עיני האח הנצחי

שטפן צוויג, הסופר בעל אלף הפנים, כתב יותר משישים יצירות ספרותיות. בין הנדירות ביופיין ובסגנונן היא "עיני האח הנצחי" – אגדה מהודו הקדם בודהיסטית.

השחקנים הם: מלך, עַם, מרחב על–זמני, בלתי מוגדר – ולפיכך גם עכשווי. הגיבור הוא לוחם ששמו ויראטא הנקלע לעבודה בשירות המלוכה. דרכו של ויראטא היא אפית, אך מסלולו לא רגיל והתפניות בו מהופכות: חייל – שופט – אסיר – נזיר – אדם פשוט. ויראטא מחפש יותר מכול את חירותו הנפשית ואת השחרור מכל אשמה.

כל שלבי הנובלה נושאים מטענים קיומיים, פילוסופיים, עדינים. האנרגיה הספרותית נמצאת – בדומה לעלילה – בכוח ובשקט שמעבר למילים. “עיני האח הנצחי“ הוא טקסט חריג, “לילי“. קריאתו באיטיות עשויה להעניק הנאה שלווה ומסתורית, לעורר שאלות, וכמו ביצירות מופת מודרניות, לגלות אמת חמקמקה.

 

טרם השנים שהתהלך בהן בודהה הנשגב על פני האדמה ונסך בתלמידיו את ההארה שבהכרה, חי בארצם של הבּירוואגים, בימי אחד ממלכי רַג'פּוּטָה, אדם מורם מעם ושמו ויראטא; הכול כינוהו "ברק החרב", על שהיה לוחם ללא חת וצייד שחִציו מעולם לא החטיאו, שרומחו לא כשל, ושזרועו היתה מכה כרעם בהניפו את חרבו. מצחו קָרַן אור, עיניו השיבו בכנות על שאלתם של האנשים: מעולם לא נראתה ידו נקפצת לאגרוף של רֶשע, מעולם לא נשמע קולו בזעקה של זעם. בנאמנות שירת את מלכו, ועבדיו שירתו אותו ביראת כבוד, ובכל ארץ חמשת פלגי הנהר לא נודע צדיק ממנו: המאמינים האדוקים קדו כשעברו על פני ביתו, והילדים חייכו אל כוכבי עיניו כל אימת שפגשו בו.