מסעו של אריה אפריקני בפריז • מסעו של אנקור פריזאי

כאן יֵרָאה אילו סיבות של פוליטיקה גבוהה אילצו את הנסיך לֵיאוֹ לערוך מסע בצרפת

במורד הרי האטלס, מצד המדבר, מולך אריה זקן שניזון מתחבולות עורמה. בנעוריו ערך מסע עד להרי הירח; הוא ידע כיצד לחיות בארץ הבַּרבָּרים, בטוֹמבּוּקטוּ, בהוֹטֶנטוֹטיָה, בקרב רפובליקות של פילים, נמרים, בּוּשׁמֵנים וטְרוֹגלוֹדיטים. גבה מהם מיסים ולא הִרבה להציק להם; כי רק בימי זקנתו, כיוון ששיניו קהו, גרם לכבשים לזעוק בשעה שטרף אותן. בזכות טוב לב אוניברסלי זה כינוהו קוסמופוליט, או גם ידידם של הכול. בעלותו על כס מלכותו, ביקש להצדיק את חוקת המשפט של האריות באמצעות האקסיומה המופלאה: לקחת, משמע ללמד.[1] והוא נחשב לאחד המונרכים המשכילים ביותר. דבר שלא מנע ממנו לתעב ספרים ואנשי רוח. "הם מסבכים שבעתיים את מה שכבר מסובך," אמר.

חרף מאמציו, העם רצה להיות מלומד. הטפרים הילכו אימים בכל רחבי המדבר. לא רק נתיניו של הקוסמופוליט הזעימו פנים, אלא משפחתו גם היא החלה להתרעם. הוד רוממותם המְטוּפָרים הצעירים טענו נגדו שהוא מסתגר עם האדון טוֹפָר הגדול, איש סודו, כדי למְנות את אוצרותיו בלי שאיש יורשה לראותם.

אריה זה הכביר בדיבורים, אך המעיט לפעול. הרעמות סמרו. מעת לעת קופים, ישובים על עצים, הסבירו ויִשְׁבו בעיות מסוכנות. נמרים ופנתרים תבעו חלוקה שוויונית של המלקוח. לבסוף, כמו במרבית החברות, השאלה בדבר הבשר והעצמות פילגה את ההמונים.

פעמים מספר כבר אולץ האריה הזקן להפעיל את כל האמצעים שעמדו לרשותו כדי לדכא את מורת רוחו של העם בהישענו על מעמד הביניים של הכלבים והזאבים, שמכרו לו במחיר מופרז את עזרתם. זקן מכדי להילחם, ביקש הקוסמופוליט לסיים את חייו בשלווה, וכמו שאומרים, כטוסקני אמיתי של אומת האריות, למות במאורתו. לפיכך הניעו אותו החריקות בכס מלכותו להעמיק לדון במצבו. כאשר הוד מעלת גורי האריות הִמרו את פיו מעט יותר מדי הוא ביטל את חלוקת המזון ואילף אותם באמצעות הרעב; כי הוא למד, במהלך מסעותיו, כיצד משקיטים את הנתינים כאשר אין טרף לבלוע. אבוי! הוא הפך והפך בשאלה רצינית זו בכל שיניו. בראותו את אומת האריות נסערת, מצב שאפשר שיהיו לו השלכות חמורות, עלה בדעת הקוסמופוליט רעיון מתקדם במאוד מאוד לבעל חיים, אך רעיון שלא הפתיע כלל את יושבי הקבינטים שהעצות והתחבולות, שהשתמש בהן בצעירותו כדי לקנות את תמיכתם, היו מוכרות להם היטב.

ערב אחד, מוקף בבני משפחתו, פיהק האריה פעמים מספר ואמר דברים נבונים כדלקמן: "אני באמת עייף מאוד מלגלגל תמיד את האבן הקרויה שלטון מלכותי. רעמתי הלבינה במהלכו, דבריי נדושו וכספי בוזבז, בלי שהרווחתי הרבה. עליי לתת עצמות לכל מי שטוענים כי הם תומכים בשלטוני! אילו לפחות הייתי מצליח! אך כולם מתלוננים. רק אני איני מתלונן, ועכשיו מחלתי הולכת ומתפשטת בגופי! אולי איטיב לעשות אם אניח לדברים ואעביר לכם, ילדיי, את שרביט המלוכה! אתם צעירים, צעירי העם יאהבו אתכם, ותוכלו להיפטר מכל האריות הנִרגָנים בהשיבכם ריקם את דרישתם לנצֵחַ."

הוד מלכותה הלביאה חוותה פרץ של נעורים ושרה את המרסייז של האריות:

"השחיזו את ציפורניכם, סמרו את רעמותיכם!"

"אבי," אמר הנסיך הצעיר, "אם אתה נכון להיענות למשאלתו של העם, אני מודה כי האריות מכל רחבי אפריקה, המתרעמים על ה־far niente י[2] של הוד מלכותך, עמדו לחולל סערות שיש בכוחן להטביע את ספינת המדינה."

אה! פרחח שלי, חשב האריה הזקן, לקיתָ במחלתם של נסיכי המלוכה, וכל בקשתך היא לראותני מוותר על כיסאי!... טוב ויפה, נרביץ בך בינה! "נסיך," אמר הקוסמופוליט בקול רם, "אין מולכים עוד בעזרת התהילה, אלא בעזרת החוכמה, וכדי לשכנע אותך, גש מייד למלאכה."

ברגע שידיעה זו פשטה ברחבי אפריקה היא הקימה מהומת אימים. מאז ומעולם, במדבר, לא היה אריה שוויתר על שלטונו. אחדים אומנם הורדו מכיסאם בכוח הזרוע בידי חמסנים, אך איש לא העלה בדעתו לנטוש את כיסאו. לכן אפשר היה לבטל בנקל את הטקס הרשמי, בהעדר תקדימים.

בבוקר, עם עלות השחר, הכלב הראשי, מפקד נושאי הרומח, לבוש במדיו הנאים וחמוש מכף רגל ועד ראש, ערך את המשמר לקרב. המלך הזקן התיישב על כס מלכותו. מעל ראשו התנוסס סמל האצולה שלו, שנראו בו כימֵרה במרוצה ופגיון רודף אחריה. שם, בנוכחות כל חצרוניו האֲוָזוֹנים, הגיש לו הגריפון הראשי את השרביט ואת הכתר. הקוסמופוליט השמיע בקול עמוק את הערותיו המופתיות לכפיריו, שקיבלו את ברכתו, הדבר היחיד שביקש לתת להם, אך בשום שכל הותיר ברשותו את אוצרותיו.

"ילדים, אני משאיל לכם את כתרי לכמה ימים, נסו לקנות את לב העם והודיעו לי מה קורה."

אחר כך, נפנה אל חצרוניו ובקול רם צעק:

"הישמעו לבני, נתתי לו את הוראותיי!"

האריה הצעיר אך זה נטל את השלטון לידיו, וכבר התקיפוהו צעירי אומת האריות שיומרותיהם המופרזות, דעותיהם, התלהבותם, בתיאום מוחלט עם רעיונותיהם של שני הצעירים שבנסיכים, הרחיקו את יועצי הכתר הוותיקים. כולם ביקשו למכור להם את עזרתם. מספר המשרות לא הלם את מספר השאיפות הלגיטימיות; היו מרי נפש לא מעטים, שהסיתו את ההמונים הנבונים. קמו מהומות, והטירנים הצעירים נאלצו בעל כורחם להיעזר בניסיון העבר של הקוסמופוליט, אשר, הן תוכלו לנחש, חרחר ריב והתסיס את המהומות הללו. וכך, בתוך שעות ספורות, הושקטה המהומה.

סדר השתרר בעיר הבירה. נערכה נשיקת טופרים רבתי ובחצר המלכות ערכו קרנבל גדול לחגוג את חזרת הסטטוס קוו שנראה כי זאת הייתה משאלתו של העם. הנסיך הצעיר, מוטעה ממעמד קומי זה, החזיר את הכתר לאביו שהשיב לו את אהבתו.

כדי להיפטר מבנו, הטיל עליו האריה הזקן שליחות. אם לבני האדם יש את בעיית המזרח, לאריות יש את השאלה בדבר אירופה, שם זה זמן מה גזלו אנשים את שמם, את רעמותיהם ואת הרגלי הכיבוש שלהם. רגישויותיהם הלאומיים של האריות נפגעו. ועל מנת להעסיק את הרוחות, למנוע מהן להפריע שוב למנוחתו, מצא הקוסמופוליט כי הכרחי להשמיע הסברים בין־לאומיים ממאורת אנשי סודו. הוד מלכותה הלביאה, בלוויית נמריה הרגילים, יצאה לפריז בלי כל נספחים.

אנו מביאים בזה את המברקים הדיפלומטיים של הנסיך הצעיר ואת אלה של הנמר הרגיל שלו.

[1] Prendre c'est apprendre: מצרפתית: לקחת משמע ללמד, וגם ללמוד. [כל ההערות הן של המתרגמת אלא אם צוין אחרת].
[2] פילוסופיית חיים איטלקית להשגת אושר באמצעות אי־עשייה.