מכתבים לאישה צעירה

תשעה מכתבים שכתב המשורר הנודע, מחבר "מכתבים למשורר צעיר", הפעם לאישה שעימה לא נפגש מעולם. רילקה שימש כמעין "גורו" לצעירות וצעירים רבים שביקשו את עצותיו בבעיות מהותיות של הקיום האנושי.

1.
סוֹליוֹ / גְרָאוּבּינדֵן, שווייץ,¹
2 באוגוסט 1919
אינני סבור, גברת נכבדה, שביכולתי להשיב על השורות שכתבת לי טוב יותר או מדויק יותר מאשר אם אבטיח לך עד כמה אני מבין את הדחף שהביא לכתיבתן. הדבר־מה האמנותי אינו יכול לשנות דבר וגם לא לשפר דבר, מרגע שהוא שם, הוא ניצב לנוכח האנשים ממש כמו הטבע, מתגשם בעצמו, מתעסק בעצמו (כמו מזרקה), דהיינו, אם נרצה לכנות זאת כך: אדיש. אבל בסופו של דבר הרי אנחנו יודעים שהטבע השני הזה, ששומר מרחק, שהרצון השולט בו שומר אותו רחוק, הריהו עשוי גם מן האנושי, עשוי משיאים של סבל ושל אושר — ובכך טמון המפתח לאותו בית נכות של נחמה בלתי נדלית שנדמה שמרוכזת ביצירת האמנות, ודווקא הבודד רשאי לתבוע עליה זכות מיוחדת, זכות שאי אפשר לבטא. ישנם, אני יודע, רגעים בחיים, שנים אולי, שבהם מגיעה הבדידות לדרגה שלא היינו מודים בה, לו היינו נתקלים בה בזמנים של חברת אנוש מוכנית, שגרתית. הטבע אינו מסוגל לקרוב אלינו, נדרש לנו הכוח להפוך את משמעו ולגייסו, לתרגם אותו במידת מה למושגים אנושיים, כדי לקרב לנו לפחות מיעוט ממנו; אבל דווקא זה מה שהמתבודד מטבעו אינו מסוגל לו: הוא רוצה רק לזכות במתנה ללא תנאי, הוא אינו יכול לתת דבר בתמורה, כפי שאדם שמצוי בשפל מסוים של חיוניותו בקושי יכול לפתוח את פיו לחתיכת המזון המוגשת אליו — אותו הדבר שרוצה וצריך להגיע אלינו, צריך ממש להתנפל עלינו, משל הוא עורג לנו, כאילו אין דבר שהוא רוצה מלבד לשלוט בקיום הזה, כדי להפוך כל אטום של חולשתו להתמסרות. גם אז, הלכה למעשה, לא ישתנה דבר, יהיה זה יהיר לצפות מיצירת אמנות שיהיה בכוחה לסייע; אך לצפות שהמתח של האנושי שיצירת האמנות נושאת בתוכה מבלי להפנותו כלפי חוץ, שעוצמתה הפנימית, מבלי שתוחצן, תוכל ליצור את האשליה, כבר בעצם נוכחותה, כאילו היא שאיפה, דרישה, חיזור — אהבה מטלטלת ומחזרת, סערת רגשות, ייעוד: זהו מצפונו הטוב של הדבר האמנותי (ולא משלח ידו) — והתרמית הזאת שבינו ובין האדם הנעזב דומה לכל התרמיות של אנשי דת, שבאמצען, מאז שחר ההיסטוריה, קידמו את האלוהי.
אני מאריך בדבריי ביוהרה, אבל מכתבך ממש דיבר אליי, אליי, ולא אל מישהו שכותב המכתב העניק לו במקרה את שמי, ולכן רציתי גם אני מצידי להיות לא פחות מדויק ולהציב מולך לא איזו קלישה סתומה, אלא את החוויה הממשית, המעשית של המגע הזה.
העובדה שאת מדברת בסוף מכתבך על ילדך, מעניקה למכתבך פנייה לעבר האמון, אמון שאינני יכול להשיב עליו אלא בנכונות הגמורה ביותר לקבל עליי אמון. אם ייטב הדבר בעינייך, ספרי לי על הילד הזה ועל עצמך, גם אם יהיו אלה דפים רבים. אני נמנה עם האנשים המיושנים שמחשיבים את המכתב אמצעי של קשר, האמצעי היפה והמועיל ביותר לקשר. אומנם עליי לומר שהשקפתי זאת מרבה לפעמים את חליפת המכתבים שלי יותר ממה שאפשר לשאת, וזאת, יחד עם העבודה — לעיתים לאורך חודשים — ולעיתים מזומנות יותר (כמו לאורך המלחמה כולה) גם איזו "בצורת נפש" בלתי נשלטת, מביאות אותי לכדי אלם ומותירות אותי אילם; אבל כנגד זאת אינני מודד קשרים אנושיים לפי המידות של הקיום האנושי החסכוני והמחשב תמיד, אלא באלה של הטבע.
יהא זה מעתה ואילך, אם תרצי זאת, חיבור והסכם בינינו, אני איעדר ממושכות, אבל, אם יהיה הדבר יאה בעינייך, תמיד אשוב ואהיה שם, יודע, שותף לידיעה, כפי שהותר לי היום לראשונה להיות.
ריינר מריה רילקה
_{[1] השארנו את כתיב המקומות, המשתנה ממכתב למכתב, בצורתו המקורית. [המערכת].}