עם סיכוי לאושר

"הספר הזה הוא עדות לכך שאהבה מגיעה בכל הצורות, הגדלים והמצבים", ג'ודי פיקו

היא היתה חייבת את זה לעצמה, להתחיל בחיים חדשים, להשאיר מאחור את הזיכרונות הרעים, אבל גם את הטובים, את המקום הקטן שסגר עליה. אך דווקא עכשיו, רגע לפני שהיא בת ארבעים, לורי נאלצת לחזור לעיירת הולדתה במיין, כדי לפנות את חפציה של דודתה האהובה שמתה.

מה כבר אפשר למצוא במקום שעזבת מרצון? בית ישן, אהוב עבר שלרגע הלב עוד מהבהב אליו, חברה אחת מפעם שעדיין אפשר לפתוח בפניה את הלב, ובמפתיע - שלל סודות שזקנה בת תשעים ושלוש הותירה, וחפציה מספרים את סיפורה מעורר ההשראה.

לורי יודעת שזהו רגע מיוחד של הפוגה, במרוץ החיים המתיש, והיא מחבקת את ההזדמנות שנקרתה בדרכה בשתי ידיים, מביטה על העבר בעין מפוכחת, ושואבת משם תובנות לחומרי הבניין שישמשו אותה בעתיד, יעזרו לה לממש את שאיפותיה, ואפילו חולמת לרגע על סיכוי אמיתי לאושר.

עם סיכוי לאושר הוא רומן על התבגרות אבל כזאת שמתרחשת ברגע בשל, ומתוך הכרה והבנה שאפשר ואנו חייבים ליצור לעצמנו חיים שראוי לחיותם. לינדה הולמס האמריקאית היא מחברת רב המכר העולמי סימנים קטנים של אושר, שראה אור אף הוא בהוצאת תכלת.

פתח דבר

לורי הוציאה את אצבעותיה מאוזניה רק אחרי שיצאה מביתה, ורק כדי להרים את אופניה ולרכוב שניים וחצי קילומטרים עד לביתה של דוֹט, דודתה. אִמה הרשתה לה לצאת רק אחרי שלורי כרכה צעיף אדום סביב צווארה ועטתה כפפות מעוטרות בדוגמת פתיתי שלג קטנים, ורק אחרי שדוט אמרה לה בטלפון שזה בסדר. ארבעת הבנים הרעישו. הם התווכחו, התקוטטו וטרקו דלתות, וללורי נמאס להתחבא בחדרה. מרגע שמלאו לה שתים־עשרה, הרשתה לה אמה לרכוב לבדה לביתה של דוט, אפילו אחרי ארוחת הערב, כשהחושך כבר ירד.

כשהגיעה לביתה של דוט, שמטה לורי את אופניה על הדשא וניגשה אל דלת הכניסה האדומה הגדולה. דוט — שהיתה למעשה דודתה של אמה — גדלה בבית הזה ותמיד אמרה שהוריה חזרו איתה לפה מבית החולים ומאז היא פשוט המשיכה לחזור אליו שוב ושוב. לורי צלצלה בפעמון.

דוט פתחה את הדלת לבושה במכנסי ג'ינס ובסוודר סגול קטיפתי, שערה האפור הארוך היה אסוף בקוקו. "שלום, מתוקונת!" היא אמרה וזזה הצדה כדי לאפשר ללורי להיכנס.

לורי אהבה מאוד את ריחו של הבית: עץ, בגלל האח, לבנדר, בגלל הסבון של דוט, והים, כי כל מקום שקרוב למים במיין מריח קצת כמו הים. באח בערה אש ולורי הסירה את הכפפות ואת הצעיף שלה והניחה אותם בזהירות על מסעד אחד הכיסאות בפינת האוכל. "קפוא בחוץ!" היא אמרה.

"אני יודעת. טוב שאת פה עכשיו. בטח הפכת לארטיק!" סיר חלב קטן כבר התחמם על הכיריים, ודוט הוסיפה אבקת שוקו לשני ספלים, ערבבה בחלב ואז הוציאה קצפת מהמקרר ואמרה "הוֹפָּה!" כמו שתמיד אמרה כשהיתה מוסיפה שתי תלוליות מעל השוקו. לורי אחזה את הספל בשתי ידיה והן נכנסו לסלון. "אמא שלך אמרה שיש הרבה רעש בבית," אמרה דוט.

לורי נשפה בזהירות על השוקו החם וגלגלה את עיניה. "פטריק וסקוט רבים על משהו, אני בכלל לא יודעת על מה." הם היו נערים בני שבע־עשרה וארבע־עשרה, ורוב הזמן לורי לא הבינה על מה הם מדברים, גם כשרבו וגם כשלא. היא רק ניסתה לשמור מרחק מהם. "וראיין אומר שהוא מנסה לגלות מה הדבר הכי רועש בבית." ראיין היה האח הכי צעיר.

"אוי לא," צחקה דוט, "ילד בן שמונה שמנסה לחקור משהו זה תמיד פוטנציאל לנזק."

"וג'ואי הוא פשוט ג'ואי," היא נעצה בדוט מבט רב משמעות, "את יודעת על מה אני מדברת." דוט הנהנה. ג'ואי היה בן עשר, האח שמתופף על כל דבר, שובר כל דבר, קופץ על כל דבר, מתנגש בכל דבר, אוכל כל דבר ומלכלך כל דבר.

"דיברתי עם אמא שלך וחשבנו שאולי תרצי להישאר לישון פה הלילה. אין לך לימודים מחר."

לורי כמעט שפכה את השוקו שלה מרוב התרגשות. "כן! אבל אולי כדאי שאחזור הביתה לקחת את הפיג'מה שלי ועוד כמה דברים."

"אני אשאיל לך משהו."

לורי הסתכלה על עצמה. "אני יותר שמנה ממך," היא אמרה.

דוט פרצה בצחוק מתגלגל. "את ממש לא יותר שמנה ממני," אמרה, "וגם אם זה היה נכון, יש לי הרבה בגדים שאת יכולה לישון בהם. מצדי את יכולה ללבוש את חלוק האמבטיה שלי. ויש לי כמה מברשות שיניים חדשות. מה עוד את באמת צריכה?"

כשהן סיימו לשתות את השוקו שלהן, לורי עלתה עם דוט לקומה השנייה, ודוט פשפשה במגירות השידה שבחדרה ובסופו של דבר שלפה חולצה ורודה עם שרוולים ארוכים שעליה התנוסס הכיתוב מפלי הניאגרה. כשלורי הצמידה את החולצה לגופה, היא הגיעה עד לאמצע ירכיה. "תודה שנתת לי לבוא אלייך," היא אמרה, וחיבקה את דוט, שהחזירה לה חיבוק חם ונישקה את קודקוד ראשה.

"את יודעת שתמיד יש כאן מקום עבורך," היא אמרה.

לורי הניחה את החולצה על המיטה, התיישבה לידה ושמעה את מערכת ההסקה נדלקת. "זה מדהים," היא אמרה לבסוף, "כל כך שקט פה! אני לא יכולה לקרוא בבית, אני בקושי מצליחה לחשוב."

"אבל יש לך משפחה גדולה ויפה שאוהבת אותך מאוד," אמרה דוט, "ואני יודעת שגם את אוהבת אותם," היא התיישבה ליד לורי, "אבל הם באמת עושים הרבה רעש."

לורי חייכה "המון רעש."

דוט הרימה גבה. "פה אין אף אחד חוץ משתינו. את יכולה לישון כמה שרק תרצי," היא אמרה, "ולא תשמעי ציוץ עד שאני אכין קפה. את יכולה לישון עד הצהריים. את אפילו יכולה לישון עד ארוחת הערב!"

"אני כל כך מקנאת בך!" נאנחה לורי, "את נמצאת לבד כל הזמן."

"אני לא נמצאת לבד כל הזמן," צחקה דוט.

"אמא אומרת שיש לך חבר," אמרה לורי.

"אמא שלך כזאת רכלנית!" חייכה דוט. "יש לי הרבה חברים וזה כל מה שאני מוכנה לספר לך, חטטנית קטנה." היא קמה, ניגשה אל מפתן הדלת והעבירה את אצבעה על פני הקיר, שהצבע התחיל להתקלף ממנו. "אני חייבת לצבוע את החדר הזה," אמרה.

"באיזה צבע תצבעי אותו?" שאלה לורי.

דוט שתקה רגע ואז פנתה ללורי. "מה הצבע האהוב עלייך?"

"כרגע זה דג זהב."

"דג זהב? כלומר כתום?"

לורי הנהנה. "אני מתה על הצבע הזה. אמא שלי אומרת שהוא מזכיר לה מקרוני עם גבינה."

דוט הנהנה. "טוב, אז בואי נצבע אותו בצבע של דג זהב."

לורי פערה את עיניה. "באמת?"

"כן, למה לא?"

"פשוט ככה?"

"למה את כל כך המומה, חמודה? זה רק צבע."

"אני לא יודעת. את פשוט... צובעת את הקירות שלך מתי שמתחשק לך? את לא מתייעצת עם אף אחד?"

"אני מתייעצת איתך," היא אמרה, "עם מי עוד אני אמורה להתייעץ? זה הבית שלי. אלה הקירות שלי. אני יכולה לכסות אותם בטפט עם פסים שחורים־לבנים אם מתחשק לי. אני יכולה למלא את הבית בחול כמו בחוף ים. בהשוואה לזה, כמה קירות בצבע של דג זהב הם לא דבר כזה נורא."

לורי סקרה את החדר במבטה. גם להורים שלה היה בית משלהם, אבל משום מה היא היתה בטוחה שהם לא חושבים עליו בצורה כזו. היא דמיינה טפט עם פסים שחורים־לבנים. היא דמיינה את עצמה שוכבת על המיטה בחדר עם קירות מפוספסים ועם חול על הרצפה, בבית ריק מאנשים שבו אף אחד לא צועק, ואף אחד לא מחליט באיזו שעה אוכלים ארוחת בוקר, או מתי מאוחר מדי לשתות שוקו.

כעבור שבוע חזרה לורי לביתה של דוט והן צבעו מחדש את החדר שבו היא ישנה בצבע כתום בוהק. דוט הוסיפה כמה קווים אדומים מסולסלים במברשת עבה כדי לשוות לו מראה של דג זהב. בסוף היום היו ללורי שביבי צבע כתום בשיער וכתמי צבע על מכנסי הג'ינס שלה, והיא אמרה לדוט שזה החדר הכי יפה שהיא ראתה בחייה. ואף על פי שדוט המשיכה לחיות עוד שלושים שנה כמעט, צבעה קירות מחדש, שייפה וציפתה מחדש את לוחות הרצפה, התקינה דלפקים חדשים ושיפצה את חדר האמבטיה פעמיים, החדר הזה תמיד נשאר חדר דג הזהב.

1

הברווז יכול היה לחמוק מעיניה בקלות. הוא שכב בתחתית שידת העץ, וממש כמו בסיפור הנסיכה על העדשה עם כל המזרנים, לורי היתה עלולה לפספס אותו אילו לא היתה מוציאה את כל השמיכות כדי לבחון אותן מקרוב.

אורכו של הברווז היה כחצי מטר והוא היה עשוי עץ וקל להפליא כשהרימה אותו. לא היה לה מושג בן כמה הוא משום שמצבו היה מצוין, כאילו בקושי נגעו בו. היא לא ראתה עליו אפילו שריטה אחת, והגימור שלו היה חלק עד כדי כך שהיא יכלה להרגיש את הנגיעות הקלות ביותר של המברשת כשליטפה אותו בקצות אצבעותיה. הוא נצבע בצבעים בוהקים: ראש ירוק, חזה חום־אדמדם, פס זהוב בכל אחד מצדי גופו ופסים ירוקים לאורך הכנפיים. היא יצאה אל המסדרון ועמדה שם כשידה האחת על מותנה והברווז בידה השנייה. "למה שאישה בת תשעים ושלוש תשמור ברווז עץ בתוך שידה מתחת לשלוש שמיכות צמר ושמיכת טלאים?" היא שאלה.

"כדי שיעזור לה להגיע לגדה השנייה?" ענתה ג'וּן מהסלון.

"זאת לא בדיחה."

לורי נכנסה עם הברווז אל הסלון, שבו מיינה ג'ון את הספרים, או את חלקם. בביתה של דוט היו ספרים כמעט בכל פינה, על מדפים שהשתרעו על פני קירות שלמים, או בערמות רעועות על הרצפה. "הוא בטח היה אצלה מאותה סיבה שהיו לה שלושה צעיפי נוצות ותמונה חתומה של סטיב מֶקְווין."

"ומה הסיבה?"

"היא היתה בת תשעים ושלוש. למה שלא יהיה לה ברווז?"

לורי הוציאה את הטלפון הנייד שלה וצילמה את הברווז מזוויות שונות כדי להראות לאמה. "האמת היא שהוא יפה. אני לא יודעת למה היא לא שמה אותו במקום שבו יוכלו לראות אותו, כמו את כל שאר הדברים שלה."

הבית של דוט היה כמו ארון תצוגה מרהיב, עמוס בחפצים שאספה במהלך הרפתקאותיה. היו שם גלויות בתוך קופסאות נוי מצופות בד, סלילים של סרטי צילום ביתיים בקופסאות פח מסומנות בתוויות עם כיתוב בעט כדורי ומזכרות מטיולים שהעידו על שינויים אימפולסיביים בפילוסופיית האספנות של דוט: גביעי ביצים, כפיות, וצלוחיות קטנות לקינוחים שהיו מעוטרות בציורים. היא היתה ברומא, בבנגקוק, בבואנוס איירס ובמקסיקו סיטי. היא נסעה לקמפינג בטריילר עם שתי חברות בפארק הלאומי יֶלוֹסטוֹן בקיץ 1952, וטיילה בסין לבדה ב-1994, כשהיתה בשנות השישים לחייה. בתמונה מהטיול ההוא, שבטח צולמה על ידי איש זר כלשהו, היא עמדה ליד החומה הסינית, ושערה האפור היה אסוף לקוקו רפוי בעורפה. היא לבשה ז'קט ג'ינס דק מעוטר בטלאי עם הפנים של אלטון ג'ון.

דוט ניסתה ללמוד כמעט כל קורס שהוצע בקולג' הקהילתי — ושמרה את כל השנתונים — וסיכומי השיעורים וחומרי הלימוד שלה נערמו באחד החדרים. כלי קרמיקה, עבודות רקמה, עבודות סריגה, אלבומי מזכרות בעבודת יד עם כותרות כמו "חג המולד 2003: קור כלבים", ציורים, רישומים, קליגרפיה וצמידי חרוזים שנשזרו על חוט דיג. מתחת לארגזים עם עבודות היצירה היה ארגז פלסטיק כחול גדול שעליו נכתב בשלבי הכנה/עבודות לא גמורות, מלא ביצירות שיישארו כך לנצח עכשיו.

היה צרור קטן של מכתבי אהבה מכמה מבני הזוג של דוט שהמשפחה ידעה על קיומם: פול המורה, ג'ון הכימאי, אנדרו העיתונאי. והיה גם מכתב ללא מעטפה שנחתם באות מ', ועל פי כתב היד לורי חשדה שהכותבת היא אישה (שוב, היא היתה בת תשעים ושלוש. למה שלא יהיה לה קשר כזה עם אישה?) לורי הניחה אותם בצד בלי לקרוא אותם מהסיבה הפשוטה שהיא היתה רוצה שאף אחד לא יקרא את המכתבים שלה אחרי מותה. אבל היא גם לא רצתה לזרוק אותם, אז היא השאירה אותם בקופסת הנעליים שסומנה בתווית מכתבים — מיוחד והניחה אותה על המיטה.

לורי צנחה על הספה. "בואי נעשה הפסקה," היא אמרה, "גמרתי עם קופסת התכשיטים ואני חייבת לאכול משהו לפני שאני מתחילה לעבור על תכולת הקופסה שכתוב עליה מצלמות וקלטות שמונה רצועות."

"תמשיכי ללטף את הברווז הזה," אמרה ג'ון, שקמה וחלפה על פני לורי בדרכה אל המטבח. "רוצה תה קר?"

"את החברה הכי טובה בעולם."

"לור, זה רק תה קר."

"את יודעת על מה אני מדברת," אמרה לורי, "אני מתעסקת בזה כבר שבוע וחצי והידיים שלי מלאות שריטות כי אני קורעת קופסאות קרטון, וכואבת לי הכתף מסיבה לא ברורה, ואני חייבת להיות פה. את פה כי את אדם טוב."

"יש לי חדשות בשבילך," אמרה ג'ון על רקע קרקוש של קוביות קרח בכוסות. "כשאת קרובת המשפחה היחידה שטורחת להגיע, במקום פשוט לתרום את כל תכולת הבית, גם את אדם טוב."

לורי נאנחה. "זאת היתה ההחלטה הכי הגיונית. לא רציתי שכל הדברים שלה ייעלמו רק כי היא לא התחתנה ולא היו לה ילדים. לאף אחד אחר לא היה זמן לזה."

ג'ון חזרה עם המשקאות בשתי כוסות גבוהות של דוט, שהיו מעוטרות בדוגמה בולטת של מעוינים. "אני לא יודעת. ארבעה אחים ודווקא את נתקעת עם זה?" שאלה כשהתיישבה. "בכל מקרה, אני מאוד שמחה לדבר איתך פנים אל פנים, ולא בשיחת וידיאו. אני אוהבת לראות את הפנים היפות שלך מולי."

"את ממש מתוקה, בהתחשב בעובדה שאני מזיעה ומגעילה. וזה הדדי. חשבתי שאראה אותך בחתונה שלי שלא התקיימה בסוף, אז אני שמחה שהיה לי תירוץ אחר. למען האמת, זה זמן מצוין להיפגש עם חברים ותיקים כי כל האנשים שאני מכירה בסיאטל מכירים גם את כריס, ואין לי מושג אם הם עדיין מחבבים אותי. ואם כן, אני ממש לא רוצה שהם יעשו לי מסיבה כשאהיה בת ארבעים רק כי הם מרחמים עלי וחושבים שוויתרתי על הסיכוי האחרון שלי להיות מאושרת, ושעכשיו אני פשוט אתקמט כמו איזה שזיף מיובש."

"אף אחד לא חושב כך," ג'ון גלגלה את עיניה.

"תגידי את זה ל'כשהארי פגש את סאלי'."

"מה זאת אומרת?"

"את לא זוכרת את הסצנה שבה הארי בא לבקר את סאלי והיא לובשת חלוק אמבטיה ובוכה כי החבר שלה לשעבר, הבן של ג'רלד פורד, עומד להתחתן?"

"השחקן ההוא זה הבן של ג'רלד פורד?"

"כן. ואז היא מתחילה לבכות והיא ממש מדוכאת והיא אומרת בדמעות 'אני אהיה בת ארבעים'. והוא שואל 'מתי?' והיא עונה 'יום אחד'. וזה הפאנץ'. והפאנץ' השני הוא שהוא אומר לה שהיא תהיה בת ארבעים בעוד שמונה שנים."

לורי קיוותה שג'ון תבין אותה, אבל זו רק הנידה בראשה. "לא הבנתי. תמשיכי."

"הבדיחה היא שזה ממש מצחיק שהיא חושבת שהיא זקנה, אף על פי שהיא תהיה בת ארבעים רק בעוד שמונה שנים שלמות. תאמיני לי, כשאת צופה בסרט הזה חודש לפני יום ההולדת הארבעים שלך, התחושה ממש שונה. למה הוא לא היה יכול פשוט להגיד לה 'למי אכפת? הרי גיל ארבעים יגיע בכל מקרה, ואם תהיי רווקה זה בסדר גמור, ואם תהיי נשואה זה בסדר גמור. ודרך אגב, גם הבן של ג'רלד פורד וארוסתו יהיו בני ארבעים יום אחד'. תמיד שאלתי את עצמי למה הוא לא פשוט אמר את זה ככה."

ג'ון הרימה גבה. "תמיד שאלת את עצמך, או שאולי התחלת לתהות לגבי זה בזמן האחרון?"

"אף אחד לא אוהב חכמולוגיות," אמרה לורי ונעצה בה מבט נוקב. "אני רק אומרת שהם לא היו חייבים לעשות כזה סיפור מהשאלה אם יהיה לה בסוף סיפור אהבה מהאגדות."

"אבל זאת קומדיה רומנטית."

"אני יודעת. פשוט דמיינתי את עצמי לרגע אומרת לבילי קריסטל שביטלתי את החתונה שלי ואז מוסיפה 'ובקרוב אהיה בת ארבעים', ואז דמיינתי אותו שואל 'מתי?' ואת עצמי אומרת 'בעוד חודש', ואז הוא פשוט אמר 'אוי לא!'" הצחוק של ג'ון היה כל כך נעים לאוזן, כל כך שקט ומתנגן. באמת עבר יותר מדי זמן מאז ששמעה אותו. "אל תצחקי כשאני מתלוננת על גילנות!"

"סליחה. אני פשוט חושבת שזה בכלל לא קשור אלייך. את לא היית בוכה בחלוק אמבטיה, אלא מוזגת לעצמך משהו לשתות וצופה בסרט. מג ראיין היתה רווקה מיואשת. את רק רווקה."

"זה נכון. כלומר, אני קצת עצובה שהפסדנו חלק מהפיקדונות שלנו, וחבל לי על כל השעות שבזבזתי בהחזרת מתנות, אבל אני לא יכולה לומר שאני מיואשת."

"אז אל תדאגי. חוץ מזה, מי בכלל שאל את בילי קריסטל?"

"החתונה וחיי הנישואים הדאיגו אותך לפני שהתחתנת?" שאלה לורי, שקוביית קרח מילאה את פיה.

ג'ון הרימה את עיניה אל התקרה ואז החזירה את מבטה אל לורי. "לא ממש. הדברים שהדאיגו אותי היו הדי־ג'יי ועניינים לוגיסטיים, כמו עם איזו מהמשפחות שלנו נבלה את חג המולד, ומה הן יגידו אם אני לא אחליף את שם המשפחה שלי. אבל בשלב ההוא כבר גרתי עם צ'רלי כמה שנים, אז לא חשבתי שזה יהיה מאוד שונה."

"וזה היה שונה?"

"לא ממש. רוב הזמן כמעט שכחתי שאנחנו נשואים."

"אתם מדהימים. זה כאילו ריחפתם בקלילות מנקודת הזמן שבה הכרתם בקולג' עד היום."

"ממש לא. אני השתגעתי לגמרי אחרי שבֶּת'י נולדה, ונוסף לנו אדם חדש שהקיא וחרבן וצרח כל הזמן. זה היה שונה, אף על פי שהיא היתה תינוקת טובה. וגם טומי היה תינוק טוב, מאוד רגוע ושקט, אבל משום מה הוא הריח פחות טוב ממנה רוב הזמן. אני לא יודעת, אני מנסה לומר שכל דבר חדש דורש תקופת הסתגלות."

"לא ראיתי את הילדים שלך כבר המון זמן. כשקפצתי לבקר לפני כמה ימים הייתי בטוחה שהחלפת אותם בילדים הרבה יותר גדולים."

"זה גם מה שאני חושבת לפעמים," אמרה ג'ון.

"את מתגעגעת לתקופה שבה הם היו תינוקות? הם היו כאלה חמודים!"

"אהבתי אותם כתינוקות," אמרה ג'ון, "אבל עכשיו הם גדולים יותר ויש להם ילקוטים וחברים־אויבים ודעות אמיתיות על דברים, הם כבר לא סתם שונאים הכול כשהם עייפים. וגם זה כיף. אני שמחה שיצא להם לראות אותך. נראה לי שאחרי כל כך הרבה זמן הם חשבו שאת גרה בסקייפ."

לורי למדה לסרוג כדי שתוכל להכין לבת'י שמיכה, ומאז לא עשתה את זה יותר אף פעם. "סליחה שלא באתי לבקר לעתים קרובות יותר. אני חושבת שרציתי להיות דודה לורי ובסוף נהפכתי למישהי שהם בקושי זוכרים."

"זה לא נכון. וגם אם כן, זאת לא אשמתך. הטיסה מסיאטל ארוכה. ואת גם ככה נוסעת הרבה בענייני עבודה."

"נכון." לורי הרימה את הברווז שנח לידה על הספה. "אני מאוהבת לגמרי בדבר הזה." היא העבירה את האגודל שלה על גבו, הסתכלה על הדוגמאות הצבעוניות שעיטרו את נוצותיו ומיששה את ראשו הירוק הבוהק בקצות אצבעותיה. "נראה לי שזה ברווז עצים."

ג'ון הניחה את הכוס שלה על תחתית סרוגה שנחה על שולחן הצד. "כן, הוא עשוי מעץ."

"לא, לא ברווז שעשוי מעץ, ברווז עצים. כזה שיכול לקנן על עצים ביער." לורי הסתכלה על החלק התחתון, שהיה עשוי עץ בהיר וחלק, וראתה סימן קלוש שנראה כמו חצי עיגול ובתוכו ראשי התיבות קק"מ. "קק"מ," היא אמרה בשקט, "על התחתית כתוב 'קק"מ'."

"קלווין קליין... מקורי?" ניחשה ג'ון.

"ניחוש מצוין, אבל אני מניחה שלא. אין לי מושג מאיפה הדבר הזה הגיע ולמה הוא נמצא אצל דוט."

"זה ברווז דמה, נכון?"

"כן. ואף על פי שמביך אותי להודות שאני יודעת מעט מאוד על חלקים גדולים מהחיים שלה, אני די בטוחה שלא היה לה שום קשר לציד." היא העבירה את אצבעה שוב ושוב על פני הסימן החרוט על התחתית. "ברווזוני עצים יכולים לזנק מעצים למרחק חמישה־עשר מטרים."

לורי היתה עיתונאית ותיקה לענייני בעלי חיים, שכתבה על זוחלים, חרקים, ציפורים, דגים ועל כל יצור אחר ששוחה, הולך, זוחל או עף, וג'ון ידעה שתשמע כמות מסוימת של פרטי טריוויה בנושא בעלי חיים. "ברווזי עצים נמצאים בסכנת הכחדה? רדפת אחריהם במשך חצי שנה ברחבי מישיגן ואז כתבת מאמר שובר לב על הנזק ששינויי האקלים גורמים להם או משהו כזה, לא?"

"יש מיני ברווזים שנמצאים בסכנת הכחדה," אמרה לורי, "אבל לא המין הזה, לפחות לא כרגע. פעם הם היו בסכנת הכחדה, בין השאר בגלל ציד, אבל אז החוק להגנה על עופות נודדים..." היא הסתכלה על ג'ון, שעיניה היו פעורות לרווחה. "...הם היו מוגנים לתקופה שהספיקה כדי שיתאוששו." לורי חייכה וליטפה את הכנפיים באצבעותיה. "אבל פעם כתבתי מאמר למגזין 'חיי הטבע' על הרעלה שהרגה הרבה עופות מים באורגון ובוושינגטון, וחלקם היו ברווזים רגילים כמו זה. אז יש לי קצת ידע רלוונטי בנוגע לעופות מים."

המשך הפרק בספר המלא