נקמה מיוחדת

ז'אנר: רומן רומנטי הוצאה לאור: שלגי הוצאת ספרים עמודים: כ-208 מצבה של גבריאלה סנט קלייר נואש: היא ומשפחתה עומדים בפני קריסה כלכלית. ישנו גבר אחד שיכול עזור לה, אך הוא גבר שהיה רוצה לראות אותה מתחננת... לאיל ההון, חסר הרחמים, וין וונאדיצ'י, היה פעם לב. אך לאחר פגישתו עם יורשת המלון הצעירה והמפונקת גבריאלה, ננעלו לעד רגשותיו, מאחורי סורג ובריח. עתה היא נמצאת על מפתן דלתו ומתחננת. יש באפשרותו לסלקה לכל הרוחות. או לנקום את נקמתו הקטנה והמתוקה. אחרי הכל, השם גבריאלה וונאדיצ'י נשמע לא רע בכלל...  

1
"מר ונאדיצ'י, ברוב טובו, הסכים לראות אותך בין הפגישות שלו," הודיעה פקידת הקבלה לגבִּי בטון קריר ומנומס. "אבל יהיו לו רק עשר דקות עבורך."

גבי כפתה על עצמה הבעה שלווה, על אף שבתוך תוכה רתחה כבר שעה בעוד וין ונאדיצ'י כלל אינו ממהר להגיב על בקשתה הדחופה להיפגש עימו. "תודה," השיבה. "אשתדל לא לבזבז את זמנו היקר."

לא משנה כמה קשה יהיה לה לראות שוב את וין, גבי היתה נחושה בדעתה להיות רגועה ובשליטה עצמית מלאה במשך כל זמן הפגישה ובכל הנסיבות האפשריות. הרבה מדי דברים היו תלויים על כף המאזניים מכדי שתרשה לעצמה להסתכן ולהראות כעס או להטיח בו האשמות, כפי שללא היסוס היתה ודאי עושה שבע שנים קודם לכן. הרבה מים זרמו בנהר מאז, אך לה לא היתה כל כוונה לחשוף בפניו כמה מלוכלכים היו המים בחלקם. בכך יהיה משום הודאה בתבוסה, ולמרות כל מה שקרה, עדיין לא היתה מוכנה לוותר כליל על גאוותה כשהדברים אמורים בוין ונאדיצ'י.

סוויטת המשרדים המפוארת שלו בלב ליבו של רובע העסקים הכלכליים של סידני שיקפה את עלייתו המטאורית לגדולה כמשקיע בקרקעות. מתחילת ימיו כבנה הממזר והפרחח של רוז, עובדת הבית של משפחת סנט קלייר האיטלקית במקורה, הצליח וין להפתיע את כולם – מלבד את אביה של גבי, אשר מאז ומתמיד ראה בוין פוטנציאל גדול ואשר גם עשה כל שביכולתו על מנת לעזור לו.

המחשבה על אביה היתה מקור לחיזוק הנחישות לה נזקקה עתה גבי. בריאותו של הנרי סנט קלייר היתה רופפת ביותר אחרי התקף לב רציני, ומכך השתמע שעל כתפיה של גבי רבצה אחריות כבדה שהכול ימשיך ויתנהל למישרין בעת שאביה עובר סדרת ניתוחי לב של שלושה מעקפים ואף שיקום ממושך, וכל זאת, כשאימה הנאמנה מקריבה את עצמה כקדושה מעונה במסירות אין קץ אצל מיטתו.

הקושי הקטן שצץ לאחרונה עם העסק המשפחתי נחת עליה כרעם ביום בהיר – ואם אביה היה שומע ולו ברמז קטן על כך, היה בכך משום סיבה להביא להתקף לב נוסף. גבי היתה מוכנה גם לצעוד על גחלים לוהטות כדי למנוע זאת – אפילו לפגוש את וין ונאדיצ'י פנים אל פנים.

היא הרימה את ידה לעבר הדלת ששמו של וין כתוב עליה והחוותה בידה סימן למזל כשבטנה מתהפכת עליה במדקרות שתמיד הרגישה כשהיתה בטווח פגיעתו.

"בואי."

היא יישרה את כתפיה ופתחה את הדלת, סנטרה היה זקוף וגאה בשעה שפסעה בדרך הארוכה עד כדי גיחוך אל שולחן העבודה שהיה ישוב אליו. בעצם העובדה שלא טרח לקום על רגליו לברכה היתה מעין פגיעה מסוימת אשר לה, פחות או יותר, ציפתה ממנו. מאז ומתמיד לא הצטיין בנימוסיו, אפילו בתקופה שעוד התגורר לסירוגין עם אימו באגף המשרתים אשר על אחוזת משפחת סנט קלייר בפוינט פייפר.

באותו שבריר שנייה לפני שפתח את פיו ודיבר, גמעה גבי בצמא את דמותו, וליבה החסיר פעימה בחזה, למרות כל מאמציה להשתלט על עצמה. אפילו בישבו היה גובהו מאיים. רעמת שער העורב השחור שלו נלכדה באור החלון והבהיקה בזוהר יקרות, והיא, למעשה, השתוקקה לשלוח את אצבעותיה ולמששה. אפו היה נשרי ושבור מהקטטות הרבות מדי שהיה מעורב בהן בצעירותו, אך – שלא כמו אנשי עסקים אחרים במעמד גבוה, שבוודאי היו ממהרים להיוועץ במנתח פלסטי – נשא וין את עקבות הקרבות שלו בגאון כמדליות. וכך גם את הצלקת שחצתה את גבתו השמאלית ושיוותה לו מראה מסוכן של אדם שלא כדאי להתעסק איתו, ואף הוסיפה לו נופך מטריד ומושך משהו.

"נו, אז מה שלום האלמנה העליזה?" שאל, וניצוץ של לעג מהבהב בעיניו בעודן סוקרות אותה בעצלתיים. "הרבה זמן שלא התראינו. מה...? שנה, שנתיים? נראה שהצער דווקא הולם אותך, גבריאלה. אף פעם לא ראיתי אותך נראית כל כך טוב."

גבי חשה שגבה מתקשח לשמע הערותיו הארסיות. טריסטן גלנדנינג כבר מת לפני יותר משנתיים, ובכל זאת, וין אף פעם לא החמיץ הזדמנות להזכיר אותו בנימה פוגעת בכל פעם שהצטלבה דרכם. את כל אחד ואחד מהאזכורים של בעלה המנוח חשה גבי כסטירה על פניה – לא שהיתה אי פעם מעזה להודות בכך בפני וין.

במאמץ רב השתלטה על הכעס שפעפע בה. "אפשר לשבת?"

הוא נופף בידו בחוסר אכפתיות. "תניחי את הישבן החמוד שלך על הכיסא הזה. אבל רק לעשר דקות," אמר. "יש לי היום התחייבויות מקיר לקיר."

גבי התיישבה על קצה הכיסא וכעסה על עצמה שהמילים שנקט גרמו לגל חום להתפשט בלחייה. היה לו הרגל מעצבן להרגיז אותה עם הערותיו האישיות שהפכו אותה מודעת לגופה באופן שאף אחד אחר לא הצליח לגרום לה.

"ובכן," אמר ונשען לאחור בכיסאו שהשמיע חריקות עור יקר להפליא, "מה אני יכול לעשות למענך, גבריאלה?"

היא חרקה את שיניה בשקט. אף אחד אחר לא קרא לה בשמה המלא. רק הוא. והיא ידעה שהוא עושה זאת בכוונה. הוא עשה זאת מאז היתה בת ארבע-עשרה כששכרו את אימו לעבודה כמנקה, והיא הביאה עימה את בנה המרדן בן השמונה-עשרה. לדאבונה נאלצה גבי להודות שהצורה בה הגה את שמה לא נשמעה כמו אף אחד אחר. הוא אמנם נולד באוסטרליה, אך מכיוון שהאיטלקית היתה רהוטה בפיו מגיל צעיר מאוד, גרם לשמה להישמע מעט זר ואקזוטי. ארבע ההברות הברורות שיצאו מפיו המפוסל בחושניות גרמו לשערות עורפה להיעמד דום כחיילים קטנטנים.

"אני כאן כדי לדון איתך בבעיה קטנה שהתעוררה," אמרה, וקיוותה שאינו שם לב שהיא פוכרת את אצבעותיה בעצבנות בחיקה. "ומשום שאבי מושבת כרגע, אודה לך מאוד אם תוכל לייעץ לי איך להתמודד עימה."

הוא ישב והתבונן בה בדרכו המשועשעת, מעלים ומשחרר את חוד עט הזהב שלו לסירוגין ובזמנים קבועים להפליא: לוחץ ומשחרר, לוחץ ומשחרר, כמו ניסה לאמוד את פעימות ליבו האיטיות והסדירות.

"מה שלום אביך הבוקר?" שאל. "ראיתי אותו אתמול ביחידה לטיפול נמרץ והוא נראה גרוע למדי, אבל אני משער שזה היה צפוי מראש."

גבי ידעה היטב שוין מבקר אצל מיטת אביה באופן קבוע, ואף נמנעה בכוונה תחילה מלפגשו שם. "הוא בסדר בינתיים," אמרה. "הניתוח נקבע לשבוע הבא. אני חושבת שהם מחכים שמצבו יתייצב קצת קודם."

"כן, ברור," אמר והניח את העט בצד. "אבל הרופאים צופים החלמה מלאה, לא?"

גבי ניסתה בכוח שלא להביט בידיו, אך משום מה בכל זאת נדדו עיניה אל המקום שבו היו מונחות עתה ידיו כשכפותיהן מטה על השולחן המצוחצח. היו לו כפות ידיים רחבות וגבריות ובעלות אצבעות ארוכות אשר פלומת השיער הרכה שעליהן הזכירה לה השכם והערב שלמעשה, עתה הינו גבר בן שלושים ושתיים במלוא אונו.

עתה כבר לא היה אותו נער צעיר מן העבר. עורו היה צח ומגולח למשעי ולמרות מטר ותשעים וחמשה הסנטימטרים שלו לא נשא עליו גרם אחד של עור מיותר; כל אחד משריריו המתוחים והמאומנים סיפר על משטר אימונים חמור. דבר זה גרם למאמציה המאולתרים של גבי להתאמן באופן קבוע בהרמת זוג משקולות ביתיים ובעזרת דיסק די-וי-די להיראות פתטיים למדי.

"גבריאלה?"

גבי ניסתה להתנער ממחשבותיה והכריחה את עצמה למקד בו את מבטה. היו לו עיניים כל כך מדהימות. שערו השחור כדיו ועורו השחום בגון הזית יצרו סביבו הילה מעושנת ואפורה ומרשימה ביותר.

מעולם לא נודעו לה פרטים מדויקים אודות אביו ואף פעם גם לא טרחה לשאול את וין ישירות – אם כי שיערה שאביו לא היה איטלקי כאימו. בשנות ילדותה שמעה גבי לחשושים פה ושם שגרסו שהנושא היה כאוב ואימו של וין סירבה לדבר עליו.

"אה... אני לא כל כך בטוחה," ענתה כתשובה לשאלתו בנוגע להחלמתו של אביה. "לא ממש דיברתי עם הרופאים עדיין."

ברגע שיצאו המילים מפיה קלטה כמה מנותקת ולא אכפתית נשמעה – כאילו שבריאותו של אביה כלל לא נמצאת בראש מעייניה, דבר שהיה לגמרי רחוק מן האמת. היא לא היתה נמצאת כאן כעת אם אהבתה לשני הוריה לא היתה מכתיבה זאת. לרגע לא היתה חולמת לבקש את עזרתו של וין לו הייאוש לא היה דוחף אותה אל בין דלתותיו.

"האם מותר לי להניח שביקורך חסר התקדים קשור להצעה שקיבלתם להעברת השליטה על אי הנופש סנט קלייר?" זרק וין אל השתיקה הרועמת.

גבי התקשתה להסתיר את תגובתה. רק עתה גילתה זאת בעצמה. איך, לכל הרוחות, הוא כבר יודע על כך?

"אה... כן, למעשה זה בדיוק העניין," השיבה, ונעה בחוסר נוחות על מושבה. "כפי שאתה ודאי יודע, לפני שנה וחצי לקח אבי הלוואה משמעותית על מנת לשפץ ולחדש את כפר הנופש. אבל אתמול מאוחר בערב נודע לי שתובעים אותנו. אם לא נצליח להחזיר את תשלומי ההלוואה, העברת השליטה תיכנס לתוקף מבלי שנוכל להתנגד. בשום אופן לא אוכל לתת לדבר כזה לקרות."

"התייעצת עם רואי החשבון שלכם בנושא?" שאל.

גבי הרגישה איך שכבה נוספת מהשריון המקצועי שעטתה עליה נמסה כליל. "הם אמרו שאין כל סיכוי שנצליח לגייס סכום שכזה תוך עשרים וארבע שעות," השיבה והשפילה מעט את מבטה.

הוא חזר ללחיצות המרגיזות של עט הזהב שלו, הפעם מהר יותר, כאילו שניסה לעמוד בקצב שכלו החריף בשעה שחכך בדעתו איזו גישה לנקוט.

"אני משער שלאביך לא סיפרת," אמר, ולא ניסח את דבריו כשאלה אך גם לא כהצהרה.

"לא..." אמרה, ועדיין לא ממש הצליחה להישיר אליו מבט. "לא רציתי להדאיג אותו. אני חוששת שחדשות כאלה עלולות לגרום לו להתקף נוסף."

"מה בנוגע לעובדים שמנהלים את כפר הנופש?" שאל. "הם יודעים משהו מכל זה?"

גבי משכה בשפתיה והרימה אליו את מבטה. "דיברתי עם ג'ודי וגרי פוסטר אתמול בערב. הם מודאגים לגבי מקומות העבודה שלהם, כמובן, אבל ניסיתי לעודד אותם ולהבטיח שאטפל בכל מכאן."

"הבאת איתך את כל המסמכים הרלוונטיים?" שאל לאחר הפוגה קצרה.

"אה... לא... חשבתי לדבר איתך קודם." גבי ידעה שזו היתה תשובה שגויה. היא ראתה זאת בבירור בעיניים התכולות-אפורות ובמבטו החותך שמדד אותה בשקט.

היא הרגישה כל כך חסרת תועלת – כילדה שמשחקת בבגדים שבארגז התחפושות הגדולים מכפי מידתה. הנעליים שניסתה להיכנס אליהן היו גדולות עליה. מאז ומתמיד ידעה זאת, אך לא היה לה האומץ הדרוש להודות בכך בקול רם בפני הוריה אשר טיפחו תקוות כה גדולות אודותיה, במיוחד לאחר מותו הטרגי של אחיה הבכור, בלייר. החלל העצום שנפער בחייהם בהיעדרו גרם לה להיות נחושה בדעתה עוד יותר לנסות ולמלאו בכל דרך ויהי מה. אך היא עדיין הרגישה שהנעליים האלה יותר מדי גדולות עבורה, יותר מדי מגושמות בשבילה – על אף שכבר דידתה בהן בחירוק שיניים במשך שבע וחצי השנים האחרונות.

וין נשען לאחור בכיסאו, עיניו עדיין ממוקדות בה. "אז יש לך פחות מעשרים וארבע שעות לגייס משאבים, אחרת העברת השליטה תתבצע ללא כל מניעה?" סיכם.

גבי העבירה את קצה לשונה על שפתיים יבשות יותר מנייר קלף. "בדיוק," השיבה, וניסתה כפי יכולתה להדחיק את המחשבה על תוצאות הרות אסון שכאלו. "אם זה יעבור, למשפחה שלנו יוותרו רק שלושים וחמישה אחוז מהמניות באי הנופש. אין לי מושג מה אתה יכול לעשות, אבל אני מכירה את אבי היטב. לו לא היה כל כך חולה, סביר להניח שגם הוא היה מתייעץ איתך כדי לבדוק אם יש משהו שניתן לעשות כדי למנוע את אובדן חלק הארי בשליטה במניות."

עיניו, שהיו מקובעות על עיניה כמעט מבלי למצמץ, הטרידו אותה יותר מכפי שאבתה להודות.

"את יודעת מי נמצא מאחורי העברת השליטה הזו?" שאל.

היא נענעה בראשה והניחה לאנחה קלה להימלט מגרונה. "התעניינתי ושאלתי בסביבה, אבל נראה שאף אחד לא יודע שום דבר על החברה הזו."

"מה המינימום שמוכרחים לשלם?"

גבי לקחה נשימה נרעדת ובבטנה חשה שצבא נמלים טורפות מתנפל עליה. "שניים נקודה ארבע מיליון דולר."

גבותיו הכהות הורמו קמעה. "לא בדיוק סכום שמחזיקים במזומן בקופה הקטנה," העיר באירוניה.

"זה לא סכום שנמצא בכל חשבון שהוא מחשבונות סנט קלייר," השיבה, והעבירה שוב את קצה לשונה על שפתיה, כמו ניסתה למחות את עקבותיה של הפניקה שנדמה שקנתה מושב של קבע שם. "אני בטוחה שאבא שלי מעולם לא חשב שדבר כזה עלול לקרות – לפחות לא לפני שנוכל להחזיר לעצמנו משהו מההשקעה. בתקופה האחרונה השוק מאוד לא יציב. אנחנו לא היחידים שבחרנו להשקיע בשיפוץ בזמן לא מתאים."

"זה נכון."

גבי נעה שוב על כיסאה. "אז... תהיתי מה לדעתך כדאי לעשות..." היא בלעה עוד קצת אוויר וליבה פעם כה חזק בקרבה שנדמה לה שהיא שומעת אותו מִדפק באוזניה. "אני... אני יודעת שזו אולי קצת חוצפה, אבל אבא שלי מאוד מכבד את שיקול דעתך. ובגלל זה למעשה באתי."

וין פרץ בצחוק רם וגברי לחלוטין. "כן, טוב, קשה לי לדמיין אותך באה לדון איתי באבחנותייך בנוגע למזג האוויר," השיב לה. ואז, כשהבעה לועגת מעט הצטיירה על שפתיו, הוסיף, "דרך אגב, יש לך בדיוק עוד חמש דקות."

גבי הידקה את שפתיה ונלחמה לכבוש את כעסה. "אני חושבת שאתה מבין מה אני מבקשת ממך לעשות," אמרה בשפתיים קפוצות. "אל תגרום לי לומר זאת מפורשות רק כדי להוסיף טפיחה לאגו שלך המנופח כבר ממילא."

הבהוב לוהט גרם לעיניו להיראות כמרכזה של להבה יוקדת כשרכן קדימה לעברה על השולחן. "את רוצה שאשלם את ההלוואה, זה העניין?" שאל, חורך את מבטה בשלו.

"אבא שלי עשה הרבה למענך" – היא פרצה בנאום שהכינה על רגל אחת, אתמול באמצע הלילה – "הוא שילם ערבות בתביעה על רכב גנוב שהואשמת בה כשהיית בן שמונה עשרה, זמן קצר לאחר שעברת להתגורר אצלנו. והוא גם נתן לך את ההלוואה הראשונה שלך ללימודים באוניברסיטה. לא היית נמצא היכן שאתה היום ללא הדרכתו ואמונתו בך."

הוא נשען לאחור בכיסאו ופניו לא הביעו מאום. הוא הרים שוב את העט, אך הפעם רק גלגל אותו בין אצבעותיו הארוכות. "שניים נקודה ארבע מיליון דולר זה הרבה מאוד כסף, גבריאלה," אמר. "אם אני אמור להשקיע כזה סכום, אני עתיד לרצות משהו בתמורה. משהו שישמש כערובה לכיסוי ההפסדים אם הדברים לא יתנהלו כצפוי."

גבי חשה בדקירת אזהרה מתחדדת מתחת לעורה. "אתה מתכוון לערבויות או משהו כזה?" שאלה. "א-אנחנו יכולים לעשות הסכם אצל עורכי הדין. תוכנית תשלומים להחזרת החובות למשך... משהו כמו חמש שנים עם ריבית קבועה. איך זה נשמע?"

הוא שלח לעברה חיוך שכלל לא השתקף בעיניו הבלתי ניתנות לקריאה. "זה נשמע לי די מסוכן," אמר. "אני רוצה ערבות יציבה יותר ממשהו שכתוב על נייר."

היא הביטה בו מבולבלת. "אני לא בטוחה שאני מבינה למה אתה מתכוון... אתה רוצה עירבון נוסף? יש לנו כמובן את הבית, אבל אמא ואבא צריכים מקום ל – "

"אני לא רוצה את הבית שלהם," אמר, ועיניו עדיין יורות גיצים אל תוך עיניה.

גבי לחלחה את שפתיה שוב ובטנה התהפכה עליה בעצבנות. "אז... אז מה בעצם אתה רוצה?" שאלה וכעסה על עצמה שקולה נשמע כה מפוחד וחלוש.

השתיקה ביניהם הפכה טעונה ברגשות שלא בדיוק הצליחה לזהות. האוויר התעבה – התעבה כל כך שבקושי הצליחה לנשום מבלי להרגיש שמשהו הרבה יותר מדי כבד עבור צלעותיה הדקיקות רובץ ומוחץ את חזה. ההבנה נחתה עליה אט-אט ובגנבה וטיפין טיפין הזדחלה לאורך עמוד שדרתה בצעדים קרים כקרח שגרמו לשערות עורפה להיעמד אחת-אחת.

עיניו של וין היו תהומות עם צללים אפלים ועמוקים לאין חקר, והן הישירו אליה את מבטן. "מה דעתך שאת עצמך תהיי הערובה?" שאל.

גבי כיווצה את מצחה. "אין בידי סכום כסף שכזה," אמרה וליבה החל לפעום בתאוצה. "יש לי הכנסה קטנה שאני מושכת מהחברה עבור הצרכים המיידיים שלי, אבל לא שום דבר שיוכל לכסות סכום שכזה בהתראה כה קצרה."

הוא זקף את גבתו באירוניה. "אם כך, אני מבין שבעלך המנוח לא השאיר אותך במצב כפית הכסף שלו הורגלת במשך חייך הקודמים," שאל.

גבי השפילה את מבטה והביטה באגרופיה הקפוצים כדי שלא לפגוש במבט התוכחה של אמרתי-לך שנבע מעיניו. "מצבו הכלכלי של טריסטן היה די מסובך כשנפטר בפתאומיות. היו חובות ו... כל כך הרבה דברים שהייתי צריכה לדאוג להם..." וכל כך הרבה סודות שנאלצתי לשמור, חשבה בעצב.

דממה בת שלוש פעימות חלפה.

"אני אתן לך את הכסף," אמר וין לבסוף. "אני יכול להכניס אותו לחשבון העסקי של אביך תוך נקישות ספורות על עכבר המחשב שלי. הבעיה הקטנה שלך תיפטר לפני שתספיקי לרדת במעלית לקומת הקרקע של הבניין הזה."

גבי הרגישה איזשהו 'אבל' מתבקש, והיא חיכתה בנשימה עצורה לשמוע אותו מנחית משהו. היא הכירה אותו יותר מדי טוב מכדי שתצפה שיושיט לה את סכום הכסף הזה מבלי להתנות על העסקה. כן, ללא ספק, הוא העריץ והעריך את אביה, הוא אפילו הצליח לסבול את אימה במידה מסוימת, אך היו לו את כל הסיבות שבעולם לתעב את גבי, והיה לה ברור לחלוטין שהוא לא עומד לפספס הזדמנות פז שכזו להוכיח לה עד כמה שנאתו אליה עזה.

"אבל ברור שאציב כמה תנאים על העסקה," השחיל וין אל תוך הדממה.

גבי חשה שליבה מחסיר פעימה כשראתה את הניצוץ הנחוש שבמבטו. "א-איזה תנאים?" שאלה.

"אני מופתע שעדיין לא ניחשת," העיר כשחיוך מנצח מצטייר על שפתיו החושניות ומשווה לו מראה שטני וחסר רחמים.

גבי חשה צמרמורת נוספת של הבנה עוברת בגופה. "אני – אין לי כל מושג על מה אתה מדבר," אמרה וציפורניה חודרות אל כפות ידיה הקפוצות בחיקה.

"אהה, אבל אני חושב שאת יודעת בדיוק," אמר. "את זוכרת את הלילה שלפני החתונה שלך?"

היא הכריחה את עצמה להביט ישירות בעיניו, על אף שהרגישה בסומק האשמה שמציף את לחייה. הזיכרון היה חי וצלול בראשה כאילו שהדבר קרה רק אתמול. אלוהים יודע שאת אותו חילוף דברים לוהט חייתה מחדש פעמים אינספור במשך ההִדרדרות ההרסנית של חיי נישואיה, ואף תהתה שוב ושוב עד כמה היו יכולים חייה להיות שונים לו שעתה אז לאזהרותיו של וין...

ההכנות לחתונה היו בעיצומן, למרות שברגע האחרון טריסטן טלפן והודיע שהוא מתעכב בפגישה וייתכן שבסופו של דבר לא יצליח להגיע במועד. וין הגיע לכנסייה הישר מטיסה בינלאומית בעיניים טרוטות ומבלי להתגלח, לאחר שהייה של שישה חודשים באיטליה, מקום אליו אימו, שחלתה במחלה סופנית, ביקשה להגיע כדי למות שם.

הוא נשען בעצלתיים בצורה האופיינית לו על אחד העמודים שבאחורי הקתדרלה כשידיו החזקות שלובות על חזהו, רגליו גם הן היו משולבות ועיניו – אותן עיניים מדהימות וחודרות – כל הזמן הביטו בה, בכל פעם שגבי הציצה במקרה לעברו.

לאחר שהכומר סיים להדריך אותם, הזמינה אמה של גבי את כל הנוכחים לבוא אל בית המשפחה לארוחת ערב קלה. גבי קיוותה בסתר שוין יוותר על ההזמנה, אך כחצי שעה לאחר מכן, כשיצאה מאחד מחדרי האמבטיה, פסע וין לעברה וחסם את דרכה.

"אני רוצה להחליף איתך מילה, גבריאלה," אמר. "בפרטיות."

"אני בשום אופן לא יכולה לדמיין מה יש לך לומר לי," השיבה בקרירות וניסתה לחמוק ממנו הצידה, אך הוא אחז באצבעותיו החזקות כמו צמיד פלדה באחד מפרקי ידיה, והמגע הפיזי הזה שלח זרמי חשמל וניצוצות במעלה זרועה. "תניח לי, וין," אמרה וניסתה להתנער מאחיזתו.

אחיזתו התהדקה עד לכדי כאב. "אל תעשי את זה, גבריאלה," אמר בטון מתוח ומוזר שמעולם לא שמעה בו קודם לכן. "הוא לא הגבר המתאים עבורך."

הגאווה גרמה לה לזקוף את סנטרה. "תן לי ללכת," חזרה ואמרה, ובידה החופשית שרטה את גב כף ידו בציפורניה.

הוא לכד את ידה השנייה ומשך אותה קרוב אליו – קרוב יותר מאשר אי פעם יצא לה להיות לידו. היא נדהמה כשגילתה כמה חזק ומוצק חזהו, וכמה כוח היה עצור בירכיו שנלחצו אל גופה שרעד והפך פתאום נוזלי לגמרי למגעו.

עיניו יקדו כשננעצו בשלה. "תבטלי את הנישואים," אמר. "ההורים שלך יבינו. זה עוד לא מאוחר מדי."

היא שלחה בו מבט קר כקרח. "אם לא תניח לי ברגע זה, אספר לכולם שניסית לאנוס אותי. אתה תלך לכלא. אבא של טריסטן יפעל בשמי בבית המשפט. לא תהיה לך כל דרך לצאת מזה."

שפתיו התהדקו והיא ראתה את הדופק שהתחיל לפעום כתוף בצווארו. "גלנדנינג מתחתן איתך רק בגלל הכסף," נבח לעברה.

גבי היתה שטופת חימה, על אף שספק קטן כחודה של סיכה כבר החל להתגנב ולחדור את מעטה ההכחשה שבנתה לעצמה במשך השבועות האחרונים של ארוסיה. "אין לך מושג על מה אתה מדבר," ירתה לעברו. "טריסטן אוהב אותי. אני יודעת את זה."

ידיו של וין היו כאזיקים על פרקי ידיה. "אם את רוצה חתונה, אז תתחתני איתי. לפחות תדעי מה את מקבלת."

גבי צחקה לו בפנים. "להתחתן איתך?" היא זרתה בנימתה עלבון עד כמה שהדבר היה אפשרי. "ולכלות את ימי כמו אמא שלך בקרצוף בתים של אחרים? תודה, אבל לא, תודה."

"אני לא מתכוון לתת לך לעשות את זה, גבריאלה," הזהיר אותה. "אם לא תבטלי הלילה את החתונה, אני מתכוון לקום מחר באמצע הטקס ולהכריז קבל עם ועדה למה אני חושב שהנישואים האלה לא יכולים להתקיים."

"אתה לא תעז!"

עיניו התגרו בשלה. "חכי ותראי, בלונדה," אמר. "את רוצה שכל סידני תדע עם איזה גבר את מתחתנת?"

היא שלחה בו מבט ארס צרוף. "אני מתכוונת לוודא שאתה בכלל לא תהיה בחתונה שלי," ירתה בחזרה לעברו. "אני אדבר עם חברת האבטחה שאבי שכר ואבקש מהם למנוע ממך את הכניסה. אני מתחתנת מחר עם טריסטן ולא מעניין אותי מה אתה אומר. אני אוהבת אותו."

"את לא יודעת מי או מה את רוצה עכשיו," אמר לה כשדופק מהיר פועם בצד פיו. "לעזאזל, גבריאלה, את בסך הכול בת עשרים ואחת. התאבדותו של אחיך גמרה אותך. זה השפיע על כולנו. האירוסין שלך הם סוג של תגובת רפלקס. בחייך, כל עיוור יכול לראות את זה."

הזכרת מותו הטרגי של אחיה שחררה בה פרץ זעם שגבי לא העזה להביע עד כה מתוך כבוד להוריה ההרוסים. הזעם גאה בה כהתפוצצות לבה בכוח אדיר שלא היה לה מושג שיש בה, והיא קרעה את עצמה מאחיזתו וסטרה לו בחוזקה על לסתו עטורת הזיפים. זה כנראה הכאיב לו, מפני שידה כאבה ופעמה ללא נשוא, כל עצמותיה העדינות חשו כאילו נתקלו בלבנה של בית.

הזמן עצר מלכת לכמה שניות חסרות נשימה.

משהו מסוכן מאוד הבהב בעיניו התכולות-אפורות, ואז במהירות שכילתה את מלוא האוויר מריאותיה, משך אותה אליו בחיבוק מוחץ ופיו הזועם והחם התנפל על שלה...

גבי נאלצה להתנער ולחזור אל ההווה. היא שנאה לחשוב על הנשיקה ההיא. שנאה להיזכר איך ללא כל בושה הגיבה אליה. וגם שנאה להיזכר בסימן הצמיד שנשאה על פרק ידה ביום נישואיה – כאילו שוין ונאדיצ'י, למרות הוראותיה הכמוסות לשומרים שימנעו את כניסתו לכנסייה, הצליח בכל זאת, בצורה עקיפה, להגיע וללעוג לנישואיה לטריסטן גלנדנינג בכל מחיר.

"תגיד כבר מה בדיוק אתה רוצה ובוא נגמור עם זה," אמרה עתה בפרץ רוגז והמשיכה להביט בו במבט לוחמני מעבר לשולחן העבודה הרחב שלו.

"אני רוצה שתהיי אשתי."

גבי לא היתה בטוחה מה המם אותה יותר: הצהרת הכוונות הבוטה שלו או ההכרה המחרידה שאין לה כל ברירה אלא להסכים.

"זו נראית לי דרישה לא שגרתית בהתחשב בעובדה שאנחנו מתעבים זה את זו ומאז ומתמיד גם תיעבנו," הצליחה לומר, מבלי – קיוותה – להסגיר את הרטט שבליבה.

"את לא שונאת אותי, גבריאלה," אמר בחיוך סרקסטי. "את רק שונאת את מה שאני גורם לך להרגיש. זה תמיד היה כך בינינו, לא? הפרי האסור של המשיכה ההדדית: היורשת העשירה והילד הרע של המשרתת. מיזוג בעל עוצמה, את לא חושבת?"

גבי שלחה בו מבט מצמית. "אתה משלה את עצמך, וין," אמרה. "מעולם לא עודדתי אותך לחשוב שום דבר אחר, מלבד כמה שאני שונאת אותך."

הוא התרומם על רגליו ותוך כדי שנועץ בשעון המעצבים שלו, הודיע לה ללא כל רגש, "זמנך תם, בלונדה."

היא חרקה את שיניה. "אני צריכה קצת זמן לשקול את ההצעה שלך," סיננה לעברו.

"ההצעה נסגרת תוך פחות משלושים שניות," אמר במבט שלא ניתן לערער עליו. "את לוקחת אותה או מסרבת."

התסכול גרם לגבי לקום. "אנחנו מדברים כאן על מפעל החיים של אבא שלי," אמרה, וקולה עלה כמעט לצווחה. "הוא בנה את כפר הנופש סנט קלייר מאפס אחרי הציקלון הנורא בשנות השבעים. איך אתה יכול להפנות לו עורף אחרי כל מה שעשה למענך? לעזאזל, וין. אתה היית פוסע עכשיו הלוך ושוב בחצר התרגילים של בית הכלא פנטרידג' אם המשפחה שלי לא היתה דואגת לך."

עיניו היו קשות כזוג יהלומים ותאמו את פיו שכמו ניצוק בגרניט. "זה המחיר שלי, גבריאלה," אמר. "חתונה או לא כלום."

היא קפצה את ידיה לאגרופים וכל גופה רעד מזעם אין אונים. "אתה יודע שאני לא יכולה לסרב. ואתה נהנה לפזר מלח על הפצעים שלי. אתה עושה את זה רק מפני שלפני שבע שנים סירבתי להצעת הנישואים האימפולסיבית והמטופשת שלך."

הוא רכן לעבר האינטרקום שעל שולחנו ובלחיצה על הכפתור אמר בשלווה, "רייצ'ל? הלקוח הבא שלי כבר נמצא? גברת גלנדנינג בדיוק עוזבת."

גבי ראתה בעיני רוחה את העסק שאביה בנה במשך שנים בעמל רב מחליק וחומק משליטתו. יהיה עליו למכור את הבית – הבית שהוריו והורי הוריו גרו בו לפניו. גבי יכלה לדמיין לעצמה את הצער העמוק שייחרט על תווי פניו כשתספר לו שאכזבה אותו ולא הצליחה לשמור שהדברים ימשיכו לזרום כהלכה, כפי שאחיה המוכשר ודאי היה מצליח. לו בלייר היה בחיים, ודאי היה מצליח כבר למצוא איזו רשת הצלה שתמשה אותם מן הבוץ. הוא היה משיג את הכסף הדרוש לתשלום ופותר את הבעיה בשיחת טלפון מהירה אל אחד מחבריו המקושרים היטב. כך נהג לנהל את עבודתו. הוא חי מזריקת האדרנלין שדרש קצב חייו, בשעה שהיא... טוב, זו בדיוק הבעיה.

היא לא הצליחה להתמודד.

היא היתה מוכרחה לדעת מה עומד לקרות ומתי. היא לא סבלה את חוסר הוודאות שבעסקים, את הפגישות האינסופיות שלעולם לא הגיעו לשום דבר, את קשירת יחסי הציבור המשעממת באירועי החברות – שלא לדבר על ערימות הניירת המיותרות. והכי הרבה שנאה את השורות על גבי שורות של מספרים שבעיקר נראו לה מעורפלות לגמרי ולא אמרו לה דבר.

גבי אהבה ל... טוב, למעשה לא היה כל טעם לחשוב על מה שהיא אוהבת לעשות, מפני שזה פשוט לא עמד להתרחש. החלומות שלה נאלצו להידחות ואף להישאר בגדר חלומות – לפחות עד שאביה יאחז שוב במושכות... אם יאחז שוב אי פעם במושכות, חשבה בליבה בתחושת פניקה מתגברת.

גבי היתה האדם האחרון שדיבר עם אחיה; האדם האחרון שראה אותו בחיים לפני שגמר את חייו עם מנת יתר של סם. ובשל כך רבצה על כתפיה אחריות גדולה שתיאלץ להתמודד עימה. והיא התכוונה להתמודד. אפילו אם זה ממש דחה אותה. הכורח להתחתן עם וין ונאדיצ'י היה שייך לאותן התמודדויות דוחות. או שאולי דוחה אינה מילה בדיוק מתאימה, נאלצה גבי להודות בפני עצמה. וין לא היה בדיוק מה שאישה היתה מגדירה כדוחה. נהפוך הוא, למעשה היה ממש מהמם, אם כבר מדברים על כך. מבנהו הארוך, הדק והשרירי, שערו המשיי והשחור, אותן שפתיים מעוצבות והעיניים המהפנטות היו סיבה מספקת לגרום לליבה של כל אישה באשר היא לרטוט – וליבה של גבי עשה הרבה יותר מזה ברגעים אלה רק מעצם המחשבה שתהיה קשורה אליו באופן רשמי.

לבוא עם וין בברית נישואים היה ממש לחפש צרות – אך מה עוד יכלה לעשות? מי עוד יוכל להלוות לה סכום כזה של כסף בפחות מעשרים וארבע שעות?

גבי בלעה בכבדות כשהציצה בו שוב. האם תוכל לבצע זאת? האם תוכל להסכים להינשא לו למרות הטירוף שבכך?

למעשה, היה זה ממש מסוכן... כן, זו המילה שחיפשה כל הזמן. וין היה מסוכן. טיפוס מתנשא ורודף נשים, והמטריד ביותר היה, שאליה היתה לו התנגדות מיוחדת.

אך לא היה לה כל יעד אחר אליו תוכל לפנות – או פתרון אחר כדי לתקן את הדרוש תיקון בזמן כה קצר. האחריות להצלת העסק המשפחתי רבצה עליה ולו גם במחיר הסכמה לתנאיו הקיצוניים.

"בסדר," אמרה גבי בנשימה כנועה. "אעשה זאת."

"יופי," אמר וין בטון שרמז שמעולם לא היה לו ספק שהיא עומדת להסכים, מה שגרם לכל להיראות עוד הרבה יותר מבחיל מבחינתה. "הכסף יופקד בתוך כמה דקות. אני אבוא לאסוף אותך הערב לארוחת ערב כדי שנוכל לדון בסידורי החתונה."

גבי נתקפה בהלה. "לא נוכל לחכות כמה ימים עד שיהיה לי זמן ל–?"

צחוקו הציני קטע את דבריה. "עד שיהיה לך זמן לחשוב איך לצאת מזה, אה, גבריאלה? לא נראה לי, קארה. עכשיו כשאת שייכת לי, אני לא מתכוון להניח לך להימלט."

"מה אני אמורה להגיד להורים שלי?" שאלה אותו בכעס, על אף הסלטות שבטנה ביצעה בינתיים.

הוא חייך. "למה שלא תאמרי להם שסוף סוף קיבלת שכל והסכמת להתחתן איתי?"

היא שלחה בו מבט זועם שהיה ביכולתו לקלף שלושה דורות צבע מקיר. "הם יחשבו שהשתגעתי לגמרי."

"או שיחשבו שהתאהבת בי מעל לראש," אמר. "וזה בדיוק מה שאני מעדיף שיחשבו בשלב זה. בריאותו של אביך לא יציבה כרגע, ואני משער שתישאר כך לפחות במשך כמה שבועות נוספים לאחר הניתוח. לא הייתי רוצה שמצבו יורע מרוב דאגה לך או לעסקים."

עם דבריו אלה לא יכלה גבי להתווכח, אך הרגיז אותה שהשתמש בכך כתירוץ להפיל אותה ברשתו. "תכננתי ללכת לבית החולים הערב," אמרה בשפתיים קפוצות. "שניפגש שם או בבית?"

"יש לי כמה פגישות שעלולות להתארך, כך שאם לא אגיע לבית החולים, אפגוש אותך בסביבות שמונה וחצי בבית," אמר. "בשלב מסוים ארצה גם לדבר עם אביך לגבי תוכניותי."

גבי לא הצליחה להימנע מלשרבב את שפתה העליונה. "משום מה אתה לא נראה לי הטיפוס המסורתי שמבקש את ידה של בחורה מאביה. למעשה, כלל לא חשבתי שאתה הטיפוס המתחתן. תמיד רק קראנו עליך בעיתונים שאתה קופץ ממערכת יחסים אחת לשנייה תוך שבועות ספורים."

הוא שלח בה עוד חיוך בלתי מפוענח. "גיוון, כמו שאומרים, הוא טעם החיים," השיב לה. "אבל אפילו הגבר הפרוע ביותר בסופו של דבר מרגיש צורך להשריש שורשים."

היא הביטה בו בחשד. "הנישואים האלה בינינו... הם לא לטווח ארוך... נכון?"

"כל עוד הם משיגים את מטרתם," אמר – אך גבי קלטה שהוא לא ממש ענה לשאלתה.

וין חלף על פניה כדי לפתוח למענה את הדלת. "נתראה בערב," אמר. "אתקשר אם אני מאחר."

היא חלפה על פניו במהירות, ראשה זקוף וגאה. עקבות קלושים של ניחוח הבושם שלה ריקדו סביב פניו וגרמו לנחיריו להתרחב שלא ברצונו. היה לה ריח של פריחת תפוזים. או שהיה זה יערת הדבש? הוא לא הצליח להחליט. אולי שניהם. זה היה הקטע של גבריאלה – היא מורכבת מכל כך הרבה דברים, ולכל אחד מהם לבדו היתה יכולת להטריף עליו את חושיו. ובאשר לכולם ביחד? טוב, זו היתה חצי מהבעיה, לא?

הדלת נטרקה אחריה ווין שיחרר נשיפה שללא מודע עצר עד כה. "לעזאזל," אמר, והעביר את אצבעותיו בשערו. "לכל הרוחות והשדים."

"מר ונאדיצ'י?" קולה של פקידת הקבלה הקריר והאדיש נשמע מתוך האינטרקום. "מר ווינצ'סטר נמצא כאן. אפשר להכניס אותו?"

וין לקח עוד נשימה מקוטעת ושחרר אותה אט-אט. "כן..." השיב, ושמט את ידו לצידו. "אקבל אותו. אבל תגידי לו שיש לי רק חמש דקות."