מתחת לסיפון

פרטים להקמה במערכת:

שם הספר: "" מאת דילן הארדקסל

סוגה: פרוזה מתורגמת

ככה נראה אונס? הוא עומד לאנוס אותי? למה אני לא נלחמת בו? תילחמי! אני נלחמת! לא נכון. תילחמי. תילחמי! אני לא יכולה לזוז. אני לא יכולה לנשום. תגידי משהו. אני לא יכולה לנשום.

לסיפור הזה יש המון התחלות, אבל רק סוף אחד.

אוליביה הרי יודעת שכל החיים לפניה, ובגיל עשרים ואחת – היא רק התחילה. אבל דווקא כשהיא יוצאת אל החיים, ומותירה מאחור את כאבי הילדות, ההורים המנוכרים, חברויות הלימודים שהתמסמסו, ומצטרפת כאשת צוות להפלגה בלב ים, אשה יחידה בין גברים, דווקא שם נהפכות ההתחלה לסוף והתקווה לאסון.

אמנם אלה רק שעות ספורות, אבל מעתה הן יגדירו חיים שלמים. ואולי לא? אולי בכל זאת אפשר, ברגע כלשהו, להרים ראש, לעלות אל הסיפון , לשאוף שוב את ריחו של הים, להביט אל האופק.

מתחת לסיפון הוא פרוזה מרשימה המתנהלת בשני עולמות, זה שמעל וזה שמתחת, זה שבו הכול אפשרי וזה שבו האפשרויות נטרקות בזו אחר זו ומותירות את הגיבורה עם הבנה חד משמעית: בים, איש אינו יכול לשמוע אותך צועקת.

ספרה של דילן הארדקסל, עיתונאית וסופרת אוסטרלית, זכה לשבחים רבים עם צאתו לאור ותורגם לשפות רבות.

פורמט מודפס: 21 ס"מ על 13.5 ס"מ

ורוד כהה
"למות לפני גיל שלושים זה לא רומנטי," הוא אמר לי. צל הסתיר במקצת את עיניו השחורות כפחם והוא הניד בראשו. "זה בזבוז."

אני זוכרת שהיינו בסלון שלי ושלא עניתי לו, אבל חשבתי על זה הרבה והמילה בזבוז הסתחררה במחשבתי כמו כתם נפט במים. ידעתי שהוא צודק, זה באמת יהיה בזבוז. אבל כשאמרתי שאמות בשנות העשרים שלי, לא השתעשעתי במחשבות רומנטיות על אותן אמניות צעירות שמתו בטרם עת. פשוט ידעתי. ידעתי שזה הזמן שלי.

אני אמות בגיל עשרים ותשע, ערב לפני יום הולדתי השלושים. תמיד אהבתי הרבה יותר את המספר עשרים ותשע, שתיים ותשע, מאשר את המספר שלושים, שלוש ואפס. שתיים זה אדום ותשע זה ורוד כהה. שלוש זה ירוק דוחה ואפס זה לבן חלול. אבל בניגוד למה שאתם אולי חושבים, אני לא עושה את זה בכוונה. לא באמת. בעצם אולי כן. הרי אנחנו מורכבים מאינסוף בחירות.

אני מושכת בכתפי ונרעדת. קר פה, על הסיפון הרטוב, על קו התפר שבין העשור הזה לעשור הבא. מתחתי הכול חשוך. קרחונים מזדקרים מתוך האפור. הוא מתפשט לכל עבר. אני מסתכלת על בְּרוּק והיא קורצת לי ואני מחייכת והפנים שלי כואבות.

אני עוצרת את נשימתי. האם אנחנו בוחרים לנשום?

אני לא יודעת. אני עדיין לא יודעת את התשובה. למה לא גילית לי אותה? למה לא גילית לי עוד הרבה דברים?

כמו למשל, שכשאראה סוף־סוף את ההבזק הירוק, הוא יהיה מדהים וחסר ייחוד באותה המידה.

או שהחיים הם רצף של מילים שסימני הפיסוק ביניהן נמצאים בכל המקומות הלא נכונים וכשאת רוצה לנשום מישהו מחק את הפסיק ואז את מוכרחה לנשום ואם, לא עשית את זה חבל הוא כבר, נעלם.

מגי, למה לא אמרת לי שבלב ים אף אחד לא יכול לשמוע אותך צורחת?

שושנת הים
מתוך הדמדומים אני מדמיינת את כדור הארץ מתנדנד. הוא נע מצד לצד, מצד לצד.

אבל עכשיו אני מתחילה להתעורר. רוק מכסה את הסנטר שלי, ואני קורעת לרווחה עפעפיים נפוחים ורואה את השמש מבעד לצוהר שנמצא מטרים ספורים מעלי. השמש נעה מצד לצד בשמים ואני מבינה שכדור הארץ באמת מתנדנד. אני נשענת על המרפק ומנסה להתרומם. הראש שלי כואב כאילו מישהו הכה אותי בלבנה. אני מביטה סביבי. החדר מתחיל להיראות פחות מטושטש ואני מנסה להבין את כל זה. אבל אני לא מבינה. הקירות קעורים ורוחבם כמעט זהה לרוחב המיטה, אם בכלל אפשר לקרוא לה מיטה. אני שוכבת על מזרן דק שתחוב בין שק קנבס ענקי וחכה. בחוץ נשמעות דפיקות משונות, וכשאני מרימה את ראשי השמש עדיין נעה. אני מרגישה לחץ אדיר בחזה, כאילו כל האוויר כלוא בריאות, ואני לא מצליחה לנשום. איפה אני נמצאת, לעזאזל?

לפחות אני לבושה. אני לובשת שמלת משי, את ז'קט הג'ינס שלי, גרביים ורודים ומגף אחד. אני תוחבת יד מתחת לשמלה וממששת. אני לובשת תחתונים. תכולת התיק שלי מפוזרת סביב הכרית. הארנק פה, כרטיס האשראי והתעודות המזהות עדיין פה. אני מרימה את הטלפון הנייד שלי בידיים רועדות. הסוללה ריקה. "שיט!" אני ממלמלת.

אני קמה מהמיטה ומוצאת את המגף השני על הרצפה ליד דלי מלא בספוגים. אני יוצאת מהחדר ברגליים כושלות והראש שלי נחבט בתקרה. מי לעזאזל תכנן את הבית הזה? לא ידעתי שאני כזאת גבוהה.

הרצפה עדיין מתנדנדת. אני נכנסת לחדר שבו יש מטבחון, מיטות קומתיים, אשנבים צרים במקום חלונות ושולחן מקובע לרצפה. אני מתקדמת תוך כדי מישוש, נאחזת בפינות כדי לא ליפול, גוררת את עצמי לעבר סולם שמוביל אל שמים פתוחים.

אני מטפסת בסולם וממצמצת בעיני עד שהן מתרגלות לאור הבוהק.

"אלוהים אדירים," אני לוחשת.

מולי ניצב איש זקן במעיל גשם וכובע צמר כתום. עורו צרוב השמש זרוע מלח ומכוסה כתמים ויש לו זקן לבן פרוע. מאחוריו משתרע האוקיינוס. המים כהים וסוערים. אני מצטמררת. קו האופק נראה רחוק להחריד.

"בוקר טוב."

אני נועצת בו מבט אטום.

הוא צוחק.

"איפה אני?"

"סליחה?" הוא שואל. "תגבירי את הקול," הוא מצמיד אצבע לאוזנו. "אני קצת חירש."

"איפה אני?" אני חוזרת על השאלה בקול רם יותר.

"את בטָסְמַן."

לרגלי אני רואה חבלים מלופפים סביב עמודי מתכת וחבלים מתוחים קשורים לתורן גבוה. הזקן מושך באחד החבלים והמפרש המתנופף מעל ראשי מתיישר כמו עור הנמתח סביב העצם. נדמה שהסירה מתקמטת ואז מתרוממת קצת.

"בְּמה?"

"בים טסמן," הוא אומר ומצביע על האוקיינוס המשתרע לכל מלוא העין, כאילו אני אמורה לדעת להבחין בין הים הזה לכל ים אחר. "ליתר דיוק," אומר הזקן, "את על יאכטה." הוא מניח יד על הסיפון. "וקוראים לה 'שושנת הים'."

אני מרגישה כאילו יד לופתת את גרוני. יש לי בחילה. "אני צריכה לרדת."

"את תרדי. בעוד כמה ימים, כשנגיע לניו זילנד."

אני מחווירה. "מה?"

"אני מפליג לניו זילנד והייתי זקוק לעזרה. אמרת שאת רוצה לבוא."

"אתה רציני? מתי אמרתי את זה?"

"אתמול בלילה."

אני צוללת שוב אל אותן שעות רוויות אלכוהול ומנסה להיזכר במשהו, כל דבר. אבל ליל אמש הוא חור שחור.

"למה נתת לי להסכים לדבר כזה? הייתי שיכורה לגמרי אתמול בלילה!"

גל מרים את הסירה ומטיח אותה על פני המים. כואב לי הראש ואני שוב נתקפת בחילה. "אתה בעצם חוטף אותי."

"אני מה?"

"אתה חוטף אותי! יכניסו אותך לכלא!"

הוא נשען לאחור בחיוך רחב. "יכניסו אותי לכלא רק אם מישהו יגלה את זה. אז נראה לי שאצטרך להרוג אותך."

אני נרתעת ממנו, מועדת על חבל מגולגל ונופלת על הסיפון בכבדות וכל האוויר נמלט מריאותי.

הזקן פורץ פתאום בצחוק ועיניו נעלמות בין קמטים עמוקים. הוא כמעט משתנק מרוב צחוק ולבסוף שואל, "את בסדר, ילדה?"

אני מנסה לדבר אבל לא מצליחה.

"תסתכלי אחורה," הוא אומר.

אני קמה ברגליים כושלות, נפנית ורואה יבשה. רצועת חוף, בתים מפוזרים בין צמחייה ירוקה, לשון יבשה מסולעת, מגדלור. אני מכירה את המגדלור הזה. זה בַּרֶנְג'ואי. סידני. אנחנו עדיין נמצאים בסידני.

אני נפנית אליו.

"עכשיו את יודעת איפה אנחנו נמצאים?"

אני מהנהנת.

"אנחנו שטים למועדון היאכטות רויאל פרינס אלפרד בניופורט. אני צריך להשאיר את היאכטה על החוף לניקוי. ברוח הזאת נגיע לשם בעוד שעה בערך. אני מקפיץ אותך בחזרה לעיר."

פתאום הוא מתנהג כמו ג'נטלמן. זה לא משנה... אני משתעלת. "אתה... חטפת אותי."

"את היית ממש שיכורה. מה רצית, שאתן לך ללכת הביתה במצב הזה? לג'יין ולי לא היתה ברירה אלא לסחוב אותך לספינה."

"מי זאת ג'יין?"

"היא מנהלת את המסעדה במועדון היאכטות. היא מצאה אותך בשירותי הנשים. אני נתתי לך לישון בספינה, הערתי אותך הבוקר ואמרתי לך שאני צריך לזוז, ואת אמרת לי לעזוב אותך בשקט."

"אני לא זוכרת את זה." הרוח הקרה לופתת אותי. אני משלבת את זרועותי ומנסה בכל כוחי להיזכר במה שקרה אתמול בלילה. "איפה אתה ישנת?"

הוא מישיר אלי מבט. "במיטה שלי." הוא אומר. "בבית שלי." ומשהו בקולו היציב ובנימה הרגועה שלו גורם לי להאמין לו. הוא מחייך אלי בעדינות. "אל תדאגי, ילדה. אהבתי רק אישה אחת בחיים שלי." החיוך שלו דועך והוא משקיף אל האופק. "והיא איננה עכשיו."

אני שומטת את זרועותי לצדי גופי. "איך קראו לה?"

הוא שוב מניח את ידיו על הסיפון, מלטף אותו ברוך כאילו היה אישה. "רובין. רובין רוז." הוא מכחכח בגרונו. "לא התכוונתי לחטוף אותך אבל אני צריך להיות במספנה בעשר וחשבתי שעד אז כבר לא תהיי פה."

הקלה מציפה אותי. "זה ממש מוזר," אני אומרת ומתקרבת אליו בצעדים מדודים. אני מושיטה לו את היד שלי. "בכל אופן, קוראים לי אוליביה."

הוא מושיט לי את ידו המיובלת והמחוספסת ואנחנו לוחצים ידיים. "מאק."