סימנים קטנים של אושר

עמודים: 318 תרגום: יסמין קלין תאריך יצאה לאור: 08-2020   אישה מחליטה לעזוב את בעלה. יש לה בראש רשימה של כל הדברים שהיא רוצה לקחת איתה. היא אורזת מזוודה, היא ממש בדרך החוצה לחיים חדשים – ואז הטלפון מצלצל. בואי לבית החולים, אומרים לה מצדו השני של הקו. בעלך נפצע בתאונת דרכים. כך נהרסו התוכניות של אווי דרייק בשנייה אחת. היא חלמה לקחת את גורלה בידיה, אבל בסוף המציאות החליטה עבורה: בעלה מת, קשה לה להתאבל על גבר שכבר לא אהבה, היא לבד בבית הגדול שהיה שלהם, והיא לא מצליחה להתחיל כלום, כי דבר לא הסתיים. אבל אז מישהו מגיע לעיירה הקטנה, מישהו פצוע כמעט כמוה. זהו דין טני, ספורטאי עבר ידוע, שאיבד במפתיע את יכולת המשחק שלו. הוא לא נפצע, הוא לא נשחק, היד שלו פשוט הפסיקה לתפקד. ועכשיו מה? אישה שלא הספיקה לעזוב, גבר שלא מצליח לעשות את הדבר שהוא הכי אוהב בעולם, איזה סיכוי יש להם להתחיל משהו חדש? ועוד זה עם זו? סימנים קטנים של אושר הוא רומן חם וחכם, משעשע ומלא תובנות, על ניסים קטנים באמצע החיים. הרומן שכתבה לינדה הולמס האמריקאית זכה לשבחים רבים מיד עם צאתו לאור, וכיכב שבועות ארוכים בראש רשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס.

פתח דבר
אם לא תעזבי עכשיו את לא תעשי את זה אף פעם, הזהירה אֵוִוי את עצמה. היא לא רצתה להיות שם כשהוא יחזור מהעבודה. זה אמנם מעשה פחדני, אבל המחשבה על המהומה שתתעורר, על כל הבלגן, הרתיעה אותה. הוא יגיד — בצדק — שלעזוב בלי התראה מוקדמת זה צעד די דרמטי. אחרי כל הזמן הזה, הוא יתהה, למה עכשיו? הוא לא יודע שבדיוק היום אווי נמצאת איתו חצי מהחיים שלה. היא עשתה את החישוב על גבה של חשבונית מהסופר כמה חודשים קודם לכן, ואז הקיפה את התאריך הזה בעט אדום על לוח השנה התלוי על הקיר שלהם. הוא חלף על פניו שוב ושוב ואף פעם לא שאל אותה על כך. אם תיתן ליום הזה לחלוף, חשבה לעצמה, היא תתחיל להיעלם, תא אחרי תא, עצם אחרי עצם, ותהפוך למישהי אחרת, שרק נראית כמוה.

היא פתחה את דלת ההונדה שלה ודחפה מעטפה מלאה בכסף מזומן לתא הכפפות. החלק הזה היה אולי טיפשי. היא לא באמת חשבה שטים יבטל את כרטיסי האשראי או יסגור את חשבונות הבנק, אבל היא תמיד היתה זהירה ומחושבת, ואם אכן לא הכירה אותו טוב כמו שחשבה, היא תזדקק לכסף. זו לא תהיה הפעם הראשונה שהיא לא מצליחה לצפות את הצעדים שלו מראש.

היא נכנסה הביתה, פתחה את הארון שבכניסה והוציאה מזוודה כחולה קשיחה וחבוטה למראה שהיתה מכוסה במדבקות — פריז, לונדון. היא היתה קלה, ומשהו בתוכה רשרש כשהיא ירדה במדרגות המרפסת ודחפה אותה למושב האחורי של המכונית. היא כמעט חייכה לשמע קול צעדיה ברחבת החניה.

היו עוד דברים להוציא מהבית, אבל היא התיישבה במושב הנהג, סגרה את הדלת ונשענה לאחור בעיניים עצומות. אלוהים אדירים, אני באמת עוזבת. בעוד כמה שעות היא תשב בחדר מלון עם כיסוי מיטה דוקר ואוסף אקראי של תוכניות בערוצי הכבלים. היא תקנה בקבוק יין, או ארגז שלם, ותשכב במרכז המיטה הענקית ותשתה ותנענע את בהונותיה ותקרא כמה שהיא רק רוצה. אבל אז היא התחילה לתהות מה תעשה מחר ולא היה לה זמן לזה, אז היא נשמה עמוק ויצאה מהמכונית כדי לקחת את שאר הדברים שלה. היא צעדה לכיוון הבית כשהטלפון שלה צלצל.

הצלצול תמיד הבהיל אותה — אקורד שבור מטאלי שנשמע כמו נבל חשמלי. השיחה היתה מבית החולים בקמדן שבו קיבל טים מטופלים לפעמים. היא לא רצתה לדבר איתו, אבל כן רצתה לדעת אם הוא יגיע הביתה מוקדם.

"הלו?"

"אפשר לדבר עם אֵוֵולֶת' דרייק?"

זה לא היה טים.

"מדברת."

"גברת דרייק, שמי קולין מרשל. אני אחות בבית החולים קמדן. אני מתקשרת כי דוקטור דרייק הובא לחדר המיון שלנו לפני חצי שעה בערך. הוא עבר תאונת דרכים."

לבה של אווי החסיר פעימה ורעד עבר בגופה. לשבריר שנייה היא רצתה לבקש מהאחות להתקשר להורים של טים; היא הרי בדיוק התכוונה לעזוב אותו.

"אלוהים אדירים," היא אמרה במקום זאת. "הוא בסדר?"

השתיקה שהשתררה היתה ארוכה כל כך עד שהיא יכלה לשמוע ברקע את שמו של אחד הרופאים במערכת הכריזה. "הוא נפצע קשה. כדאי שתגיעי בהקדם האפשרי. את יודעת איפה נמצא בית החולים?"

"כן," היא ענתה בקול חנוק. "אני אגיע בעוד עשרים דקות בערך."

אווי הקלידה הודעה לאנדי בידיים רועדות. טים עבר תאונת דרכים. קשה. בית החולים קמדן. אתה יכול להודיע לאבא שלי?

היא התניעה את הרכב ויצאה לכיוון קמדן. מאוחר יותר, כשבדקה את הטלפון שלה ואת כל הניירת, היא הבינה שהוא כנראה מת בזמן שהיא חיכתה ברמזור ברחוב צ'יזהוֹלְם, מרחק כמה בניינים מהכנסייה שבה נישאו.

2
"לילי שפכה את החלב שלה על הרצפה." אנדי לגם מהקפה. "הגננת שלה כועסת עלי."

אנדי ואווי התחילו לאכול ארוחת בוקר בקוֹמפֶּס קפה לפני ארבע שנים, כשהוא התגרש, ומאז הפך העניין להרגל. יש בעלים שזה היה מפריע להם, אבל טים לא היה אחד מהם. "יש לי המון עבודה," הוא אמר לה, "אז כל עוד את לא מתלוננת עלי בפניו, זה לא מטריד אותי."

אנדי תמיד הזמין אומלט גבינה ושינקן ואווי הזמינה פנקייקס עם אוכמניות ותוספת של בייקון, וכוס גדולה של מיץ תפוזים. הם שתו לפחות שני קנקני קפה ודיברו על אירועי השבועות האחרונים והבאים. הם המשיכו לשבת שם בזמן שהמקום התמלא, התרוקן והתמלא מחדש. הם בהו בתיירים והשאירו טיפים גדולים, ותושבים מקומיים שהכירו חלפו לידם ואמרו משהו על מזג האוויר, או שאלו לשלומן של בנותיו הקטנות של אנדי. ובשנה האחרונה אנשים היו משרבבים צוואר להציץ בה, או נעמדים קרוב מספיק כדי להקשיב לאווי ולהשביע את סקרנותם, רק כדי לוודא שהכול בסדר, שהיא לא הפכה לקליפה ריקה ומצומקת בעקבות מותו של בעלה. שהיא לא יושבת בבית, מחבקת בחוזקה את החולצה האהובה על טים ומזמזמת בלדות תוך שהיא מתנדנדת קדימה ואחורה.

"למה לילי שפכה את החלב שלה על הרצפה?" לילי היתה בתו הצעירה של אנדי, שהתחילה לאחרונה גן חובה.

"שאלה טובה. הגננת אומרת שהיא פשוט שפכה אותו פתאום וצעקה 'חלב זה יוגורט שנמס!'"

אווי חייכה. היא ראתה את התמונה בדמיונה, וגם את ההבעה הזועמת שפניה של לילי היו לובשות לעתים תכופות מאז שהיתה פעוטה. "נראה לי שאני מבינה מה הרגיז אותה."

"אז הגננת אומרת לי שהיא שלחה אותה לשבת בכיסא המחשבה, ואני עונה שזה נשמע לי בסדר גמור. הגננת אומרת 'כדאי שתדבר איתה בבית על כבוד.' אז אני שואל, 'כבוד כלפייך?' והיא עונה, 'כן, אבל גם כלפי רכוש.' ואני חושב לעצמי אנחנו מדברים על ללמד את הבת שלי לכבד חלב? כי אני לא מבין מה עוד היא רוצה שאלמד אותה. למה היא מתכוונת כשהיא אומרת 'כבוד כלפי רכוש?'"

"לקפיטליזם?"

"אולי. בכל מקרה, אני עובד על זה. אני מנסה ללמד את לילי לכבד יותר את הגננת שלה. ולכבד חלב."

"יראת לקטוז? יש דבר כזה?"

"לא." אנדי השתתק לרגע ודחף את כוס הקפה שלו קדימה כדי שמַרְני — אמא צעירה עם פס סגול בשיער שמתחתיו בצבצו השורשים, ושהיתה המלצרית הקבועה שלהם כבר שנתיים — תמלא אותה מחדש. "כשהיא היתה ממש קטנה היא היתה נושכת הרבה, אבל עכשיו אני לא יודע מה קורה איתה. אפילו כשהיא מרעיפה עלי אהבה היא ממש כועסת. באתי לאסוף אותה לפני כמה ימים והיא אומרת לי 'אבא! תן לי חיבוק!', אבל היא שואגת את זה כמו אריה. יש בה משהו לוחמני, כאילו היא..."

"ג'רי אורבך."

הוא קימט את המצח שלו. "ב'ריקוד מושחת'?"

"ב'חוק וסדר'."

"טוב, אז ג'רי אורבך." הוא השתתק לרגע. "אני מנסה לומר שהיא עקשנית ואני חושב שזה נהדר, אבל אני לא רוצה לשלם ערבות כדי לשחרר אותה ממעצר בגיל תשע."

אווי חייכה שוב. "אני ממש מחכה לגיל ההתבגרות שלה."

"בשנים האלה היא תוכל לעבור לגור איתך."

"אין מצב. אני מוכנה לדבר איתה על מחזור, חזיות ואמצעי מניעה, אבל אני גרה לבד."

"בינתיים." הוא אמר. "רציתי לשאול אותך, את עדיין מתכוונת להשכיר את הדירה?"

היא לעסה חתיכת בייקון. "אולי. בסופו של דבר."

"את לא משתמשת בה, נכון?"

"לא, אני רק שוכבת שם על הרצפה באמצע הלילה ומהרהרת במשמעות הקיום שלי." הוא הפסיק ללעוס וזקף את גבותיו. "אני צוחקת," היא אמרה. הוא לא יבין. זה רק ידאיג אותו. "אני אף פעם לא נכנסת לשם."

"אני חושב שמבחינה כלכלית אם הדירה ממשיכה לעמוד ריקה, את פשוט זורקת כסף לפח." הטיעון הזה היה מושלם. זו בטח היתה מלכודת.

"אולי אתה צודק," היא אמרה בחשדנות.

"אני צודק." הוא הצביע. "השרוול שלך בתוך הסירופ."

היא ניגבה את הכתם הדביק שבקצה השרוול שלה. "אתה רוצה שאשכיר אותה למישהו מסוים? אתה מפנה את רוז מהבית שלך?"

"ממש מצחיק." הוא לא צחק. "לא, לדעתי ילדים צריכים להיות לפחות בני עשר לפני שהם נהיים עצמאיים לגמרי." הוא לגם מהקפה. "דרך אגב, לפני שאני שוכח את זה, לרוז יש הופעת ריקוד בעוד שבוע ממחר, והיא אמרה לי להגיד לך שהיא רוצה שתבואי אלינו ותעשי לה 'את התסרוקת עם הצמות המגולגלות'." רוז היתה בת שבע והיא לא סמכה על אבא שלה בכל הקשור למכוניות הצעצוע שלה או לתסרוקת שלה לפני הופעות ריקוד.

"היא מאוד מחושבת."

"לפני כמה ימים היא קראה לי 'אבי'," הוא אמר, "כאילו אנחנו ב'בית קטן בערבה'."

אווי קימטה את מצחה. "אבל בתוכנית הזאת קראו לו אבא."

"אז למי אני מתכוון? למי קוראים 'אבי'?"

"לכמרים," היא ענתה. "ולקפטן פון טראפ."

"אז אני יכול להגיד לה שתבואי?"

"ברור," אמרה אווי. "עכשיו תגלה לי את מי אתה רוצה להכניס לדירה."

"אה, כן. יש לי חבר שיגיע לעיר לכמה חודשים והוא מחפש מקום לגור בו."

היא קימטה את מצחה. "איזה חבר? מישהו שאני מכירה?"

"החבר שלי דין."

עיניה נפערו מעט. "דין מהבייסבול?" היא ידעה שאחד החברים של אנדי הוא מגיש, אבל היא מעולם לא פגשה אותו.

"כבר לא." הוא ענה. "הוא פרש לא מזמן. הוא יבוא לפה לנוח, ליהנות קצת מהאוויר המלוח שלנו וכל זה."

"אני תמיד שוכחת שספורטאים מקצועיים פורשים מוקדם יותר מאנשים רגילים. בן כמה הוא, שלושים ומשהו? והוא כבר פורש? כיף לו."

"הסיפור לא כזה פשוט, והיית יודעת את זה אם לא הייתי גונב לך את כל הגיליונות של 'ספורטס אילוסטרייטד'."

"בכל מקרה לא נראה לי שהייתי קוראת אותם," היא הודתה. "דרך אגב, יש גיליון חדש בבית."

"אני יודע," הוא אמר. "דין מופיע בו."

היא טפחה על מצחה. "רגע. דין מהבייסבול הוא הדפוק?"

אנדי צמצם את עיניו במורת רוח. "הוא לא דפוק. הוא איבד את הזרוע שלו. כלומר, לא את הזרוע האמיתית שלו, הוא איבד את היכולת להגיש. שתי הזרועות שלו שלמות. והוא לא משוגע."

"מה קרה לו?"

"הוא היה מגיש מעולה ופתאום הוא נהיה מגיש גרוע. זה כל מה שאני יודע."

בדיוק באותו הרגע עצרה דיאן מַרְסטֶן ליד השולחן. היא היתה הבעלים של חנות בגדי יד שנייה בשם "עליית הגג של אסתר", שהיתה שייכת פעם לאמא שלה. דיאן בדרך כלל אכלה בקוֹמפֶּס בימי שבת עם בעלה, ולפעמים — אף על פי שלא קיבלה אישור לעשות את זה — היתה מביאה את הכלב הקטן שלה זיגי, שדווקא היום לא היה שם כדי לרחרח באפו הזעיר את תקנות התברואה. "בוקר טוב לכם."

"היי, דיאן," אמר אנדי. "מה נשמע?"

"אין תלונות." אווי ידעה מניסיון שזה לא נכון.

דיאן נפנתה והניחה יד על כתפה של אווי. "טוב לראות אותך בחוץ."

אווי החליפה מבט מהיר עם אנדי ואילצה את עצמה לחייך. "תודה, דיאן. טוב לראות גם אותך." דיאן חלקה איתם עדכונים לגבי שכנים חולים ברמיזות מנומסות כל כך עד שבקושי אפשר היה להבין במה מדובר (למשל "בעיות עם המערכת שלו"), או לגבי נושאים אישיים (למשל "העסק הזה עם הבת היחידה") ואז הלכה לאכול את הפרנץ' טוסט שלה.

"נו באמת," נאנחה אווי.

"היא דואגת לך, אוו."

"אני יודעת. אבל כולם נדחפים לי לחיים. 'בחוץ', היא אומרת לי. אפשר לחשוב שהיתה לי שפעת. כולם מתנהגים כאילו כל מה שאני עושה זה" — את המילים הבאות היא לחשה בתקיפות — "לשבת בבית ולהתאבל."

"היא אמרה שטוב לראות אותך."

אווי נענעה בראשה. "זה הרחמים. כל הטפיחות על הזרוע, הדיבור השקט. האירוע הזה במרפאה שבו יטעו עץ ייערך בעוד שבועיים ואז הכול יהיה עוד יותר גרוע. כולם ישבו שם ויסתכלו עלי בוכה."

"את לא חייבת לבכות. כולם יודעים שאהבת אותו מאוד."

אבל כולם לא ידעו. וגם אנדי לא ידע.

"אני לא מבינה את זה," אמרה אווי. "גם בעלה של טֶסָה וַסְקוֹ מת וגם היא לא יוצאת לבלות כל הזמן ואף אחד לא מרחם עליה."

"טסה וסקו בת תשעים ושתיים."

"אז מה?"

"אז את לא בת תשעים ושתיים. ובניגוד לטסה וסקו, את לא צריכה הליכון או מכל חמצן כדי ללכת למכולת." הוא ניגב את פיו. "ולא שאני מנסה לזרות לך מלח על הפצעים, אבל אני חייב לציין את העובדה שטסה עושה אירובי מים."

"איך אתה יודע את זה?"

"כי גם אמא שלי עושה אירובי מים. אבל היא רק בת שישים ותשע, אז זו דוגמה שפחות תביך אותך."

אווי הרימה את ידה. "טוב, אז זו דוגמה לא טובה."

"אז אפשר לחזור לשכנע אותך להכניס דייר?"

היא העיפה מבט סביבה ואז שוב הסתכלה על אנדי. "למה ספורטאי מקצועי רוצה לשכור דירה בבית שלי? חשבתי שהם גרים באיים פרטיים או משהו כזה."

"דין גר במנהטן. האי עם הכי פחות פרטיות בעולם. הוא אומר שהוא לא יכול לשתות כוס קפה בלי שמישהו יצלם אותו. הוא רוצה לעזוב את העיר לתקופה מסוימת, ואמרתי לו שנראה לי שפה אנשים לא יטרידו אותו. הוא יישאר פה קצת יותר מדי זמן בשביל לקחת חדר במלון, אבל לא מספיק זמן כדי לקנות בית. אני לא יכול לארח אותו כי יש לי ילדים. חשבתי שהוא יכול לשכור את הדירה ממך, ואז אני אדע בוודאות שהוא לא שוכר ממישהו שיעלה תמונות שלו באמבטיה לסנאפצ'ט, או יחטט בזבל שלו וימכור אותו לאתר רכילויות. את תרוויחי מזה קצת כסף ואולי תהיו חברים. שניכם תרוויחו מזה. אמרתי לו שבטח תגבי שמונה מאות דולר לחודש."

זה יכסה חלק גדול מהחשבונות. "שמונה מאות דולר זה סכום סביר."

"אז את מסכימה?"

היא הסתכלה על קו הקצף הלבן הדקיק שהסתלסל בעצלתיים קרוב לשפת הכוס שלה. "תביא אותו לבית שלי." אווי הרגישה שאנדי קצת מתוסכל ונדרכה. "אף פעם לא פגשתי אותו, אנדי. מה אתה מצפה שאגיד?"

"הוא ימצא חן בעינייך," אמר אנדי. "הוא מוצא חן בעיני."

אווי הזדקפה. "הרבה אנשים מוצאים חן בעיניך. מי יודע איזה חברים שתיינים מהקולג' היית מכניס למטבח שלי אם רק הייתי מרשה לך."

"לא הכרתי אותו כשיצאתי לשתות בקולג'. הכרנו בצופים. הוא היה בחתונה שלי, אוו. ראית את התמונות. את אולי לא זוכרת, אבל אני והבנות נסענו לדיסנילנד על חשבונו אחרי הגירושים. הוא לא יגנוב את התכשיטים שלך."

אווי חייכה. "אין לי הרבה תכשיטים."

"טוב, אז הוא לא יגנוב את הסוודרים עם החורים שלך או משהו."

היא קימטה את מצחה. "זו מכה מתחת לחגורה. טוב, כבר אמרתי לך שתביא אותו כדי שאוכל להכיר אותו. אם הוא ייראה מתאים, אשמח לקבל את הכסף." היא חשבה לרגע על החשבונות שעדיין לא שילמה, שהיו כרוכים יחד בגומייה במגירה במטבח. זו התוצאה של שנה בלי משכורת של רופא. היא יכולה להשכיר את הדירה, להשאיר את הדלת סגורה, לגבות שכר דירה, ואולי היא אפילו לא תרגיש שהוא שם.

אנדי נאנח. "תודה. הוא צריך שקט. וחוץ מזה, כמו שכבר אמרתי, לא תזיק לך קצת חברה."

"יש לי חברה." היא אמרה. "הנה, אני יושבת עכשיו איתך."

"אני לא מתכוון אלי. או לילדות שלי. או לאבא שלך. את יודעת" — הוא הצביע עליה במזלג שלו, שעליו העמיס חביתה — "זה לא טוב להיות לבד כל כך הרבה. את תיראי מוזרה." שערו השָׁטֶני הגלי של אנדי וגזרתו הדקיקה שיוו לו מראה של חבר בלהקת אינדי שעוד רגע ילבש חולצת משבצות וידגמן לעטיפה של אלבום שבו הוא מנגן בעיקר על קרש כביסה. אבל אחרי שבע שנים, הדאגה האבהית כבר הפכה אצלו לטבע שני.

"אני בסדר גמור. אני לא מוזרה. אם ישעמם לי, אני אבקש מטסה וסקו לקחת אותי לשיעור זומבה." הוא הסתכל עליה בספקנות. "אנדי, אני בסדר גמור. אני אפגוש את החבר שלך." פתאום אווי צמצמה את עיניה בחשדנות. "אתה לא מנסה לשדך לי אותו, נכון?"

אנדי צחק בפה מלא, בלע את האוכל ולגם מהקפה. "זה גם מה שהוא שאל: 'אתה מנסה לשדך לי אותה?'" היא לא צחקה. "אני לא מנסה לשדך לך אותו. אמא שלי עדיין מקווה שאני אתחתן איתך, וזה בטוח לא יקרה אם אשדך לך ספורטאים מקצועיים לשעבר."

"אוי לא. אולי תגיד לה כבר?"

"מה את רוצה שאני אגיד לה?"

"תגיד לה שבאמת ניסינו להסתכל זה על זה במבטים מלאי משמעות ושזה היה הדבר הכי פחות סקסי שקרה לשני אנשים בחיים."

"היא לא תאמין לי," הוא אמר.

"היא היתה מאמינה אם היא היתה רואה את זה." אמרה אווי.

"אה, כשהתפוצצת מצחוק? את צודקת."

"שנינו התפוצצנו מצחוק."

"הצחוק שלך היה יותר חזק," הוא אמר ונופף לעברה בשיני המזלג שלו.

"טוב, בזה אתה צודק."