גברת אירנה ירדה במדרגות דירתו של המאהב שלה, ושוב אחז בה בבת אחת אותו פחד חסר פשר. סביבון של שְחור הסתחרר לפתע מול עיניה, ברכיה קפאו בשיתוק נורא, והיא נאלצה להיאחז מהר במעקה כדי שלא ליפול לפתע לפנים. זאת לא היתה הפעם הראשונה שהעזה לערוך את הביקור המסוכן, החלחלה הפתאומית הזאת לא היתה זרה לה כלל וכלל, וחרף כל ההתגוננות הפנימית, סבלה תמיד, בכל חזרה לביתה, מהתקפים חסרי שחר של פחד בלתי הגיוני ומגוחך. הדרך אל המפגש היתה קלה לאין ערוך. אז היתה מבקשת לעצור את המכונית בפינת הרחוב, אצה בלי להרים את מבטה צעדים ספורים עד לשער הבית ואחר כך ממהרת במעלה המדרגות, והפחד הראשון הזה, שגם קוצר רוח בער בו, נמס בחום החיבוק המברך. אבל אחר כך, כשהיתה יוצאת הביתה, היתה מטפסת בה בצמרמורת אותה אימה מסתורית, מהולה בחרדת אשמה ובאותו טירוף מטופש, שמא כל מבט זר ברחוב יכול לראות עליה מאין באה ולהשיב על בלבולה בחיוך מחוצף. כבר הדקות האחרונות במחיצתו הורעלו באי־השקט הגובר של התחושה הממשמשת ובאה; עם עזיבתה רעדו כפות ידיה מדחף עצבני, את מילותיו קלטה בפיזור דעת והדפה בחופזה את שאריות התשוקה שלו; להסתלק, רק להסתלק ביקש אז כל נים בגופה, לצאת מהדירה שלו, מביתו, מההרפתקה, ולשוב אל עולמה הבורגני השקט. אז באו גם אותן מילים אחרונות שכמעט לא שמעה מרוב התרגשות, המנסות לשווא להרגיע, ואותה שנייה של האזנה דרוכה מאחורי הדלת המגוננת, שמא מישהו עולה או יורד במדרגות. אבל בחוץ כבר עמד הפחד, קצר רוח לאחוז בה, והכביד באדנותו על פעימות לבה, עד שתמיד היתה יורדת קצרת נשימה במדרגות המעטות.
דקה אחת עמדה כך בעיניים עצומות ושאפה אל קרבה בתאווה את קרירות בין הערביים של חדר המדרגות. אז נטרקה דלת באחת הקומות העליונות, והיא אזרה כוח ונחפזה לרדת במדרגות בחרדה, בעוד ידיה מהדקות כמו מאליהן את הרדיד העבה. עדיין עמד לפניה מאיים אותו רגע אחרון ונורא ביותר, אותו מורא שביציאה משער בית זר אל הרחוב; היא הרכינה את ראשה כמו רץ ברגע הזינוק ומיהרה מתוך החלטה פתאומית אל השער הפתוח למחצה.
פתאום התנגשה בחוזקה באישה שבדיוק ביקשה להיכנס. "סליחה," אמרה במבוכה וניסתה לעבור על פניה בזריזות. אבל האישה נעמדה לרוחב הדלת לחסום את דרכה והביטה בה בזעם וגם בבוז גלוי. "הפעם תפסתי אותך," צעקה אליה במרץ ובקול גס. "ברור, אישה מכובדת, מה שנקרא! לא מספיק לה גבר אחד והרבה כסף וכל מה שיש לה, צריכה גם לגנוב לבחורה מסכנה את האהוב שלה..."
"אלוהים אדירים... מה אמרת... את טועה..." מלמלה גברת אירנה ועשתה ניסיון מגושם לעבור ולחמוק, אבל האישה סתמה את פתח הדלת בגופה הגדול וצרחה עליה בקול צורמני: "לא, אני לא טועה... אני מכירה אותך... את באה מאדוארד, החבר שלי ... עכשיו תפסתי אותך סוף־סוף, עכשיו אני יודעת למה יש לו כל כך קצת זמן בשבילי בזמן האחרון... בגללך... חתיכת...!"
"אלוהים אדירים," קטעה אותה גברת אירנה בקול כבוי, "אל תצרחי ככה," ובלי משים נסוגה שוב אל הפרוזדור. האישה שלחה בה מבט מלא בוז. נדמה היה שהפחד הנרעד הזה, חוסר האונים הגלוי, מסבים לה עונג כלשהו, כי בחיוך מלא לעג של אדם המרוצה מעצמו בחנו עתה עיניה את הקורבן שלה. מרוב שביעות רצון מרושעת התעבה קולה ונעשה כמעט נינוח.
"אז ככה הן נראות, הגברות הנשואות האלה, הגברות האציליות, המכובדות, כשהן יוצאות לגנוב ממישהי את הגבר שלה. מכוסות ברדיד, בטח שמכוסות, כדי שיוכלו אחר כך להעמיד פני אישה מכובדת..."
"מה... מה את רוצה ממני?... אני לא מכירה אותך בכלל... אני צריכה ללכת..."
"ללכת... ברור... לבעל... לבית המשפחה החמים, לשחק שם את הגברת המכובדת ולהניח למשרתות לפשוט מעלייך את הבגדים... אבל לגברת מכובדת כזאת לא אכפת ממה שקורה לנשים כמונו, גם אם נגווע ברעב... לאחת כמונו הן יגנבו גם את הדבר האחרון שיש לנו..."
אירנה התנערה ושלחה יד אל הארנק שלה מתוך ניחוש עמום והוציאה משם את השטרות שידה העלתה. "הנה... הנה קחי... עכשיו הניחי לי... לא אבוא לכאן יותר... אני נשבעת לך."
