רזים באכילה רוחנית

הספר "רזים באכילה רוחנית" עוסק בלא מעט שאלות – למשל, האם אנחנו חיים בשביל לאכול או אוכלים בשביל לחיות? מהו לחם חוקנו ולמה אנחנו לא מפסיקים לאכול? ואיך אפשר לצמוח רוחנית מארוחה פשוטה כביכול?

הספר אינו דן במשקלים, אבל כן במידות. מציג בחיוך כמה כללים מתובלים ברזים ובסודות.

מהספר עולה שאם נעמיק בצורת האכילה הנכונה, ייתכן שנגיע לאיזושהי תובנה, דרכה נכיר את עצמנו טוב יותר, ויהיה לנו קל לצמוח ולהשתפר. אם נלמד את פנימיותנו ונתקן את הדרוש תיקון, אזי ישתנו בעיני רוחנו המציאות ובעצם כל היקום.

נתבונן, נעמיק, נפנים ונראה כמה זה קל – לשנות כמה הרגלים, ואולי גם לרדת במשקל. זהו ספר נפלא, מעורר מחשבה ובעיקר בא מאהבה.

זהו ספרה הראשון של נירה עזקיאל, נשואה לאילן ואמא לאיה, אלה ואורי. בעלת תואר M.A במדעי הרוח, מורה להיסטוריה, מאמנת אישית, מטפלת במגע ובפרחי בך. מאמינה בלב שלם שאין אכילה שהיא רק אכילה ודי, ושאין שום מקום שהוא רחוק מידי.

לחם חוקנו

"שָׁוְא וּדְבַר כָּזָב הַרְחֵק מִמֶּנִּי, רֵאשׁ וָעֹשֶׁר אַל תִּתֶּן לִי, הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי" (משלי ל ח)

אי אפשר שלא לשאול - האם אנחנו אוכלים בשביל לחיות או חיים בשביל לאכול? מה הוא לחם חוקנו? או במילים אחרות, מה היא שגרת חיינו? איך מבלי שנשים לב, המחשבות על אוכל צצות לאורך כל היום: מה לאכול? עם מי לאכול? מתי לאכול? ובאיזה מקום?

איך הפכנו את האוכל למרכיב העיקרי בתפריט חיינו?

איך קורה שאנחנו לא מפסיקים לאכול ולא אומרים "דיינו"?

מה כל כך מיוחד בעוד ארוחה, שלא מאפשר לנו מנוחה? 

בשנים האחרונות, האוכל והעיסוק בו תפסו תאוצה בכל הממדים, עד שהאכילה הפכה ללחם חוקנו בצורה חסרת תקדים.

כבר לא מדובר רק בכמות הארוחות שאנחנו אוכלים מדי יום, או במה שנבשל לשבת - מדובר בהרבה מעבר להרחבת סל הקניות או להתחדשות בסיר או במחבת.

מדובר גם בכל השיח הציבורי סביב האוכל ומוצריו ובשפע האדיר שקיים בעולמנו עכשיו.

השפע מתבטא במגוון ובכמויות מוצרי המזון על גבי המדפים במרכולים; באין-ספור תוכניות טלוויזיה על סוגים שונים של בישולים, בפסטיבלים קטנים וגדולים, שעניינם הוא מיני אוכלים - אוכל כפרי, אוכל בשרי, אוכל אשורי, או אוכל סוכרי; בדוכנים של אוכל רחוב מהיר או במסעדות אלגנטיות עם שף זהיר שלפעמים יהיר; בבתי קפה, במסעדות גורמה ובמסעדות שעוזרות, לא יותר ולא פחות, לקרב אלינו גלויות נשכחות - מסעדה אלבנית, מסעדה אפגנית, מסעדה טקסנית, או מקסיקנית. התרגלנו לאכול המון בחוץ גם אם זה לא תמיד היה נחוץ, עד שלפתע השתנה לנו הנוף - באה הקורונה ועשתה לזה סוף.

אבל לא בדיוק.

מגפת הקורונה הפכה, בין יתר הדברים, את הרגלי האכילה שלנו למעט אחרים. שהינו בבתים ימים שלמים, בישלנו ואכלנו יותר מפעם, ולפעמים, למרבה האירוניה, נפגע דווקא חוש הטעם.

לעומת זאת נראה שהתאווה והתיאבון - לא נרגעו ולא הלכו לאבדון. הקורונה הוסיפה לבדידות, למתח ולחרדה, וליתר ביטחון הקפדנו לאכול בהתמדה. מצאנו נחמה בעוד פחמימה, פתחנו וסגרנו את המקרר ונכנסנו למציאות מדומה. בתקופה הראשונה של הקורונה התעלמנו מכל מה שלמדנו על תזונה נכונה. היה לנו יותר זמן במטבח ופינקנו את המשפחה ואת כל השכונה. יום רדף יום, ארוחה רדפה ארוחה, ימים ארוכים רדפו אחרי סוכר, שעות מול מסכים וההמשך - ידוע ומוכר.

חוץ ממה שאנחנו אוכלים בבית או בעבודה, יש לשים לב לעוד נקודה: כולנו מוציאים סכומי עתק על מזון ומוצריו, כבר מזמן לא מדובר רק בלחם, ביצים וחלב. ואולי לא בכדי ג'ף בזוס הוא אחד מעשירי העולם שכן הוא ייסד את אמזון (המזון) המושלם.