מארז שבוע הספר מוניקה מרפי

רֵן
חמישה ימים לפני חג המולד
אני מתעוררת לאט, המהום שקט של שיחה מעיר אותי. העיניים שלי נפקחות באחת, ואני מציצה לשמאלי ומגלה שהצד של קרוּ במיטה ריק.

אה.

אני מושיטה יד לגעת בסדינים ומוצאת אותם קרים, מה שאומר שהוא ער כבר די הרבה זמן. הוא לא זה שמתעורר מוקדם במערכת היחסים הזאת – זה התפקיד שלי, בעיקר בחודשים האחרונים.

אני מתגלגלת לעבר שידת הלילה, מושיטה יד ולוקחת את הטלפון שלי. כבר אחרי שמונה בבוקר.

אני מתיישבת, מסיטה את השיער מפניי ומנסה להתעלם מהכאב הפתאומי בשדיים שלי. אני יורדת מהמיטה, מחליקה מעליי במהירות סווטשירט ישן של תיכון לנקסטר שאני עדיין לובשת כי הוא כל כך רך וחם, ויוצאת מהחדר שלנו לכיוון הקולות שעדיין נשמעים.

השיחה חד־צדדית, קול גברי עמוק שגורם לי להתחמם מבפנים. אני יודעת בדיוק מי מדבר, ואני יודעת בדיוק עם מי הוא מדבר. אני אפילו מתמהמהת מחוץ למטבח כדי שאוכל לרגל אחריהם, וחיוך מעקל את שפתיי.

"אימא שלך היא ציפור עצלנית, נכון? טוב, מגיע לה. את מחזיקה אותה ערה חצי לילה כי את כל כך רעבה כל הזמן."

מלמול נשמע, כאילו היא עונה לו, ואני לא מצליחה לרסן את הדמעות שממלאות את עיניי. נעשיתי רגשנית בשנה שחלפה. אני מרגישה שאני תמיד בוכה.

"את כל כך מתוקה. את נראית בדיוק כמוה עכשיו. התינוקת הכי יפה בעיר. אולי בכל המדינה? בכל העולם? את הציפור הקטנה והמתוקה ביותר. למרות שאת יותר כמו עץ, אבל זה לא כינוי כזה מוצלח, אה? אולי כדאי שנשנה את השם שלך. אני חושב שאני אתחיל לקרוא לך אדום החזה. אולי עורבני כחול? מה עם יונה?"

אני לא יכולה להתאפק יותר, אני נכנסת למטבח הקטנטן שלנו כדי לעצור את השטויות האלה.

"יונה זה הכינוי הכי גרוע בעולם, אני רצינית," אני מכריזה.

בעלי והתינוקת שלנו מסובבים את ראשם לכיוון שלי, שניהם מחייכים בזמן שאני נשארת חסרת נשימה. קרו יושב ליד שולחן המטבח כשהוא לובש רק מכנסי פיג'מה משובצים בצבע ירוק כהה, והבת שלנו משעינה את הלחי שלה על החזה שלו בטבעיות.

אני לא מאשימה אותה. אני אוהבת להצמיד את הפנים שלי בדיוק במקום הספציפי הזה, בנקודה שבה הצוואר שלו פוגש את כתפו. יש לו ריח טוב שם.

יש לו ריח טוב בכל מקום.

"תראי, הנה אימא שלך," קרו אומר לה במתיקות לפני שהוא מחייך לכיוון שלי. "בוקר טוב, ישנונית."

"בוקר טוב," אני מחייכת אל שניהם. "כל כך מאוחר."

"לא ממש. את אף פעם לא מצליחה לישון בגלל הדבר הקטן הזה," הוא מרים את ווילו וכורך את ידו סביב ישבנה הקטנטן, והיא מנדנדת את רגליה. "היא התחילה להיות חסרת מנוחה, ואת עדיין ישנת, אז חשבתי להיות מועיל."

"כמה זמן שניכם ערים?" אני נכנסת לעומק המטבח, האצבעות שלי משתוקקות להחזיק את הבת שלנו ולערסל אותה קרוב. היא אוהבת להתכרבל. אנחנו מרעיפים עליה כל כך הרבה אהבה שלפעמים אני חוששת שהיא תגדל להיות מפונקת, אבל קרו מרגיע אותי שהיא תהיה מפונקת לא משנה מה, הודות להיותה לנקסטר.

אבל לנקסטרית שמרעיפים עליה אהבה? זה דבר נדיר. אהבה לא תזיק לבת שלנו. היא רק תחזק אותה.

"יותר משעה." הוא מתחיל לדבר במתיקות אל הבת שלנו. "היה לנו קצת זמן איכות של אבא ובת, נכון, וויל? נכון?"

אני מגלגלת עיניים. "וויל? זה שם של בן."

"אני אוהב את זה. ואני חושב שגם היא. אה, וויל?"

ווילו מגרגרת, עיניה נוצצות כשהיא מחייכת לאבא שלה.

"תן לי אותה," אני מנענעת לעברו את האצבעות, והוא מניח אותה בזרועותיי. אני מחזיקה אותה קרוב, פניה הקטנות נלחצות אל הצוואר שלי, ואני שואפת עמוק את ריח התינוקות המתוק שלה. "אימא התגעגעה אלייך הבוקר."

"אימא נחרה אז אני די בטוח שלא התגעגעת אליה בכלל." קרו כבר מחייך כשאני נועצת בו מבט מרושע שאני לא מתכוונת אליו. "את רעבה?"

"גוועת." אני מניקה בחמשת החודשים האחרונים, ואני תמיד רעבה. הילדה הזאת רוצה לאכול כל הזמן, ולמרות העובדה שאני אוהבת לספק את הצרכים של התינוקת שלי, אני גם מרגישה שאני מכונת אוכל רוב הזמן.

"אני אכין לך ארוחת בוקר. פרנץ' טוסט?"

אני מנידה בראשי. הוא יודע שזאת ארוחת הבוקר המועדפת עליי אבל... "אני עדיין צריכה להוריד כמה קילוגרמים."

הוא קם מהכיסא וניגש אליי, כורך את זרועותיו סביבי כך ששנינו מקיפים את ווילו. "אני אוהב אותך עם קימורים."

"כבר היו לי קימורים. עכשיו הציצים שלי עצומים," אני נאנחת בשקט, אבל אני מתלוננת רק בפניו.

"את מאכילה את הילדה שלנו. ברור שהם יהיו עצומים." המבט שלו יורד אל החזה שלי, שמותח את החלק הקדמי של הסווטשירט שבעבר, לפני ההיריון, היה מונח עליי מושלם. "תפסיקי להיות כל כך קשה עם עצמך. ותכף יום ההולדת שלך. מגיע לך פרנץ' טוסט."

"בסדר," אני נכנעת, כי להתווכח עם קרו על דברים כאלה זה חסר טעם. הוא תמיד מקבל את מה שהוא רוצה. לא שאני לא מרוויחה מזה.

אני מתיישבת ליד השולחן ומחזיקה את ווילו בזמן שקרו מסתובב במטבח ומכין לנו ארוחת בוקר. בחיים לא הייתי מעלה על דעתי שאלו יהיו החיים שלנו. שנינו נשואים עם ילדה, גרים בדירה קטנה באפר ווסט סייד. וכשאני אומרת קטנה, אני מתכוונת יחסית לסטנדרטים של לנקסטר, כי המשפחה שלו היא הבעלים של כמה מהדירות הגדולות ביותר שאי־פעם נראו בעיר. הנכסים שלהם עצומים ומרשימים.

אחת הדודות של קרו שמעולם לא היו לה ילדים מתה לפני כמה שנים, מייד אחרי החתונה שלנו, והיא השאירה לנו את הדירה שלה. זו הייתה מחווה בלתי צפויה ונפלאה, ובעוד האחים של קרו – ששניהם בעסקי הנדל"ן – ניסו בכל כוחם לגרום לנו למכור את הדירה בטענה שהמחירים בשכונה הם הגבוהים ביותר שהיו אי־פעם, סירבנו.

במקום זה, שיפצנו מעט, שדרגנו אותה לסטנדרטים מודרניים בלי לאבד את הקסם שלה. הבניין נבנה בסוף המאה התשע־עשרה, וברגע שנכנסתי לדירה, הסתכלתי על בעלי במבט מלא תקווה, והוא התחיל לצחוק.

"את רוצה לשמור אותה." הוא אפילו לא טרח לשאול. הוא פשוט ידע.

הנהנתי, ניגשתי אליו, כרכתי את זרועותיי סביב צווארו ונישקתי אותו חזק על השפתיים. "כן, בבקשה."

הפכנו אותה לשלנו. האחים שלו חושבים שאנחנו משוגעים כי אנחנו רוצים לגור בדירה קטנה כל כך, אבל אני אוהבת אותה. היא נעימה וחמימה, ובכל פעם שאני נכנסת אליה, אני מרגישה שזה היה הדבר הנכון בשבילנו. יש בה שלושה חדרי שינה, וזה מספיק מקום עבורנו, אבל מתישהו יהיה לנו עוד ילדים. בסופו של דבר ייגמר לנו המקום.

אני לא יכולה לשאת את הרעיון שנצטרך לעבור מכאן.

אני אבודה כל כך במחשבותיי כשהבת שלי אוחזת בשערי ומושכת אותו, שולפת אותי מהחלומות בהקיץ. אני צועקת, והקטנה השובבה צוחקת.

ממש צוחקת.

"היא יותר לנקסטר ממה שחשבתי," אני ממלמלת לבעלי, שמבזיק אליי חיוך חסר אונים לפני שהוא ממשיך לבשל.

האם הבנות – והבנים – שלמדו איתנו בתיכון לנקסטר לא ייפלו מהרגליים אם הם ידעו שהמנהיג הכול יכול של הכיתה שלנו הפך לחלוטין מבוית? אני לא לוקחת אחריות מלאה לשינוי הזה. בעלי נהנה לבלות בבית שלנו. לשפץ אותו. למצוא יצירות אומנות ולתלות אותן על הקירות.

ריח נורא מכה באפי בדיוק ברגע שהקטנה היפה שלנו עושה קקי, מה שכמובן גורם לה לצחוק שוב.

"אני יכול להריח את זה," קרו אומר כשהוא שובר ביצים לתוך קערה.

"נראה לי שצריך להחליף לה," אני קמה, מהדקת את אחיזתי בווילו ויוצאת מהמטבח, לעבר חדר השינה שלה.

ברגע שאני נכנסת לחדר שלה, אני רגועה, חיוך מעקל את שפתיי בלי שום סיבה מיוחדת מלבד העובדה שאני אוהבת להיות כאן. הקירות והווילונות בצבע שמנת. העריסה בוורוד בהיר, ויש בובת פרווה של דובי ורוד ענק שיושב על כיסא הנדנדה, פניו מכוסות בנשיקות שפתון.

קרו מצא את זה בשבילי. בדיוק כמו שהוא מצא את יצירת האומנות שתלויה על קיר חדר השינה של הבת שלנו. כשביקשתי לראשונה להעביר את היצירה לחדר שלה, קרו נראה מודאג.

"את בטוחה שאת רוצה את זה שם?"

ההנהון שלי היה נחרץ. לא היה סיכוי שהוא יצליח לשכנע אותי שזה רעיון רע. "אני אהיה בחדר הזה הרבה. אני רוצה להסתכל על היצירה בכל הזדמנות שיש לי."

קרו דאג לתלות את יצירת האומנות האהובה עליי על הקיר, כלומר מול המקום שבו אני יושבת בכיסא הנדנדה עם הבת שלנו. לפעמים באמצע הלילה אני פותחת את הווילונות ונותנת לאור הרחוב להיכנס לחדר שלה. היצירה נצבעת בקרן אור זהובה, ואני מתבוננת בה כמו מתוך חלום בזמן שאני מתנדנדת ומניקה את ווילו.

בכל פעם שאני מסתכלת על 'מיליון נשיקות במהלך חייך', הראש שלי מתמלא ברגעים הרומנטיים שקרו ואני חלקנו. בכל הדברים שהוא עשה עבורי. בכל השפתונים שעדיין תופסים את רוב המגירות בשידת האיפור שלי. בתיק הוורוד של שאנל אני משתמשת עד היום, אף על פי שהוא קנה לי אחרים מאז.

בעלי נדיב מאוד. וחתיך. וסקסי. בזמן שאני לא מרגישה סקסית במיוחד לאחרונה, הוא עדיין גורם לי להרגיש אהובה. מוערכת. אני עדיין מרגישה פרפרים כשאני רואה אותו, אפילו עכשיו כשהוא מבשל במטבח, אני לא יכולה שלא להתפעל מגבו הרחב, מהעיקול המושלם של הישבן שלו מתחת למכנסי הפיג'מה האלה.

אחרי שאני מסיימת להחליף לווילו ולהלביש לה בחזרה את הפיג'מה, קרו מופיע בפתח חדר השינה שלה כשהוא מחזיק מרית.

"ארוחת הבוקר מוכנה," הוא מחייך, מבטו נעוץ בבת שלנו ולא בי.

אני נלחמת באכזבה שמאיימת להציף אותי. אומנם אני יודעת שבעלי אוהב אותי, אבל אני עדיין מתקשה קצת להתמודד עם העובדה שאני לא מקבלת את כל תשומת הלב שלו.

מה שגורם לי להישמע כמו ילדה מפונקת, בעיקר כי אני מתלהבת מווילו בדיוק כמו קרו.

אבל כמעט חג המולד. ויום ההולדת שלי. הייתי רוצה שבעלי יתמקד בי.

ולא באף אחד אחר.

"אוקיי," אני אומרת כשאני מתקרבת אליו, לוקחת את המרית מידו ומעבירה אליו את ווילו. "תודה."

הוא צוחק כשאני מתרחקת, ואני שומעת אותו מדבר עם הבת שלנו.

"מה נכנס באימא היום, אה?"

אני אגיד לך מה לא נכנס לאימא לאחרונה.

אבא.