מגילת ההיפוכים

"נפעמתי מהסבריך כאשר הבאת לחיים את מגילת אסתר בקריאתך הזהירה, בפרשנותך הגאונית ובנחישותך לגלות את משמעותה האמיתית".

הרב אדוארד מ' פינשטיין (Rabbi Edward M. Feinstein),

עמק בית שלום, אנסינו קליפורניה (Valley Beth Shalom, Encino California).

"אילן סנדובסקי מציג ראייה מקורית ושנונה של מבנה מגילת אסתר והתנהגותם המרתקת של המשתתפים. ספרו הוא עדות לכך שגם אחרי אלפיים שנות פרשנות חושפת עדיין המגילה סודות עסיסיים, שיעלו חיוך על שפתי הקוראים, וברק בעיניהם".

ציוני זבית, פרופסור לספרות מקראית (Dr. Zevit Zioni, Distinguished Professor),

האוניברסיטה האמריקאית-יהודית, לוס אנג'לס (AJULA).

מדוע סיכן מרדכי את אסתר, כאשר בקלות היה יכול לכערהּ או לחתנהּ? למה סיכן מרדכי את כל עם ישראל, כאשר סירב להשתחוות להמן? כיצד וידאה אסתר שהמלך אהב אותה? מה היה תוכן השיחה בין המן למלך, לאחר שהמלך רומם את כיסאו?

בספרו של אילן סנדובסקי, מגילת ההיפוכים, ניתן למצוא מענה לשאלות אלה ולרבות אחרות. בשפה עניינית וקולחת מציג המחבר הסתכלות יצירתית ומרעננת על הטקסט המקראי המוכר, מגילת אסתר.

לא בכדי נכנסה מגילת אסתר לקנון התנ"כי. באמצעות התבוננות מדויקת בטקסט המגילה, במבנה ובהתנהגות גיבוריה, נפרס לעיני הקורא עולם של תככים ומזימות, ומתגלות גם תובנות חדשות.

אילן סנדובסקי, יליד הארץ, גדל בטבעון, בוגר הטכניון במגמת אלקטרוניקה. סיים תואר שני בהנדסה בלוס אנג'לס ועבד בתעשייה הבטחונית בארצות-הברית. תוך כדי כך השלים את לימודיו בחוג למשפטים, וכעת הוא עורך-דין ורשם פטנטים מורשה. בעקבות השתתפות בסדרת הרצאות בתנ"ך, מצא את עצמו משתמש בידע המדעי והמשפטי שלו כדי לבקר ולהסביר את מגילת אסתר מנקודת ראות חדשה.

משתה המלך

יריד עולמי

"בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ, עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו" (אס' א, ג). ייתכן שאחשורוש פעל בדומה לדוד, שכאשר החליט בשנה השביעית למולכו בחברון שהגיע הזמן להקים בירה שתייצג את כל העם, הוא כבש את ירושלים והעביר אליה את נשותיו, בנות שאול המלך, כדי לרומם את ייחוסו, ואף העלה לירושלים את ארון הברית בחגיגה גדולה, אשר בסופה הודחה מיכל, בת שאול, ממלכותה.

ואכן, בשנה השלישית למלכותו, כאשר התייצב שלטונו, ארגן המלך מסיבה שנמשכה כ-180 יום. מכל רחבי הממלכה (127 מדינות ומחוזות)  הגיעו משלחות מכובדות אל שושן הבירה, וכן רבבות של אורחים. המשלחות שהגיעו, דמו למשלחת מלכת שבא שבאה אל שלמה המלך: "בְּחַיִל כָּבֵד מְאֹד, גְּמַלִּים נֹשְׂאִים בְּשָׂמִים וְזָהָב רַב מְאֹד, וְאֶבֶן יְקָרָה" (מל"א י, ב). מטרת המלך הייתה להראות "אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ" (אס' א, ד). המלך אחשורוש כיבד את אורחיו במשתה מפואר, וכנראה, כל משלחת קיבלה לערב אחד את הזכות להציג בפני המלך את עמה, תרבותה ומרכולתה, ואף להעניק לו מתנות. המשלחות סחרו והעבירו מידע. היריד היה הצלחה גדולה. במשך היריד, לא היו מהומות, הפרעות, ניסיונות התנקשות או ניסיונות מרד. עמי הממלכה הכירו ביתרונות הכלכליים של הממלכה: תנועה ומסחר חופשיים, עלייה ברמת החיים, חופש ממלחמות, חופש דתי וחוק אחיד.

משתה לאנשי שושן

לאחר הצלחת היריד העולמי, "עָשָׂה הַמֶּלךָ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים: בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ" (אס' א, ה). המלך הורה למלכה ושתי לעשות "מִשְׁתֵּה נָשִׁים, בֵּית הַמַּלְכוּת, אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" (א, ט) היכן "[ש]כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ, בְּבֵית הַמַּלְכוּת" (ה, א) ניצב.

ביום האחרון למשתה, בסוף ארוחת הערב, "כְּטוֹב לֵב הַמֶּלֶךְ בַּיָּיִן" (א, י), פקד המלך על שבעה מסריסיו האישיים ללכת "לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה בְּכֶתֶר מַלְכוּת לְהַרְאוֹת הָעַמִּים וְהַשָּׂרִים אֶת יָפְיָהּ" (א, יא).6 המלך לא הורה לסריסים מהיכן להביא את המלכה, לכן אין ודאות שהוא ידע שהיא עדיין נמצאת במשתה הנשים בבית מלכותו. ניתן להסיק שלפחות חלק משרי המלך לא ראו את ושתי לפני כן. המלך פקד על הסריסים להביא את המלכה, אולם לא פקד בפירוש על המלכה לבוא. ואכן הסריסים פנו לעשות את שצוּווּ, אך חזרו בידיים ריקות בטענה שהמלכה מיאנה לבוא. בתגובה, כעס המלך מאוד, "וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ", אולם הוא לא קם, לא יצא מהחדר, לא צעק על הסריסים, לא פקד להביא את המלכה בכוח, אלא נשאר לשבת ופעל בשיקול דעת.

מדוע מיאנה המלכה לבוא?

המלכה הייתה מודעת לכך שלמלך יש רשות לקרוא לה בשם, לבוא אליו, כאשר היא בבית הנשים (אס' ב, יד), וגם אסתר מציינת את החוק באומרה: "וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם" (ד, יא).

המלך נהג להתייחס לכפופים לו כאל חפצים,7 ופקודתו "לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה" מעידה על חוסר כבוד למלכה. חז"ל טענו שוושתי הייתה נכדתו של נבוכדנצר מלך בבל,8 והעניקה כבוד וייחוס לממלכת פרס, שרק לפני זמן קצר כבשה את ממלכת בבל ונעשתה לשליטה עולמית. ושתי הייתה אמורה לאחד את שושלות המלוכה של פרס ובבל כדי לחזק את מעמדו של אחשורוש. אולם כמיכל בת שאול (שמ"ב ו, כ), ושתי לא הייתה מרוצה ממעמדה, ולא רצתה לאפשר לאחשורוש להראות "אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ". ייתכן שהמלך ידע שוושתי אינה רוצה לשאת את כתר פרס, ועל כן דרש שתבוא עם הכתר.

המלך פקד להביא מיד את המלכה "בְּכֶתֶר מַלְכוּת" כדי "לְהַרְאוֹת... אֶת יָפְיָהּ". חז"ל הסבירו שהמלך השיכור דרש להביא אותה ערומה עם כתר בלבד, כדי להראות את גופה היפה ולא את בגדיה. ייתכן שוושתי חשבה שהמלך פקד עליה לחשוף את פניה, ידיה או רגליה, ושמא לבוא עירומה כרקדנית בטן. המלך כעס; לאחר שהעניק לה כבוד לעשות "מִשְׁתֵּה נָשִׁים בֵּית הַמַּלְכוּת אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" ולשבת על כיסאו, היא מזלזלת בכבודו ורואה בו שתיין מועד, חסר תרבות, הדורש מאשתו להופיע בעירום, כשם שמיכל חשבה על דוד המלך שהוא "אַחַד הָרֵקִים" (שמ"ב ו, כ).

קיימת אפשרות שהמלכה סירבה לקבל את פקודת המלך לצאת ממשתה הנשים, כי הפקודה הזו סתרה את פקודת המלך לערוך משתה לנשים בבית מלכותו. המלכה הייתה חייבת להחליט האם הפקודה האחרונה גוברת ומחליפה את קודמתה, או שיש להתעלם מהפקודה השנייה - הן המלך נהג להקפיד שאת פקודותיו "אֵין לְהָשִׁיב" (אס' ח, ח).

כדי לדעת בוודאות מדוע מיאנה ושתי להופיע בפני המלך, אנו חייבים לבחון את החוק הקיים ואת והחוק החדש שפורסם כתוצאה מסירובה זה של ושתי. המלך כמובן היה יכול לגרשה רק משום שהעליבה אותו, כשם שעשה דוד המלך למיכל, אולם אחשורוש פעל תמיד לפי החוק והנוהג. המלך לא היה שיכור, הוא לא איבד שליטה, ולמחרת קרא אליו את ההיסטוריונים ואת עורכי הדין על מנת לדון בבעיה בהתאם לחוק (א, יג-טו). שרי המלך ישבו לפני המלך על פי סדר חשיבותם. ממוכן, שהיה האחרון ברשימה וזוטר במעלתו, דיבר ראשון (א, יד), כנהוג "בדיני נפשות".9 הוא הציע להדיח את ושתי ללא חוק, ולמצוא מלכה "הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה" (א, יט). ממוכן הגביל את החיפוש לרעותיה של ושתי, כלומר, לנערה בעלת ייחוס כמוה. ממוכן מציין שנשות השרים ראו את סירובה של המלכה לכבד את המלך, כלומר, משתה הנשים עדיין לא נגמר, והמלכה סירבה למלך כשהיא הייתה בבית מלכותו. במגילה אכן נכתב: "וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ כִּדְבַר מְמוּכָן" (א, כא), אך המלך לא חיפש מלכה טובה מוושתי, והחוק שפורסם לאחר ההתייעצות - "לִהְיוֹת כָּל אִישׁשֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ" (א, כב) - איננו קשור לדברי ממוכן. מכאן אפשר להסיק שהשרים הבכירים המשיכו בדיון המשפטי לאחר דברי ממוכן.

חוק הגנת כבוד וביטחון המלך

בארמון המלך הייתה חצר פנימית, שבתוכה היה בית המלכות, אשר בו עמד כיסא מלכותו. אסתר הסבירה את חוק הגנת כבוד וביטחון המלך הידוע:

אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ [ו / או] אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית, אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא, אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית, לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב, וְחָיָה (אס' ד, יא).

בהתבוננות זהירה בחוק, אנו רואים שתי אפשרויות:

1. מדובר בחוק אחד, וחייבים להתמלא שני תנאים באותו הזמן: (1) לבוא אל המלך, וגם (2) לבוא לחצר הפנימית. כלומר, אין סכנה לבוא למלך שלא דרך החצר הפנימית ולטפוח בכתפו, ומותר לכל ארחי פרחי לבוא לחצר המלך ולשבת על כיסא המלך כשהמלך לא בביתו. קשה לקבל חוק כזה, ובנוסף, הרודוטוס לימד שאפילו מלך פרס לא היה יכול להוציא להורג אדם על עברה אחת בלבד.10

2. מדובר בחוק הכולל שני חוקים נפרדים השומרים על כבוד וביטחון המלך: הראשון (בחשיבותו) אוסר לבוא אל המלך באשר הוא, והשני האוסר לבוא אל בית מלכותו, אפילו אם ידוע שהמלך לא נמצא בו. ואז, הבא "אֶל הַמֶּלֶךְ" ו-"אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית", עובר שתי עברות, והוא בן מוות. והנה, אסתר משתמשת רק בחלק אחד באומרה "וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ [באשר הוא], אֲשֶׁר לֹא כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי" (ד, טז), ללא התוספת "אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית", והיא עדיין מסתכנת באבדון, אבל אולי לא במוות.11

לדוגמה, כשהמן הגיע למלך מוקדם בבוקר (ה, יד), לפני שכל שאר השרים באו, הוא עמד וחיכה בכבוד בחצר החיצונית, ולא נכנס לחצר הפנימית (ו, ה), אף על פי שהוא לא ידע איפה המלך ואם המלך בכלל נמצא בביתו. לעומתו, אסתר נכנסה לחצר הפנימית ועמדה בכבוד במקום שהמלך יראה אותה, מכיסאו, עד שהמלך הושיט לה את שרביט הזהב והזמינהּ לבוא אליו ולדבר (ה, ה).

התוספת "לְבַד מֵאֲשֶׁר יוֹשִׁיט לוֹ הַמֶּלֶךְ אֶת שַׁרְבִיט הַזָּהָב, וְחָיָה" אינה מחייבת שהמלך יהיה נוכח בזמן ביצוע העברה. להפך, כאשר המלך ושומרי ראשו אינם בהיכל בית מלכותו, קיימת סכנה שזה ניסיון לכבוש את בית המלך, ואז אין אפילו אפשרות להינצל ממוות ודאי.

החוק הזה הגן על המלך, אבל אפשרי שלמלכה היה חוק הגנה דומה, שאת היקפו בדיוק לא יידע אותנו כותב המגילה.

סריסי המלך שנשלחו "[מ]חֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ" (א, ה) להביא את המלכה מבית המלכות, עברו על חוק הגנת כבוד וביטחון המלך ובית מלכותו, כשנכנסו דרך החצר הפנימית למסיבת הנשים בבית מלכותו של המלך, ללא הזמנה מהמלכה או מהמלך. מכיוון שהמלך הורה לוושתי המלכה לעשות "מִשְׁתֵּה נָשִׁים, בֵּית הַמַּלְכוּת", אולי חשבה המלכה שבית מלכותו של המלך הפך זמנית לחלק מבית הנשים, אשר היה בשליטתה, או שהיא קיבלה את כל זכויות המלך בבית המלכות, ואסור לזרים להיכנס ללא רשותה. המלכה לא פקדה להרוג את סריסי המלך, אולם מבחינתה, הם לא היו קיימים, ודבריהם לא נשמעו.

הסוגיה הייתה: בעימות בין שני החוקים, השומרים על כבוד וביטחון המלך, מי הוא המנצח: "הַמֶּלֶךְ" (האיש) או "הֶחָצֵר" (המקום)? המלכה הייתה בטוחה שחוק המקום מעניק לה עליונות על סריסי המלך, והתעלמה מהעלבון שספג המלך. המלכה המשיכה במריה, ולא ניסתה לבוא למלך בלילה, לא קרואה, כדי להתנצל ולבקש רחמים. לכן, או שוושתי הייתה בטוחה בניצחונה או שהעדיפה להסתכן באיבוד מעמדה כמלכת פרס.

תיקון חוק הגנת כבוד וביטחון המלך

מהעובדה שפקודה חדשה פורסמה, אנו למדים שהחוק לא היה ברור. כדי להעניש את המלכה, המלך היה חייב להשתמש בפקודה, אשר כאילו הייתה קיימת תמיד, ואינה פועלת רטרואקטיבית. פקודת המלך החדשה כללה שני סעיפים:

1. "לִהְיוֹת כָּל אִישׁשֹׂרֵר בְּבֵיתוֹ " – חוק כזה, ברור שהיה קיים תמיד. אולם בעניינה של המלכה, פסק הדין קבע למעשה: (1) כבוד האיש הוא מעל כבוד המקום, וכל הממלכה היא ביתו של המלך. (2) אין להפעיל חוקים המעניקים זכויות כבוד והגנה למלך ולבית מלכותו, נגד המלך ועושי דברו. (3) זכותה של המלכה לכבוד, בבית הנשים ובבית המלך כאורחתו, אינה מעניקה למלכה כבוד מעל כבודו של המלך באשר הוא. (4) המילה "שֹׂרֵר" מציינת שלמלך מותר לפעול "בְּבֵיתוֹ" בשׂררה, וכשליט עליון בביתו, הוא רשאי לשנות את דעתו ואת פקודתו, וחייבים לכבד את פקודתו הראשונה ולבצע את פקודתו האחרונה.12

2. "וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ "– תוספת זו לפקודה מלמדת שלכל איש השׂורר בביתו ניתנת הזכות לדבר בשפת עמו בביתו. פקודת המלך נראית הגיונית כאילו הייתה נכונה מאז ומתמיד.13 בממלכת בבל, השפה הרשמית הייתה ארמית,14 אך אחשורוש, שלא דיבר ארמית אלא פרסית, חשב שהוא אינו צריך ללמוד לדבר ארמית עם מלכתו, אלא היא, כאשתו שאינה בת עמו, חייבת להבין את שפתו. מכיוון שממלכת פרס הייתה מורכבת משני עמים שולטים: פרסים ומדים,15 המלך כנראה לא היה רשאי להכריז על הלשון הפרסית כשפה רשמית יחידה. יש לציין, שהמלך הגביל את ראש המשפחה לדבר בשפת עמו ולא בכל שפה כרצונו. המלכה כנראה סירבה להבין פרסית, דבר שהראה את סלידתה מתרבות פרס ואת אי-רצונה להתאחד לממלכת פרס. פקודה זו ביטלה את הארמית כשפה הרשמית של ממלכת פרס, ויצרה מעמד חדש של פקידי המלך, אשר תרגמו את פקודות המלך לכל העמים בשפתם, ותרגמו חזרה את הודעות העמים למלך.