה לא משהו שאת מסוגלת לסלוח עליו ולנסות לשקם את חייך? האם את באמת רוצה לסגור את הפרק הזה בחייך?" אני שותקת, האולם שקט והקול היחיד שנשמע בו הוא קול בכי. לא הבכי שלי, אני בוכה בשקט, זה הבכי של תמיר. "אני שואל את עצמי," עכשיו הוא כבר פונה לתמיר, "האם אתה, מר אסולין, לא מתחרט בכל רגע נתון על מעשיך? האם אתה לא מוכן לתת הכול כדי להחזיר את הגלגל לאחור?" מבטו של השופט זועף.

            "אני מוכן, אדוני, בכל רגע ורגע נתון!" תמיר משיב, עדיין בוכה. תמיר, התמיר שלי, עומד באולם בית משפט מול השופט, ובוכה.

            אותו התמיר שהפעמים היחידות שבהן ראיתי אותו בוכה היו בלידה של התאומים שלנו, וכשגילינו שאני בהיריון עם בת, עם הנסיכה שלו, כמו שהוא כינה אותה. אותו תמיר שנשבע לי אמונים ואהבת אמת, ובגד בי. תמיר ששבר אותי לרסיסים.

            "אני רוצה להציע לכם הצעה. כפי שוודאי שמעתם, אני פורש מתפקידי ואתם התיק הפעיל האחרון שלי." הוא מסתכל עליי ועל תמיר לסירוגין, "אף שאני סבור כי לגברת אסולין קשה מאוד לסלוח על המעשה שהאדון הנכבד עשה," מבטו מתקשח והוא נראה כועס, "אני מציע שנדחה את מועד הדיון לאחר הלידה המשוערת ולאחר חופשת הלידה שלך, גברת אסולין." מבטו מתרכך והוא מחייך אליי חיוך קל. "תנסו להסדיר את ההליך ביניכם בתקופה הזאת. תחליטו יחד או כל אחד עם עצמו אם יש סיכוי להזדמנות נוספת." אני פותחת את פי לדבר אבל סוגרת מייד. השופט ממשיך לדבר. "אני מציע שבזמן הזה תקבעו הסדר ביניכם על חלוקת הזמן עם ילדיכם. וכשנשוב לדיון הבא, שניכם תגיעו נינוחים יותר ומוכנים לדון בתיק." מבטו נע בינינו והוא ממתין לתשובה.

            תמיר עונה ראשון, "כמובן, אדוני, אני מסכים!" חיוך נמתח על פניו ושניהם מביטים בי ממתינים לתשובתי.

            "אני מצטערת, אדוני, אני מודה לך על הרצון הטוב, אבל יש דברים שלא שוכחים אותם, ולא סולחים עליהם. בגידה היא אחד מאותם דברים!" הדמעות מתחדשות בעיניי, אני מושכת באפי ואומרת, "אני מבקשת משמורת מלאה על ילדיי, ואת החופש שלי מהאדם שהרס את חיי."

            "נטי..." תמיר אומר לי.

            "אל תקרא לי ככה, תמיר, איבדת את הזכות הזאת מזמן, תן לי את החופש שלי ותצא לי מהחיים!" אני צועקת עליו, בוכה, רוצה שהאדמה תיפתח ותבלע אותי.

            "אם כך, בואו ננהל את הדיון. נעמי, קראי בבקשה לעורכי הדין של בני הזוג אסולין, הדיון מתחיל ברגע זה." השופט נעמד ולובש את הגלימה, מסתכל עליי במבט מלא רחמים. "גברת אסולין, תרצי לצאת להתרענן ולהירגע בחוץ לכמה דקות?" הוא שואל ברוך.

            אני מהנהנת, מסתובבת למיטל שכבר עומדת לצידי, "קחי אותי בבקשה לשירותים להתרענן רגע ונחזור."

            עשר דקות מאוחר יותר מתחיל המשפט על החופש שלי. אני עומדת לסגור את הפרק החשוב ביותר בחיי.

פרק 1

נטלי

לפני שבע וחצי שנים

"מה כבר ביקשתי ממך למען השם?" אימא לא מפסיקה להציק לי כהרגלה.

            "אימא, תצאי מזה, אני לא יוצאת איתו לדייט!" אני נחושה בדעתי.

            "את לא רוצה להתחתן כבר?" היא שואלת שוב ושוב, "את יודעת שהרחם שלך לא יחכה לך לנצח, נכון?" היא שוב עושה את זה, שוב עוברת לטון המפויס, שנייה וחצי אחרי שתקפה אותי.

            "אימא, בפעם המי יודע כמה, תצאי לי מהרחם!" אני צועקת, "אני בסך הכול בת עשרים וחמש. מה עשית ממני?" בכל פעם מחדש, אותה שיחה מתנהלת ולא, לא נמאס לה לעולם.

            "אם את חושבת שתשבי פה ותראי את הטלנובלות שלך ואז ייצא לך משם איזה גבר חתיך, אביר על סוס לבן, תרשי לי להגיד לך שאת טועה, ותעזבי כבר את הטלנובלות בגרוש שאת רואה!" אני נעמדת, מכבה את הטלוויזיה ומתכוונת לברוח לחדרי. "אל תברחי, אל תתנהגי כמו אבא שלך בכל פעם שמשהו לא מוצא חן בעינייך!" היא קוראת אחריי ואני נעצרת לרגע קטן במקומי. "אחר כך הוא אומר שאף אחד לא דומה לו. אַת הגרסה הנשית של אבא שלך, מותק, אל תנסי אפילו להכחיש," היא מצחקקת לעצמה.

            "תפסיקי להגיד את זה, אימא. בפעם הבאה אני באמת אפסיק לדבר איתך," אני מאיימת, שוב, איום מיותר.

            "נטלי, כמה פעמים אני צריכה להגיד לך, א-"

            אני עוצרת אותה בהינף יד וצוחקת צחוק מר, "כמה פעמים את צריכה להגיד לי שזה שהוא היה חרא בעל וזה שהוא בגד בך, לא אומר שהוא הפסיק להיות אבא שלי," אני אומרת את המשפט הקבוע מהוויכוח הקבוע.

            ככה זה תמיד עם אימא שלי, בכל פעם שהיא מחליטה שהרחם שלי לא מחכה לי, אנחנו נגררות לשיחה על אבא שלי.

            "נטלי," היא פוסעת לכיווני, מושיטה את ידה ללטף את פניי, "לא משנה מה תעשי, לא משנה אם תחליפי את שם המשפחה בתעודת הזהות שלך ולא משנה אם את כועסת עליו או לא, מוטי הוא אבא שלך," חיוך קטן עולה על פניה במטרה ברורה לגרום לי לחייך יחד איתה, אבל זה לא קורה.

            "מוטי הוא בעלך לשעבר, ואבא שלי לטענת משרד הפנים בלבד," אני חוזרת על המשפט חסר ההיגיון שלי.

            כל מי שיש לו עיניים יכול לראות את הדמיון הפיזי הרב למוטי. העיניים הכחולות שלי והשיער החום הכהה והחלק, הגובה ותווי פניי. לצערי, את הכול ירשתי ממוטי ולא סתם אומרים שאני הגרסה הנשית שלו. וגם באופי - אני עקשנית, אגו בשמיים, חריפה ומעצבנת, בדיוק כמו מוטי. אין ספק שהוא באמת אבא שלי, גם אם אני חולמת לגלות שהוא לא. רואים שממנו יצאתי.

            "יש לי הצעה בשבילך," אימא תופסת את פניי בשתי ידיה, מכריחה אותי להתבונן ישירות בעיניה. "למה שלא תלכי לשיחות? אולי אפילו לפסיכולוגית או למישהו שמבין בנושא, ותנסי לפרוק את כל מה שיושב לך על הלב בגלל אבא?" היא מניחה יד מעל הלב שלי, "למה שלא תנסי לשבור את המחסום ואת הפחד שלך מגברים, הפחד שאבא שלך גרם?"

            "אז עכשיו אני גם משוגעת, גם יש לי מחסומים וגם מפחדת מהמין הגברי?" אני מגלגלת עיניים וצוחקת בלגלוג. "באמת, אימא, הצחקת אותי, הפעם יותר מהרגיל."

            אני מורידה את ידיה ממני ומתחילה ללכת לכיוון החדר שלי, קולה עוד נשמע מאחוריי, "נטלי, את תישארי בסוף לבד, אני לא אחיה לנצח." אני מרגישה צביטה קטנה בלב. "אבל עזבי אותי, נטלי, סבתא לא תחיה לנצח. החלום שלך שהיא תצעד איתך לחופה עלול לא להתגשם."

            אין ספק, אימא יודעת מה עקב אכילס שלי יותר טוב מכולם והיא משתמשת בו בהצלחה. למרות הפחדים שלי עדיין לא ויתרתי על החלום להתחתן. מייד אני מתחילה לדמוע. "ניצחת, אימא, תמצאי פסיכיאטרית שתשכיח ממני שאני בת של מנוול." אני נכנסת לחדר, טורקת את הדלת מאחוריי.

            "נטלי," היא דופקת על הדלת ואני מתעלמת בכוונה. "ילדה שלי, לא התכוונתי, ואת יודעת את זה." אני מושכת באפי כמה פעמים לנסות להרגיע את הבכי שמשתלט עליי, ללא הצלחה. "יש לי רעיון. לפני שאנחנו קופצות לזאת שתשכיח ממך מי אבא שלך, אולי תנסי לצאת איתו?" אני שומעת את ההתלהבות בקולה מאחורי הדלת ואם לא הייתי עסוקה לבכות על 'מר גורלי', הייתי בטח פורצת בצחוק. "תנסי, אולי הבעיה הייתה בכל הגברים שניסית לצאת איתם עד היום, ולא בך." עכשיו אני כבר מבינה שהיא צוחקת, והפעם אני נגררת לצחוק יחד איתה.

            "אימא, את מבינה שאני מכירה אותו מגיל אפס בערך, נכון?" אני מנגבת את הדמעות.

            "אני מבינה, אבל את מבינה שאדם ששירת בצבא ואחר כך נסע לטיול של יותר משנה וחצי, הוא לא האדם שהכרת מגיל אפס?" היא עומדת על שלה.

            "אימא, לא נפגשנו מגיל עשר בערך, זה מגוחך, אני לא יוצאת איתו לשום מקום." אני פוסעת לכיוון הדלת.

            "תסמכי על אימא שלך פעם אחת, הוא הרבה יותר חתיך מהפעם האחרונה שראית אותו." יופי אימא, תגידי חתיך על בחור בן עשרים ושמונה כשאת בת חמישים וחמש. רעיון מעולה, זה בדיוק מה שאני צריכה בשביל לרצות לצאת איתו.

            "אימא, זה מגעיל."

            "מה מגעיל?" היא שואלת כשאני פותחת את הדלת צוחקת.

            "שאישה בגילך אומרת על תמיר - חתיך." חיוכי מתרחב למראה הפרצוף המשועשע שלה.

            "תמיר ילד טוב, את מכירה אותו ויודעת שהוא לא כמו אבא שלך. יותר מזה. כילדה, אהבת אותו."

            "לא אמרתי שלא, אבל עברו מאז יותר מארבע עשרה שנים." אני בחיים לא אודה בזה, אבל היא צודקת.

            "נטלי, מספיק," היא גוערת בי. "את יוצאת איתו, וזהו!" היא קובעת, "חוץ מזה שאימא פה בשביל לקרוע אותו אם הוא יעשה לך משהו!" היא מחבקת אותי חזק ומוחצת אותי אל החזה שלה.

            "וגם אני פה. אני רוצה לראות מי יפגע בילדה הקטנה שלי." יוסי, בעלה של אימא והאבא שכל בחורה הייתה רוצה, מצטרף לאשתו למבצע 'בואו נחתן את נטלי'.

            "אז אני יכולה להגיד לרחל שהוא יכול להתקשר אלייך בשעה טובה?"

            אני נשבעת שהיא כמו ילדה קטנה שמתלהבת מהמתנה שלה. "כן, אימא, את יכולה," אני משיבה בחיוך, "בתנאי שאם זה לא מצליח, את לא מציקה לי יותר לעולם!" אני מניפה את האצבע שלי לצורך המחשת האיום.

            "היא צודקת, אישה, תשחררי אותה, היא כבר בת עשרים וחמש, היא תחליט לבד." יוסי כרגיל בא לעזרתי.

            "בסדר, אני מסכימה. אבל שום 'לעולם' לא יהיה פה, ההסכם הוא לחודש!" היא קובעת.

            "חצי שנה." אני לא נותנת לה לנצח.

            "חודש וחצי."

            "חצי שנה," אני ממשיכה בשלי.

            "חודש וחצי, או שאני עושה לך בושות מול החברות שלך ואת יודעת שאני מסוגלת." היא מושיטה את ידה.

            "מוסכם." אני לוחצת את ידה והיא הולכת לסלון.

            אני מכינה את עצמי לחודש של שקט, כי הרי ברור שה'דייט' הזה מועד לכישלון גמור.

            "רחל, תני לתמיר את הטלפון של נטלי ושיהיה לנו בהצלחה!" אני שומעת אותה צוחקת בסלון.

            "היא אפילו לא חיכתה שהגופה תתקרר," אני דופקת לעצמי על המצח.

            "אין כל סיכוי שהיא תחכה. אימא שלך מכה בברזל בעודו חם, וכרגע הוא לוהט." יוסי מחבק אותי אליו כמו שאבא אמור היה לעשות, מנשק את קודקודי והולך מחויך לכיוון חדרם.

            כן, ללא ספק, הדייט הזה יקרה.

תמיר

"תמיר," אני שומע את קולה של אימא במסדרון.

            "אחי, אני חוזר אליך עוד כמה דקות, אימא שלי קוראת לי," אני אומר לדודי, חברי הטוב מגיל אפס, או יותר נכון מגיל שלוש.

            "תמיר," היא דופקת על הדלת ופותחת אותה.

            "את יודעת, אימא, כל הקטע בדפיקה על דלת, זה שאת אמורה לחכות שאענה לך." לכו תסבירו לאישה הזאת שאני כבר לא בן שנה והיא לא יכולה להיכנס אליי לחדר בלי התראה.

            "ומה יקרה אם אכנס בלי לדפוק?" חיוך נמתח על פניה המבוגרות, "אני אפריע לך באמצע עם החברה הדמיונית שלך? או אולי אפריע לך באמצע שיחת ריכולים עם דודי," צחוקה נשמע בחדר ואני לא יכול להישאר רציני, וצוחק איתה.

            "תגיד לאימא רחל שאני שומע אותה," דודי אומר לי בטלפון שעוד היה מונח בין האוזן לכתף שלי.

            "לא אמרתי לך שאני חוזר אליך?" אני שואל בצחוק.

            "אמרת, אבל אני יודע שכשאימא רחל בשטח הצחוקים לא מאחרים להגיע."

            "דודי, מתי אתה בא אלינו? התחלת להזניח אותי." אימא חוטפת לי את הטלפון ושמה את השיחה על רמקול, כי 'הטלפון מעביר קרינה'.

            "אימא רחל, הילד החצוף הזה שגידלת לא מזמין אותי יותר לשבתות. זה נראה לך הגיוני?" בן זונה, הוא יודע איך להדליק את אימא בטון הנעלב שלו, והיא מאמינה לו. "אני אומר לו, אחי, אני מתגעגע לאימא רחל והוא לא מזמין אותי."

            אימא מסתכלת עליי במבט כועס, "אתה בא אלינו בשבת הזאת ובכל שבת שתרצה, כפרה עליך. מה להכין לך?" היא שואלת ברוך.

            "חריימה, קוסקוס, כבדים ועוגות," דודי משיב, ואני נשבע שאני יכול לראות בראשי את החיוך המרוח על הפרצוף המכוער שלו.

            "תקבל, כפרה, מה שרק תרצה, עכשיו אני צריכה לנתק לך כי יש לי ולבן הלא מחונך שלי שיחה רצינית."

            אני מסתכל עליה, מנסה להבין אם היא עומדת לנזוף בי שלא הזמנתי את דודי או שיש משהו גרוע מזה. כן, כזאת היא האישה שגידלה אותי, נוזפת בי כמו מורה בכל רגע נתון.

            "טוב, אימא רחל, נתראה בשבת ותרביצי לו בכפכף, ביי אחי, בהצלחה," דודי מנתק ומשאיר אותי לבד במערכה. גם כן 'החבר הכי טוב' שמצאתי לי.

            "אימא, הוא סתם רוצה להדליק אותך," אני מתיישב על המיטה, לוקח את שתי ידיה ומנשק כל אחת מהן באהבה גדולה.

            "תמיר, לא באתי בגלל דודי, ואני יודעת לזהות מתי הוא סתם מתפנק לי כי בא לו לשבת לרכל איתי במרפסת, ולאכול דברים שהוא אוהב כל השבת." היא לוחצת את ידי בחום.

            "אז על מה אנחנו צריכים לדבר? קרה משהו?" אני מקרב את כיסא המחשב כדי שתתיישב מולי.

            "תמיר, אתה כבר בן עשרים ושמונה, אתה כבר לא ילד," היא מתחילה להגיד ואני כבר מגלגל עיניים, יודע לאן השיחה הזאת הולכת, שוב.

            "אימא, אני גבר, אין לי רחם ושעון מתקתק כמו פצצת זמן. תירגעי קצת," אני מחייך אליה.

            "תמיר, אני רוצה שתצא לדייט עם נטלי, הרגע מיכל התקשרה ואמרה שנטלי הסכימה."

            זהו, היא זורקת פצצה ואני אתמודד איתה, כן בטח.

            "אימא, לקחת את הכדורים שלך היום?"

            המכה על היד לא מאחרת לבוא. "תדבר יפה לאימא שלך, ילד, לא ככה גידלתי אותך!" היא רוטנת.    

            "אני מכיר את נטלי מגיל אפס, אימא. לא יוצאים ל'דייט' עם אנשים שגדלת איתם, זה אבסורד," אני צוחק מהרעיון הטיפשי.

            "לא נפגשתם מאז שהיית בן ארבע עשרה בערך. לא מעט מים זרמו בנהר, תמיר, ואנשים משתנים בארבע עשרה שנים, אתה יודע," היא משיבה כאילו כבר יודעת מה יהיו התירוצים שלי.

            "אימא, זה לא יקרה!" אני נעמד ומתחיל ללכת בעצבנות מצד לצד. "את השתגעת, אימא, את סוגרת לי 'דייטים' מאחורי הגב שלי. ומה נראה לה בכלל שהיא זרמה עם השטות שלך?" אני כועס גם על נטלי שמתערבת בחיי מבלי לשאול אותי.

            "בוא נגיד שהצגתי למיכל מצב שבו אתה זה שרוצה לצאת..." היא לוחשת, ולרגע אני חושב שאני מדמיין.

            "את עשית מה, אימא?" אני מרים את הקול.

            "הצגתי לה את זה כאילו אתה רוצה לצאת לדייט עם נטלי," אימא משפילה את מבטה בידיעה מוחלטת שאסור להסתכל לי בעיניים כשאני עצבני, לא משנה מי האדם שמולי.

            "באיזו זכות, אימא, באיזו זכות את מתערבת לי בחיים, שוב?!" אני מושך בשערי בעצבים, מנסה להתאפק ולא להתפרץ עליה. אחרי הכול, היא עדיין אימא שלי.

            "בזכות זה שאני אימא שלך. בזכות זה שאני חושבת שהיא יכולה להתאים לך. בזכות זה שאני מכירה אותה מגיל אפס ואני יודעת שהיא בחורה טובה, חכמה, ילדה מבית טוב שיכולה להתאים לך כמו כפפה ליד!" אימא עוברת ממצב מפוחד וכנוע לאימא מרוקאית טיפוסית שהעצבים עלו לה לראש. היא מביטה בי בכעס ומניפה אצבע באוויר, כמו בכל פעם שהיא מתעצבנת עלינו.

            "אימא..." אני מתחיל להגיד אבל היא משתיקה אותי מייד במבט הכועס שלה שאומר 'כדאי לך לסתום עכשיו'. וזה בדיוק מה שאני עושה.

            "שב!" היא מצווה עליי ואני מתיישב בשקט וממתין. בגיל עשרים ושמונה אני עדיין פוחד מאימא שלי ברגעים שאני ממש מעצבן אותה. כמו למשל ברגעים שהיא מנסה לחתן אותי. "אני לא אמרתי לך ללכת לקנות טבעת ולא אמרתי לך שסגרתי לך אולם ושאתה יכול ללכת לקנות את החליפה שאתה רוצה, ילד חצוף שכמותך." אני מתאפק לא לצחוק, כי אם נודה באמת, הסיטואציה הזאת, ועוד בגילי, מצחיקה. "בסך הכול אני מבקשת ממך להתנהג כמו בן אדם בוגר, כמו הגבר שחינכתי אותך להיות, ולצאת לדייט אחד קטן." היא מתיישבת שוב מולי. "ביקשתי מתמיר שלי לצאת עם מישהי שאני חושבת שראויה להיות עם האוצר הגדול שלי, לשבת איתה שעה על כוס קפה ולראות אם זה מתאים." היא מושיטה ידה ומלטפת את פניי ברוך. "אני לא מבקשת ממך להתחתן מחר, תמיר, אני מבקשת ממך שתכבד את אימא שלך ותצא לפגישה של שעה אחת. מי יודע, אולי נטלי בת העשרים וחמש תמצא חן בעיניך?!"

            אני מנשק את כף ידה ואומר לה, "בסדר."

            "בסדר מה?" אני רואה את הניצוץ בעיניים שלה ומחייך בתגובה, חיוך אמיתי מהלב.

            "בסדר, אני אצא איתה לדייט, אימא, רק בשביל לשמח אותך. מרוצה?"

            היא מנשקת את מצחי ונעמדת, "זה הילד שגידלתי."

            "אימא," אני קורא לה כשהיא עומדת לצאת מחדרי.

            "כן, תמיר."

            "לא שכחת לתת לי משהו?"

            "תסתכל על הכיסא של המחשב שלך, אני חושבת שיש שם משהו," היא משיבה ויוצאת מהחדר.

            על הכיסא מונח פתק בכתב ידה של אימא, ועליו כתוב שמה של נטלי ומספר הטלפון שלה. אני לוקח את הטלפון מהמיטה ומחייג את המספר, אין טעם לחכות, הרי ה'דייט' הזה בכל מקרה יצא לפועל.

פרק 2

נטלי

"לא, אלינור, אני לא צוחקת עלייך, אימא שלי רוצה שאני אצא עם תמיר, והסכמתי," אני חוזרת על עצמי בפעם המיליון בזמן שאני שוטפת את חדרי ומחליפה מצעים.

            "נטי, את מבינה שזה אותו תמיר שהיית דלוקה עליו בילדות שלנו?" אני שומעת שהיא מחייכת דרך הטלפון, והאמת, הוא אפילו מדבק.

            "כן, אלי, אני מבינה שזה אותו תמיר, אבל אל תשכחי שלא היינו בקשר בערך נצח," אני מנסה ללא הצלחה לצנן את ההתלהבות של אלינור כבר למעלה מחצי שעה והיא לא נרגעת.

            "נטי, אני חושבת שמיכל צודקת, תנסי, מה כבר תפסידי?"

            "שעה מהחיים וכוס קפה," אני משיבה בציניות מוחלטת.

            "נטי-" אלי מתחילה לומר אבל צליל ממתינה קוטע את קולה, "אלי, יש לי ממתינה ממספר לא מוכר, אני כבר חוזרת אלייך, אולי זה לראיון עבודה." אני לא מחכה לתשובתה, ועונה לשיחה הממתינה בקול הכי יציב שאני מצליחה להוציא, "הלו?"

            כבר חודש אני ממתינה שיחזרו אליי ממשרדים גדולים לעיצוב פנים, וכולי תקווה שהשיחה הזאת היא מאחד המשרדים.

            "נטלי?"

            "מדברת," אני משתדלת לשמור על קול יציב.

            "היי, מה שלומך? זה תמיר, תמיר אסולין," אומר הקול הגברי.

            "אני מבינה שלא רק אימא שלי לא חיכתה שהגופה תתקרר," אני אומרת בחוסר הטקט שמאפיין אותי. "אלא גם אתה." יופי נטלי, זה מה שאומרים לבחור שאת עומדת לצאת איתו לדייט. מטומטמת, אני נוזפת בעצמי, אבל הוא צוחק ומעלה חיוך על פניי.

            "אם זה מנחם אותך, גם אימא שלי לא חיכתה שהגופה שלי תתקרר," הוא שוב צוחק, "כולי תקווה שניפגש לפני שנהפוך לגופות, שלא יצא שעברנו את אימא שלי ושלך לחינם."

            "א... אנ... אני מצטערת, תמיר, לא התכוונתי להעליב, חלילה," יופי, נטלי, הגמגום שלך פשוט מקסים את מי שנמצא בצד השני. אדמה יקרה שלי, זה הזמן להיפתח ולבלוע אותי, אני חושבת לעצמי.

            "הכול בסדר, נטלי, לא העלבת ותפסיקי להיות רשמית כל כך, אני מכיר אותך מספיק שנים ויודע שאת אומרת מה שיושב לך על הלב ועל קצה הלשון."

            "אתה לא חושב שהשתניתי בנצח שעבר מאז נפגשנו בפעם האחרונה?" אני שואלת ברוגז כמו ילדה קטנה. מכיר אותי, נו באמת. ארבע עשרה שנים של נתק והאדון 'מכיר אותי'.

            "האמת, נטלי, כולי תקווה שלא השתנית באופי שלך. תמיד היית מצחיקה, עקשנית וחסרת טקט. תמיד הלכת ישר ולעניין ובלי שום משחק מקדים." הפעם הוא צוחק בקול רם שכובש אותי ומעצבן אותי גם יחד.

            "ומה איתך, אדון 'אני תמיד מושלם'. אתה השתנית?" אני מזכירה לו איך הגדיר את עצמו כנער מתבגר.

            "אני חושב שתשמחי לדעת שהשתניתי, ולא מעט. הבנתי עם השנים שאין דבר כזה 'מושלם'."             וואו, מי אתה ומה עשית לתמיר? אני שואלת את עצמי מופתעת.

            "טוב, אז אם כבר אני הישירה בינינו, והעקשנית וכל מה שתרצה, אנחנו יוצאים ל'דייט הכפוי' הזה או לא?"

            מה לכל הרוחות לא בסדר איתי?! אם אלי הייתה שומעת אותי, הייתי מקבלת ממנה מכות.

            "איי, נטלי והישירות, מה דעתך על חמישי הקרוב בשמונה וחצי בערב?"

            מה חמישי? זה מוקדם מדי, למה לא עוד חודש או עוד נצח? אני מרביצה לעצמי על המצח ומתפללת שהוא לא שמע. "אתה מודע לזה שהיום יום שלישי, נכון?" אני שואלת, מנסה לגרום לו להתחרט.

            "מישהי פה צריכה יותר מיומיים להפוך לסינדרלה," הציניות נוטפת ממנו ומעצבנת אותי.

            "אתה יודע מה, תמיר, יום חמישי בשעה שמונה וחצי בערב. לאן אתה רוצה שאגיע?" אני שואלת בטון מרוגז.

            "אני אגיע לאסוף אותך."

            "אני יכולה להגיע בכוחות עצמי."

            אם יש משהו שלמדתי בדייטים זה שאני תמיד צריכה להגיע מוכנה לכל צרה שלא תבוא. אני תמיד מגיעה בעצמי, במכונית שלי, כסף בארנק וסוללה מלאה בטלפון הנייד. חוץ מזה, אני לא מעוניינת שידעו את כתובתי. דייט יכול להיות מסוכן.

            "נטלי," הוא נושף.

            "כן, תמיר," אני נושכת את שפתי התחתונה בידיעה שאיש לא רואה אותי.

            "אני לא איזה דייט מאתר היכרויות. אני מכיר אותך מספיק שנים בשביל לאסוף אותך מהבית ולהחזיר אותך עד הבית לאחר הדייט הכפוי הזה, כמו שקראת לו," הוא נשמע נחוש כל כך ואני אפילו לא חושבת להתווכח איתו.

            "אוקיי, תמיר, שיהיה. נצא לדייט כמו שאתה רגיל, אבל תיקח בחשבון דבר אחד," אני לא יכולה לסיים את השיחה כשידו על העליונה.

            "ומה הדבר הזה?" הוא שואל בטון משועשע.

            "בשעה שתים עשרה אפס אפס יש סיכוי גדול מאוד שאהפוך חזרה ללכלוכית, אז נצטרך לחזור מוקדם."

            תמיר צוחק בקול רם. הצחוק שלו נעים כל כך ואני רוצה לשמוע ממנו עוד ועוד. "אני מבטיח לא לרדוף אחרייך עם נעל הזכוכית אם תשכחי אותה ברכב שלי, נטי," הוא משתמש בכינוי החיבה שלי. כך מכנים אותי הקרובים אליי ביותר, וגם הוא עצמו, בעבר.

            "תרדוף אחריי עם כפכף, תמיר, תשמור על מקוריות."

            "אין בעיה, ביום חמישי בשמונה וחצי תחכי לי ונצא ל'דייט כפוי'. וכשנחזור אני מבטיח לרדוף אחרייך עם כפכף," אנחנו צוחקים יחד.

            "קבענו. יום טוב, תמיר."

            "יום טוב, נטי," הוא משיב ומנתק.

            "אימא," אני קוראת, והיא נכנסת לחדרי בשנייה וחצי.

            "לא האזנתי מאחורי הדלת!" היא מתגוננת מייד.

            "אני יודעת שכן, אימא, אבל זה לא משנה. רציתי רק להגיד לך שקבענו ליום חמישי, מה שאומר שמיום שישי יש לי חודש וחצי שקט ממך," אני רוקדת וצוחקת.

            "אנחנו עוד נדבר על זה," היא משיבה ויוצאת מחדרי.

            אני נכנסת למיטה, מדליקה את הטלוויזיה על הסדרה הקבועה שלי בוויוָה ומתקשרת שוב לאלינור.

            "נו, התקבלת לעבודה?"

            "לא, אלי, זה לא היה לראיון עבודה," אני נאנחת.

            כבר כמעט שלושה חודשים אני שולחת קורות חיים למקומות שונים. לפני חודש אפילו התפטרתי מהעבודה הזמנית שלי בגן הילדים כדי להיות פנויה לראיונות עבודה בבוקר, ומאז אני מחכה לשיחה שלא מגיעה. אני כל הזמן עוברת מקריאת ספר, לצפייה בסדרת טלוויזיה וליציאה עם חברות בערבים. האמת, נמאס לי מזה ואני מתפללת שיחזרו אליי מכל משרד שהוא.

            "אז מי זה היה?" שואלת הרכלנית שלי.

            "תמיר," חיוך נמתח על פניי.

            "תמיר, כאילו תמיר תמיר?" אני שומעת את ההפתעה בקולה. במחשבה שנייה, הייתי צריכה להגיד לה את זה פנים מול פנים. הפסדתי את כל הכיף.

            "יאפ, תמיר הזה."

            "וואו, זה היה מהיר, קבעתם פגישה?" הנה זה מגיע, אני חושבת, והחיוך שלי מתרחב אפילו יותר.

            "כן, קבענו, ליום חמישי, בשעה שמונה וחצי, הוא יאסוף אותי מהבית, והוא גם יחזיר אותי עד הבית," אני עונה מראש על כל השאלות שאני יודעת שהיא עומדת לשאול.

            "אני יכולה לחזור אלייך עוד כמה דקות?" היא שואלת בטון משועשע ואני תוהה איפה לכל הרוחות הצעקות של אלינור?!

            "כן, למה?"

            "אני הולכת להתקשר לדנדן, לקבוע לך טיפול מורחב," היא צוחקת ומנתקת.

            היא מתכוונת להפיק הנאה אישית מכל הסיפור הזה ואני אהיה הקורבן שלה, אבל לפחות ארוויח טיפול מורחב ומושקע אצל דנדן שלי.

תמיר

"אחי אני לא צוחק, אומרים לך!" אני צועק על דודי בטלפון. כבר עשר דקות שלמות אני איתו בטלפון והוא עדיין לא מאמין לי שהסכמתי לצאת ל'דייט הכפוי', כמו שנטלי קראה לו.

            "אתה באמת הולך לתת לזה סיכוי או שאתה הולך בשביל להשתיק את אימא רחל?" הוא שואל. לפעמים דודי מכיר אותי טוב יותר משאני מכיר את עצמי. הוא מכנה את אימא שלי 'אימא' ומתנהג כמו חלק מאיתנו. מספיק שנחליף מבטים ודודי כבר יודע מה עובר בראש שלי, ואני בשלו.

            "דודי, אפילו בטלפון אתה קולט אותי," אני צוחק.

            "ידעתי שאתה שקרן עלוב ואתה סתם עושה את זה בשביל להוריד את אימא רחל מהגב שלך, יא אפס אחד."

            הנה הפולנייה שבו יצאה החוצה.

            "מה אפס, דודי, היא לא רוצה את הדייט הזה בדיוק כמוני. פאק, אחי, היא קוראת לו 'דייט כפוי' והיא גם מודה שאימא שלה מכריחה אותה לצאת איתי!"

            "תמיר?"

            "מה, דודי?"

            "אל תנסה לעבוד עליי, אידיוט, היא הדליקה אותך כי היא לא נפלה מהרעיון לצאת עם 'תמיר אסולין הגדול' ואפילו אמרה שכופים עליה לצאת איתך, בזמן שיש לא מעט שמתחננות לצאת עם הקבלן המתחיל החתיך. כי בינינו, מי לא רוצה להביא להורים גבר חתיך עם תואר מהנדס?"

            טון הדיבור שלו הופך מעט נוקשה והוא אומר בכנות מה שהוא חושב, כמו תמיד.

            "תודה על הכנות, אחי. זה מזכיר לי כמה אתה אח אמיתי," אני צוחק צחוק מר.

            "אח אמיתי אומר לך את האמת בפנים, תמיר, לא מאחורי הגב שלך."

            הוא צודק ובגלל זה הוא הפך עם השנים להיות יותר מאח בשבילי.

            "אני יודע, אחי, ויכול להיות שאתה צודק, אבל אני מת מסקרנות לדעת איך היא נראית אחרי כל השנים שחלפו, לראות מי הבעלים של הפה החצוף הזה," אני נזכר בחוצפנית הקטנה.

            "טוב, בוא נעבור נושא. שלחת את ההצעה שלך למכרז?"

            דודי היחיד שתומך בי לנסות את מזלי בלי לעבור 'שפשוף' במשרדים השונים. דודי חי את החיים במנטרה 'תנסה לזרוק גבוה. אם לא פגעת הכי גבוה, מקסימום היתד תיתקע לך במקום נמוך יותר, אבל אף פעם לא בתחתית'. והתמיר המטומטם שבי החליט להקשיב לדודי המטומטם שבו.

            "אחי, מי יקבל את ההצעה שלי? למה אני מקשיב לך בכלל?" אני שונא את זה שאני מתייאש עוד לפני שניסיתי, אבל אני חי את המציאות היום־יומית ואני יודע שהסיכוי שלי שואף לאפס.

            "תמיר, הם לא מכירים אותך, מקסימום יזרקו את המעטפה שלך לפח בלי להסתכל. זה לא ששלחת את ההצעה שלך עכשיו לנשיא ארצות הברית, בן אדם, בסך הכול לאיזו עירייה במרכז הארץ. תנשום!" אני שומע אותו נושם ונושף כמו אידיוט.

            "אחי?"

            "ולנשוף," המשיך.

            "אתה שוב רואה 'בחורים רעים' וחושב שאנחנו מייק לאאארי ומרקוס?"[1] אני מושך את שמו של וויל סמית כמו שמושכים אותו בסרט.

            "רוצה לנחש באיזה קטע אני?"

            "כן, אחי, בקטע שאני מנתק לך בפנים," אני משיב ומנתק את השיחה.

ברגע האחרון אני מחליט להקשיב לדודי ולשטויות שלו, לנסוע לבית העירייה להגיש את ההצעה שלי, כאילו שמישהו באמת יקבל את ההצעה שלי ולא של קבלני ענק מוכָּרים. השיחות עם אימא ועם נטלי עיכבו אותי ואני חייב למהר. היום הוא היום האחרון להגשת הבקשה. אני חייב להגיע לפני סגירת המזכירות בבית העירייה.

            "נו כבר, תיסע, אתה על הנתיב השמאלי למען השם!" אני צועק וצופר כמו משוגע לאדם שנוסע לפניי עם שלט "ל" של לימוד נהיגה. אני עובר לנתיב הימני, פותח את החלון ומתחיל לצעוק על מורה הנהיגה שלו. "תלמד אותו קודם בחניה ריקה איך מעבירים את הרגל לגז ורק אז תעלה אותו לכביש. הוא נוסע על הנתיב שנועד לאנשים ממהרים, אידיוט." לפני שהמורה מספיק להגיב אני לוחץ על דוושת הגז ומזנק לעבר בית העירייה.

            אני מגיע 'על הקשקש', מחנה ורץ כמו משוגע לעבר המזכירות, נשארו לי ארבע דקות למועד הגשת ההצעה וכמעט פספסתי בגלל נהג מתלמד.

            ההצעה שלי מושלמת. חשבתי על הכול. שכונה פרטית קטנה של דירות דופלקס, קניון קטן נגיש לאימהות ולילדים בשעות אחר הצהריים, גינה קטנה במתחם, מזרקה מרשימה ומולה מקום ישיבה מסודר. מושלם לדייטים ראשונים, אני חושב לעצמי וצוחק. יופי, תמיר, עכשיו המילה 'דייט' מצחיקה אותך.

            אני מגיע מתנשף לעמדת הקבלה, בדיוק כשהפקידה קמה מהמחשב שלה.

            "שלום, הגעתי... למסור.... מעטפה למכרז."

            "אני מצטערת, אדוני, אבל כבר סגרנו."

            "גברתי, אני מתחנן אלייך. מיהרתי מאוד ונשארה לי עוד דקה וחצי. אל תסגרי לי את האפשרות להצליח." אני מסתכל עליה בעיניי עגל.

            "מה שמך, בחור צעיר?" היא דוחפת את משקפיה על גשר אפה.

            "תמיר אסולין."

            "טוב, תמיר, תמלא את הדף הזה ותסגור את המעטפה שלך. במכרז הבא אני ממליצה לך להגיע בזמן," היא אומרת ברוך.

            "אם לא הייתי חושש להפחיד אותך, הייתי נכנס עכשיו מאחורי הדלפק הזה ומחבק אותך לאות תודה."

            היא צוחקת, "קדימה בחור צעיר, אין לנו עוד הרבה זמן."

            "אני אזכור אותך לנצח... זהבה," אני קורא בתג השם שלה, קורץ לה והיא מסמיקה.

            "כן, בחור צעיר, אתה תזכור." היא מתחילה להקליד פרטים במחשב שלה ואז שבה ופונה אליי. "התשובות יגיעו במייל, אם התשובה חיובית ואם שלילית," היא מושיטה לי את אישור ההגשה.

            אני חותם על המסמ