פורנוגרפיה וזימה

"היות האדם מי שהוא, תלוי, כמובן, באופן מוחלט באישיותו. פורנוגרפיה עבור אדם אחד היא לעג של גאונים לאדם אחר. המילה עצמה, נאמר לנו, פירושה "בנוגע לזנות" — תיאור הזונה. אבל בימינו, מהי זונה? פעם הייתה זו אישה שגבתה תשלום מגבר בתמורה לכניסתה איתו למיטה — באמת, רוב הנשים מכרו את עצמן, בעבר, והרבה מאוד זונות נתנו את עצמן, כשהתחשק להן, ללא תמורה. אם אין לאישה אפילו שמץ של זונה בקרבה היא חרֵבה כמו זלזל יבש, וקרוב לוודאי שרוב הזונות ניחנות בנדיבות נשית. מדוע לחרוץ משפט מלכתחילה? החוק הוא יבש לגמרי ולשיפוטו אין כל קשר ודבר עם החיים. [ד' ה' לורנס, מתוך הספר]

המסה פורנוגרפיה וזימה נכתבה כ'אני מאשים' נגד הצנזורה, נגד העומד בראשה ונגד החברה הצבועה והמתחסדת כולה, ששללה כל חשיבה מנוגדת, ביקורתית ויצירתית מחשש שסמכותה תתערער.

דיוויד הרברט לורנס נולד באנגליה בסתיו 1885 ומת בצרפת באביב 1930. הספר האיש שאהב איים מאת ד' ה' לורנס בתרגומה של ניצה פלד ראה אור בנהר ספרים באפריל 2015.

1.

היות האדם מי שהוא, תלוי, כמובן, באופן מוחלט באישיותו. פורנוגרפיה עבור אדם אחד היא לעג של גאונים לאדם אחר.

המילה עצמה, נאמר לנו, פירושה "בנוגע לזנות" — תיאור הזונה. אבל בימינו, מהי זונה? פעם הייתה זו אישה שגבתה תשלום מגבר בתמורה לכניסתה איתו למיטה — באמת, רוב הנשים מכרו את עצמן, בעבר, והרבה מאוד זונות נתנו את עצמן, כשהתחשק להן, ללא תמורה. אם אין לאישה אפילו שמץ של זונה בקרבה היא חרבה כמו זלזל יבש, וקרוב לוודאי שרוב הזונות ניחנות בנדיבות נשית. מדוע לחרוץ משפט מלכתחילה? החוק הוא יבש לגמרי ולשיפוטו אין כל קשר ודבר עם החיים.

זה היינו הך עם המילה זימה: איש אינו יודע מה פירושה. נניח שהיא גזורה מ־obscenus,י[1] מה שלא ראוי להיות מוצג על הבמה — ומה המרחק שלך ממנה? מרחק אפס! מה שנחשב לזימה עבור תום אינו זימה עבור לוסי או ג'ו, ולאמיתו של דבר, מן הדין הוא שפירוש המילה ימתין להחלטת הרוב. אם מחזה מזעזע עשרה אנשים בקהל, ואינו מזעזע את יתר החמש מאות, אזי זו זימה עבור עשרה ואינו גורם נזק לחמש מאות: אם כן, עבור הרוב המחזה אינו זימה. עם זאת, המלט זעזע את כל הפוריטנים הקרומוולים, ואינו מזעזע איש היום, וחלק מהמחזות של אריסטופנס מזעזעים היום את כולם וכנראה לא גרמו ליוונים המאוחרים להזדעזע כאילו התחשמלו. האדם הוא חיה בת שינוי, ומילים משנות את משמעותן עימו, ודברים אינם כפי שהם נראים, ודבר מה כפי שהוא כעת נהיה למשהו אחר, ואם נדמה לנו שאנו יודעים היכן אנו נמצאים, זה רק משום שאנו מועתקים למקום אחר במהירות רבה. עלינו להשאיר הכול לרוב, הכול לרוב, הכול להמון, להמון, להמון. הם יודעים מהי זימה ומה לא, הם יודעים. אם מיליון הנחותים אינם יודעים טוב יותר מעשרת העליונים, סימן שמשהו לא בסדר עם המתמטיקה. תצביעו על זה! תצביעו בידיים ותוכיחו על ידי הספירה! Vox populi, vox Dei. Odi profanum vulgus Profanum vulgum! profanum vulgum.י[2]

מכאן משתמע: אם אתה מדבר אל ההמון, פירוש מילותיך הוא פירוש ההמון, מוכרע על ידי ההמון. כפי שכתב לי מישהו: החוק האמריקני נגד זימה ברור מאוד, ואמריקה עומדת לאכוף את החוק — אכן, יקירי, אכן אכן! ההמון יודע הכול על הזימה. מילים קטנות ועדינות המתחרזות עם פליטה או מהתלה הן שיא הזימה. נניח שמדפיס החליף בטעות את האות ח במקום צ במילה סתמית כמו — צרה?[3] ובשל כך, כל הציבור האמריקני יתוודע לכך שהאדם הזה ביצע זימה, מעשה מגונה, שפעולתו זוועתית ושסדר הדפוס הלז הוא פורנוגרפי. אינך יכול להתעסק עם הציבור הרחב, הבריטי או האמריקני. Vox populi, vox Dei, אתה לא יודע. ואם אתה לא יודע, אנחנו ניידע אותך — בד בבד, נצעק Vox populi, vox Dei בחוצות בשבח סרטים וספרים על דפי העיתונים שנראים, לנפש חוטאת כשלי, מבחילים להפליא ומתועבים. כמו גזען פוריטני אמיתי, עליי להסב מבטי לכיוון אחר. כשהזימה נעשית רגשנית, שזו הצורה הערבה עבור הציבור, the Vox populi, vox Dei, וכשגרונם ניחר מרגשות מגונים, הגיע זמני להסתלק, כמו צבוע מתחפש הפורש מפחד שמא יזדהם. יש סוג מסוים של צליל אוניברסלי דביק שאני מסרב לגעת בו.

ושוב זה מגיע ל: אתה מקבל את הרוב, את ההמון ואת הכרעותיו, או שלא. אתה מתכופף בפני קול ההמון, כקול שדי, או שאתה אוטם את אוזניך כדי לא לשמוע את היללה המגונה. אתה מבצע את תעלוליך כדי לרצות את הציבור הרחב, דֵאוּס אֶקס מָכּינה, או שאתה מסרב בכלל להופיע מול הציבור, מלבד פה ושם כדי למשוך ברגלו הענקית והבזויה.

[1] לטינית, דוחה, מגונה. [כל ההערות הן של המתרגמת אלא אם צוין אחרת].
[2] לטינית, קול המון כקול שדַי. אני מתעב את ההמון. מתעב את ההמון! מתעב את ההמון.
[3] במקור H במקום P (חרא shit במקום spit) במילה יריקה.

2.

כאשר באים לפרש כל דבר, אפילו את המילה הפשוטה ביותר, עליך לעצור משום שיש שתי קטגוריות חשובות של פירוש, מופרדות לחלוטין. ישנו פירוש ההמון וישנו הפירוש האישי. קחו לדוגמה את המילה לחם. הפירוש של ההמון הוא רק: חומר שנוצר מקמח לבן לכיכרות לחם שאתה אוכל. אבל קח את הפירוש האישי של המילה לחם: הלבן, החום, קמח התירס, לחם הבית, ריח הלחם מייד לאחר צאתו מהתנור, הקרום, פתיתי הלחם, לחם ללא שמרים, לחם הקודש, לחם מטה החיים, לחם מחמצת, חלה, לחם צרפתי, לחם וינאי, לחם שחור, לחם מאתמול, שיפון, לחם בר, שעורה, לחמניות, פְּרֵֵעצְל וכעך סקנדינבי, רקיקי תה, דאמפר אוסטרלי [משבית שמחה], מצות — אין לזה סוף, והמילה לחם תיקח אותך אל קצות הזמן והמקום, והרחק מאוד למטה בשדרות הזיכרון. אבל זה משהו אישי. המילה לחם תיקח את האינדיבידואל למסע הפרטי שלו, והפירוש יהיה פירושו הפרטי, המושפע מהיצירתיות המקורית שלו. וכשמילה מגיעה אלינו בלבושה האישי, ומפעילה תגובות אישיות, זהו עונג צרוף עבורנו. המפרסמים האמריקנים גילו זאת, ואפשר אפילו למצוא בכמה פרסומות ספרות אמריקנית ערמומית, למשל, של קצף סבון. הפרסומות הללו הן כמעט פיוט שירי. הן מעניקות למילים קצף סבון פירוש אישי מבריק ומבעבע בעל מהימנות פואטית, שאולי אכן תהיה פואטית לנפש שעלולה לשכוח שהשירה משמשת רק פיתיון על הקרס.

עולם העסקים מגלה את הפירוש האישי, הדינמי של המילים, והשירה מאבדת אותו. השירה נוטה יותר ויותר לדלות את משמעות מילותיה מהקשר רופף, ותוצאותיה מתקבלות שוב במשמעות ההמונית, שמעוררת רק תגובות המוניות אצל האינדיבידואל. לכל אדם יש עצמי המוני ועצמי אישי במידות שונות. לחלק מהאנשים יש כמעט רק עצמי המוני, ואלו אינם מסוגלים לדמיין תגובות אינדיבידואליות. הדוגמאות הגרועות ביותר של עצמי המוני נמצאות במקצועות כמו עריכת דין, אצל פרופסורים, אנשי דת וכדומה. לאיש העסקים, הזדוני הרבה יותר, יש עצמי המוני נוקשה בחוץ, ועצמי אישי מפוחד, מפרפר ובקושי חי. הציבור, תשוש הנפש כמו אידיוט, לא יצליח לעולם להגן על תגובותיו האישיות מערמומיותו של הנצלן. הציבור תמיד מנוצל ותמיד ינוצל. רק ששיטות הניצול משתנות. היום המפרסמים מדגדגים את הציבור כדי שיטיל ביצי זהב. בעזרת מילות הדמיון ופירוש אישי הם מתמרנים את הציבור וגורמים לו לקרקר כאווזים בהסכמה המונית גדולה. קול המון כקול שדי, כך היה תמיד וכך יהיה להבא. מדוע? משום שהציבור אינו שנון דיו כדי להבחין בין פירוש המוני ופירוש אישי. האספסוף וולגרי לנצח כי אינו מסוגל להבדיל בין רגשותיו המקוריים ורגשות שהוחדרו להווייתו במרמה על ידי הנצלן. הציבור תמיד מחולל, משום שהוא נשלט מבחוץ, על ידי הנוכל, ולעולם לא מבפנים מתוך כנותו שלו. ההמון הוא זימה תמיד, כי הוא יד שנייה תמיד.