גיבור זמננו

מיכאיל יורייביץ' לרמונטוב - גיבור זמננו

גיבור זמננו

גיבור זמננו היא ללא עוררים יצירת המופת בפרוזה של המשורר והסופר הרוסי מיכאיל יוריביץ' לרמונטוב.

זה הרומן הרוסי הראשון שמצטיין בריאליזם פסיכולוגי וככזה היה מבשרו של תור הזהב של הספרות הרוסית הגדולה במאה ה-19. ציון-דרך ספרותי ששימש השראה לענקי היצירה שבאו אחריו, טולסטוי, דוסטוייבסקי וצ'כוב.

גיבור הרומן, גריגורי אלכסנדרוביץ' פצ'ורין, שבשעתו קומם את המבקרים הספרותיים, הוא אמנם אדם מסוכן, בתכונותיו הביירוניות, בכישרונותיו המבוזבזים, בציניות שלו, באנרגיה הפעלתנית, הראוותנית והחמסנית שנועדה למנוע ממנו את הגדולה ברעות – השיעמום.

כאן בחמש אפיזודות הקשורות זו בזו, בנה לרמונטוב דמות של אדם שביטאה את חוליי זמנו. "איש מיותר" כפי שטורגנייב כינה אותו ואשר נועד, כמו שהמחבר עצמו ציין: "לגלם את משוגותיו של דור שלם", את אכזבותיו ותיסכוליו ברדיפה אחרי האושר.

לרמונטוב נולד במוסקבה ב-1814. אמו מתה בילדותו והוא גדל באחוזת סבתו, מנותק גם מאביו. לאחר לימודים באוניברסיטה הצטרף לבית הספר של המשמר הפטרבורגי, החל בכתיבת שירה (ונחשב לגדול משוררי רוסיה אחרי פושקין), נתמנה לקצין המשמר ההוסארי, נאסר בגלל שיר שלא היה לרוח המלכות, גורש מהמשמר ונשלח לשרת בצבא בקווקז.

פעמיים צוין לשבח על אומץ-לב אך הצאר סירב להעניק לו את האות. לאחר גירוש מן הצבא גוייס שנית, בשנת 1841, נקרא לדו-קרב עם קצין אחר ונהרג בו-במקום, בעיר פיאטיגורסק, והוא בן 27 בלבד.

בלה

מטיפליס נסעתי בכרכרה שמחליפים סוסיה. כל המטען של העגלה שלי היה מזוודה אחת לא–גדולה, אשר מחציתה היתה דחוסה ברשימות דרך על גרוזיה. חלק גדול מהרשימות האלה, למזלכם, הלך לאיבוד; המזוודה עם יתר הדברים, למזלי, נותרה בשלמותה.
כשהגעתי לעמק קושאורסק, החלה כבר השמש להסתתר מאחורי הרכס המושלג. העגלון, בן אוסטיה, האיץ בסוסים ללא הרף, על מנת להספיק עד הלילה לטפס על הר קושאורסק, ושר שירים במלוא הגרון. מקום נהדר העמק הזה. מכל עבר ההר — סלעים אדומים שאין להתגבר עליהם, המטולאים בקטיפה ירוקה ומוכתרים בקבוצות עצי הדולב, מצוקים צהובים, משורטטי ערוצים, ושם גבוה–גבוה מקלעת גדילי שלג זהובה, ולמטה — הנהר ארגווה, שהתחבר עם אפיק מים אחר, שאין לו שם, שמתפרץ בשאון רב מתוך נקיק צר, נמשך חוט הכסף שלו ומבהיק כמו נחש בקשקשת שלו. כשהגעתי לרגלי ההר קושאורסק, עצרנו על יד מזנון.[1] כאן התגודדו והרעישו כעשרים גרוזינים ובני–הרים; בקרבת מקום נעצרה שיירת גמלים ללינת לילה. הייתי חייב לשכור שוורים, כדי שאוכל לגרור את עגלתי על ההר הארור הזה, משום שהיה כבר סתיו, ושכבת קרח חלקלקה כיסתה את דרך ההר, שאורכה היה כשני קילומטרים. אין מה לעשות, שכרתי שישה שוורים וכמה אוסטינים. אחד מהם העמיס על גבו את המזוודה שלי, האחרים עזרו לשוורים כמעט רק בצעקותיהם.
בעקבות עגלתי סחבה, כאילו כלום, רביעיית שוורים עגלה אחרת, אף על פי שהיא היתה עמוסה מעל ומעבר למידותיה. מצב זה הפתיע אותי.
בעקבותיה הילך לו בעל הבית. הוא עישן מתוך פומית קברדית,[2] המצופה כסף. הוא לבש זיג–קצינים בלי כתפיות דרגה, וכובע צ‘רקסי מדובלל. נראה היה כבן חמישים; פניו השחומים העידו שהם מכירים זה כבר את השמש של עבר הקווקז; השפם, שהלבין בטרם עת, לא תאם את הליכתו הנוקשה ואת מראהו התקיף. ניגשתי אליו ובירכתיו בהרכנת ראש. הוא הגיב על הרכנת ראשי בשתיקה ופלט עננה כבדה של עשן.
“נדמה לי, שאנחנו באותו כיוון?“
הוא חזר והרכין את ראשו בשתיקה.
“אתה, כנראה, נוסע לסטאוורופול?“
“כן, מדויק... עם מטען ממלכתי.“
“אמור לי בבקשה, מדוע זה ארבעה שוורים סוחבים את עגלתך הכבדה כאילו זו היתה בדיחה, ואת שלי, הריקה, בקושי מניעים שישה שוורים בעזרת האוסטינים האלה?“
הוא חייך בעורמה והביט בי בתשומת לב.
“יש להניח, שאתה לא מזמן בקווקז?“
“כשנה,“ עניתי אני.
הוא חזר וחייך.
“וכי מה?“
“סתם ככה?! האסייתים האלה הם יצורים איומים! אתה חושב שהם עוזרים בצעקותיהם? השד יודע מה הם צועקים. השוורים הרי מבינים אותם; אתה יכול לרתום אפילו עשרים, אם הם יצעקו בלשונם — השוורים אפילו לא יזוזו מהמקום... נוכלים איומים! וכי מה תעשה להם? הם אוהבים לסחוט כסף מן העוברים... קלקלו בפינוקים את הרמאים! אתה עוד תראה, הם ייקחו ממך גם בשביל וודקה. אני מכיר אותם, אותי הם לא יסדרו!“
“ואתה, זמן רב אתה משרת כאן?“
“כן, אני כבר שירתתי כאן בזמנו של אלכסיי פטרוביץ‘,“[3] ענה תוך מבע של גאווה. “כאשר הוא הגיע לקו, אני הייתי סגן–משנה,“ הוסיף, “ובזמנו עליתי בשתי דרגות בעבור מעשי איבה נגד בני–ההר.“
“ועכשיו אתה?...“
“עכשיו אני משתייך לגדוד הקו השלישי. ואתה, אם מותר לשאול?...“
אני אמרתי לו.
ובכך תמה השיחה, המשכנו ללכת בשתיקה איש ליד רעהו. על פסגת
ההר מצאנו שלג. השמש שקעה, והלילה המשיך ללא מרווח של זמן, כמו שזה קורה בדרך–כלל בדרום; אבל הודות לשפל בכמות השלג יכולנו בקלות לזהות את הדרך, אשר עדיין רצה במעלה ההר, שכבר לא היה כל–כך תלול. ציוויתי להניח את מזוודתי על העגלה, להחליף את השוורים בסוסים, ובפעם האחרונה הבטתי לאחור אל העמק; אבל ערפל סמיך, אשר נהר גלים–גלים מתוך הנקיקים, כיסה אותו לחלוטין, ואפילו צליל אחד כבר לא הגיע אל אוזנינו. האוסטינים סובבוני בהמולה ודרשו דמי שתייה; אבל הסרן צעק עליהם בקולו המאיים כל–כך, עד שהם התפזרו כהרף עין.
“כאלה מין אנשים!“ אמר. “אפילו לחם אינם מסוגלים לומר ברוסית, אבל למדו: ‘קצין, תן בשביל וודקה!‘ לדעתי, אפילו הטטארים טובים מאלה: הם לפחות לא שותים...“
עד לתחנה נותר עוד כקילומטר אחד. מסביב היה שקט, כל–כך שקט, עד שעל–פי זמזומו של היתוש ניתן היה לעקוב אחר מסלול המעוף שלו. מצד שמאל בלט בשחור הנקיק העמוק; מאחוריו ולפנינו פסגות הרים כחולות–כהות, חרושות קמטים, מכוסות שכבות של שלג; הן הצטיירו על רקע האופק החיוור, אשר עדיין שמר על השתקפות אחרונה של זוהר השקיעה; בשמים הכהים החלו לרצד כוכבים, ומוזר, נדמה היה לי שהם הרבה יותר גבוהים כאן מאשר אצלנו, בצפון. משני צידי הדרך בלטו אבנים עירומות ושחורות; פה ושם הביטו שיחים מתוך השלג, אבל אף לא עלה יבש אחד זע, ותוך כדי חלום המוות של הטבע, רווח לנו לשמוע את נחירתם של שלושת סוסי הדואר העייפים ואת צלצולה של המצילה הרוסית.
“מחר יהיה מזג אוויר נפלא!“ אמרתי אני.
הסרן לא השיב אף במלה אחת והצביע לכיוון ההר הגבוה, שהתרומם לרום ממש מולנו.
“מה זה?“ שאלתי.
“גוד–הר.“
“נו, אז מה?“
“שים לב איך הוא מעשן.“
ובאמת, גוד–הר העלה עשן; לצדדיו זחלו זרמים קלים של עננים, ועל הפסגה היתה מוטלת עננה שחורה, כל–כך שחורה, שעל רקע השמים הכהים היא דמתה לכתם. כבר יכולנו להבחין בתחנת הדואר, בגגות הבקתות, שלפניהן ריצדו אורות מזמינים, כאשר נשבה רוח קרה ולחה, הנקיק החל לנהום, וגשם דק ירד. בקושי הספקתי להטיל על כתפיי שכמיה, ובאחת נפל שלג. ביראת כבוד הסתכלתי בסרן...
“נצטרך ללון כאן,“ הוא אמר באכזבה. “בסופה כזאת אי–אפשר לעבור את ההרים. וכי מה? האם היו מפולות שלג בהר–הצלב?
"לא היו, אדוני," ענה העגלון האוסטיני, "אבל הרבה שלג הצטבר, הרבה."
בשל העדר חדר עבור העוברים בתחנה, הקציבו לנו מקום לינה בבקתה ספוגת עשן. הזמנתי את בן–לוויתי לשתות כוס תה ביחד, כי היה עימי קומקום עשוי ברזל יצוק — ההנאה והנחמה היחידה שלי במסעי בקווקז.
הבקתה היתה מוצמדת בצידה האחד לסלע; שלוש מדרגות חלקלקות ולחות הובילו אל הדלת שלה. נכנסתי תוך כדי מישוש הדרך ונתקלתי בפרה (הרפת אצל אנשים אלה משמשת חדר אורחים). לא ידעתי היכן לשים את עצמי; כאן פועות כבשים, שם מנהם כלב. למזלי, הבהיק מן הצד אור דלוח וסייע לי למצוא פתח נוסף בדומה לדלת. כאן הופיעה תמונה מעניינת למדי. בקתה רחבת ידיים, שהגג שלה נשען על שני עמודים מעושנים, היתה דחוסה בערב רב. בתווך חרקה מדורה זעירה, פרושה על האדמה, ועשן, שהוחזר על–ידי הרוח לתוך הבקתה, נח מסביב כמו מעטה סמיך, עד שזמן רב לא יכולתי לראות סביבי. ליד האש ישבו שתי זקנות, המון ילדים וגרוזיני אחד רזה, הכול היו לבושים סמרטוטים. לא היה מה לעשות, מצאנו מקום ליד האש, הצתנו מקטרות, וכעבור זמן קצר השמיע הקומקום קול רחש מזמין.
"אנשים מסכנים!" אמרתי לסרן–המטה, בהצביעי על בעלי הבית שלנו המזוהמים, אשר הביטו בנו בשתיקה ובתדהמה מסוימת.
"המון מטומטם שבמטומטם!" ענה הוא. "האם תאמין? דבר אינם יודעים לעשות. אינם מסוגלים לקלוט שום השכלה! הקברדים או הצ'צ'נים[4] שלנו הם אמנם פוחחים ודלפונים גדולים, אבל בעלי גולגולות ראויות לשמן, ואלה, גם לנשק אין בהם כל חשק: פגיון ראוי לשמו אתה לא תראה על אף אחד מהם. באמת אוסטינים!"
"האם זמן רב היית בצ'צ'ין?"
"עשר שנים לערך הייתי מוצב שם עם פלוגה במבצר, על יד 'קאמיניי ברוד’ — אתה מכיר?"
"שמעתי."
"הנה, חביבי, נמאסו עלינו הפוחחים האלה! היום, השבח לאל, שקט יותר; אבל פעם, אם היית מתרחק מאה צעדים מן הסוללה, כבר היה יושב לו השד המדובלל ואורב; טיפ–טיפה פיהקת וכבר — או שחבל על הצוואר שלך, או כדור בעורף. בני חיל, מה!..."
“האם היו לך הרפתקאות רבות?“ שאלתי, מדורבן מסקרנות.
“איך לא! היו...“
כאן הוא החל לצבוט את שפמו השמאלי, הרכין את ראשו ושקע במחשבות. רציתי מאוד להוציא ממנו איזשהו סיפור — רצון אופייני לכל אדם העורך מסעות ורושם רשימות. בינתיים רתח התה; הוצאתי מתוך מזוודתי שתי כוסות–דרך, מזגתי, ואחת מהן העמדתי לפניו. הוא לגם ואמר כאילו לעצמו: “כן, היו והיו!“
הקריאה הזאת העניקה לי תקוות גדולות. אני יודע, קווקזים ותיקים אוהבים לשוחח, לספר; לעתים כל–כך רחוקות זה עולה בידם: חמש שנים אדם ניצב באיזה חור נידח עם גדוד, ובמשך חמש שנים תמימות איש לא יגיד לו “בוקר טוב“ (משום שהרס“ר הגדודי אומר: “איחולי בריאות, המפקד“). וניתן היה למצוא על מה לפטפט קצת: מסביב המון פראי, מסקרן; כל יום מביא סכנה כלשהי, קורים אירועים משונים, וכאן ללא משים אתה רואה עצמך מצטער על כי כה מעט רושמים אצלנו.
“האם אינך רוצה להוסיף מעט רום?“ אמרתי אני לבן–השיח שלי. “יש לי רום לבן מטיפליס; קר עכשיו.“
“לא, מודה לך, איני שותה.“
“מה קרה?“
“ככה. נדרתי נדר. כשהייתי עדיין סגן–משנה, פעם אחת, אתה מבין, חגגנו מעט בינינו לבין עצמנו, ובלילה היתה אזעקה; ואנו יצאנו למסדר, עליזים ומרוצים, ואז חטפנו לא מעט, כשאלכסיי פטרוביץ‘ הבחין; ישמור אלוהים, איך שהוא כעס! ממש כמעט העמיד אותנו לדין. ככה זה קורה, בדיוק. פעם אחרת, אתה חי שנה תמימה, אינך רואה אדם, ואם עוד וודקה כאן, אתה אדם אבוד!“
בשומעי כל זה, כמעט איבדתי כל תקווה.
“הנה הצ‘רקסים, למשל,“ המשיך, “איך שישתו בוזה[5] בחתונה או בהלוויה, עולות החרבות והסכינים. פעם במזל הצלחתי לחמוק, ואני הייתי אורחו של הנסיך ממירנוב.“
“איך זה קרה?“
“הנה (הוא פיטם את המקטרת, נשף עשן והתחיל לספר), הנה, קח לתשומת לבך, שאני הייתי אז מוצב עם פלוגה מעבר לטרק — זה היה לפני כחמש שנים. פעם אחת, בסתיו, הגיע משלוח מזון; עם המשלוח הזה הגיע קצין, אדם צעיר כבן עשרים וחמש. הוא הופיע לפניי במדים ובחגור מלאים, ודיווח לי שציוו עליו להישאר אצלי במבצר. הוא היה כזה דק, חיוור, המדים שעליו היו כל–כך חדשים, כך שמיד הבנתי שלא זמן רב הוא אצלנו, בקווקז.
“‘אתה, כנראה,‘ שאלתי אותו, ‘הועברת אלינו מרוסיה?‘ ‘כן אדוני סרן–המטה,‘ הוא ענה. לקחתי את ידו ואמרתי: ‘מאוד שמח, מאוד שמח. יהיה לך מעט משעמם... ובכן אני ואתה נחיה לנו בידידות. כן, ובבקשה ממך, תקרא לי פשוט מקסים מקסימיץ‘, ועוד אנא ממך, לשם מה התלבושת המלאה והחגור? בוא אליי תמיד רק חבוש כובע מצחיה.‘ הקציבו לו דירה במבצר.“
“ואיך קראו לו?“ שאלתי את מקסים מקסימיץ‘.
“קראו לו... גריגורי אלכסנדרוביץ‘ פיצ‘ורין. אני מרשה לעצמי להבטיח לך שהוא היה בחור לעניין; רק מוזר מעט. הנה, לדוגמה, בגשם, בקור, היה כל היום בציד; הכול קופאים, מתעייפים — והוא שום דבר; ובפעם אחרת, יושב לו בחדרו שלו, בא משב רוח, והוא קובע שהוא מצונן. התריס יקיש אל קיר, והוא ירטיט כולו ויחוויר; ולנגד עיניי הוא הלך לקראת חזיר בר אחד מול אחד. קורה שבמשך שעות לא תוציא ממנו מלה; לעומת זאת, כאשר בפעם אחרת יתחיל לספר, הבטן תתפוצץ מצחוק... כן, עם הרבה מוזרויות, וכפי הנראה אדם עשיר: כמה דברי ערך שונים ויקרים היו לו!...“
“האם זמן רב הוא חי איתך?“ שוב שאלתי.
“כשנה. כן, אבל לעומת זאת זכורה לי היטב השנה הזאת; הוא גרם לי צרות, לא על–פיהן כדאי להיזכר בו! הרי ישנם אנשים, שגורלם הוא שחייבים להתרחש עימם דברים בלתי רגילים!“
“דברים בלתי רגילים?“ קראתי בקול מתוך סקרנות בולטת, והוספתי לו מן התה.
“הנה, אני אספר לך. כשישה קילומטרים מן המבצר גר לו נסיך אחד שהיה מיודד איתנו. בנו, נער בן חמש–עשרה, התפתה לנסוע אלינו: עתים מדי יום ביומו, פעם בשל כך ופעם בשל דבר אחר. ואנו עם גריגורי אלכסנדרוביץ‘ קלקלנו אותו בפינוקים לא מעט. והוא עצמו היה פוחח לא קטן. ידו בכול: להרים כובע במלוא הדהירה או לצלוף מרובה. דבר אחד בו לא היה לטובה, היה להוט מאוד אחר כסף. פעם, בצחוק, הבטיח גריגורי אלכסנדרוביץ‘ לתת לו עשרה רובלים, אם הוא יצליח לגנוב בעבורו את התיש הכי טוב שבעדרו של אביו. ומה אתה חושב? בלילה שלאחר מכן הביא אותו בגוררו בקרניו. לעתים היה עולה בדעתנו להרגיז אותו; הוא, עיניו מתמלאות מיד בדם וידו אוחזת בפגיון. ‘היי, בריון, לא זמן רב תישא את ראשך,‘ אני אומר לו, ‘מצב הגולגולת לא יהיה טוב!‘
“פעם בא הנסיך הזקן בעצמו להזמין אותנו לחתונה: הוא השיא את בתו הבכירה, ואנחנו היינו עימו בידידות. אי–אפשר, כפי שאתה מבין, לסרב, אף על פי שהוא טטארי. נסענו. המון כלבים הקבילו את פנינו בנביחה רמה כשהגענו למאהל. הנשים, בראותן אותנו, הסתתרו. אחדות מהן, שיכולנו לראות את פניהן, היו רחוקות מלהיות יפהפיות. ‘היתה לי דעה הרבה יותר טובה על הצ‘רקסיות,‘ אומר גריגורי אלכסנדרוביץ‘. ‘חכה!‘ עניתי לו, וחייכתי לי. לי היתה דעה משלי בראש. בביתו הכפרי–הקווקזי של הנסיך התאסף כבר המון רב. עליך לדעת, שאצל האסייתים קיים מנהג להזמין את כל הנקרים על דרכך לחתונה. אותנו קיבלו בכבוד רב והובילו לחדר המכובדים. אני, בכל זאת, לא שכחתי לשים לב, איפה העמידו את הסוסים שלנו, אתה מבין, על כל מקרה שלא יבוא.“
“איך חוגגים אצלם חתונה?“ שאלתי את סרן–המטה.
“די רגיל. בהתחלה קורא הכוהן שלהם משהו מן הקוראן; אחר–כך מחלקים מתנות לזוג הצעיר ולכל הקרובים שלו; אוכלים, ושותים בוזה; אחר–כך מתחילים תעלולי רכיבה ושליטה בנשק, ותמיד ישנו אחד, מקורע ומוכתם בגד, בעל סוסון צולע ועלוב, היוצא מעורו לרקוד ולהרקיד את החבורה כולה; אחר–כך, עם בוא הדמדומים, מתחיל בחדר האורחים המכובדים מה שנקרא אצלנו הנשף. ישישון מסכן מקשקש על כלי בן שלושה מיתרים... שכחתי איך קוראים לו בשפתם... נו, משהו כמו הבללייקה שלנו. בחורות ובחורים צעירים עומדים בשתי שורות, שורה מול שורה, מוחאים כפיים ושרים. הנה יוצאים נערה אחת וגבר אחד למרכז החדר ומתחילים להגיד זה לזה שירים מחורזים בנימה מזומרת. ואחרים מצטרפים למקהלה. אני ופיצ‘ורין ישבנו במקומות שנועדו לאורחים מכובדים, והנה, ניגשה אליו הבת הקטנה של בעל הבית, נערה כבת שש–עשרה, ושרה לו... איך לומר זאת?... זו היתה מעין מחמאה.“
“איזה שיר היא שרה, אינך זוכר?“
“כן, נדמה לי, הנה ככה: ‘המעילים,‘ היא אמרה, ‘של הג‘וקיטים הצעירים שלנו נאים מאוד, תפורים בחוטי כסף, אבל הקצין הרוסי יפה מהם, סרטי המדים שעליו הם מחוטי זהב. הוא אדר ביניהם; אבל הוא לא יצמח, הוא לא יפרח בגן שלנו.‘ פיצ‘ורין קם, השתחווה לה, נגע בידו במצחו ובלבו וביקש ממני לענות לה; אני יודע היטב את שפתם, ועניתי לה את תשובתו.
“כשהיא התרחקה מאיתנו, לחשתי לגריגורי אלכסנדרוביץ‘: ‘נו, מה, איך היא בעיניך?‘ ‘נפלאה!‘ ענה הוא, ‘ואיך קוראים לה?‘ ‘קוראים לה בלה,‘ עניתי.
“מדויק. היא היתה יפה: גבוהה, דקה, עיניים שחורות, כמו איילת הרים, הביטו אל תוך נפשך ממש. פיצ‘ורין, מהורהר, לא הסיר ממנה את עיניו, וגם היא, לעתים קרובות, הביטה בו משיפולי המצח. אבל פיצ‘ורין לא היה היחיד שהתפעל מיופיה של הנסיכה היפה: מזווית החדר הביטו בה גם עיניים אחרות, לא נעות, עיני–אש. אני הבטתי באיש והכרתי מכר ותיק, קזביץ‘. הוא, איך לומר לך, לא היה בדיוק ידידותי וגם לא עוין. היו חשדות רבים ביחס אליו, אם כי לא היה מעורב בשום מעשה קונדס. עתים היה מביא אלינו למבצר כבשים ומוכר אותן בזול, אבל אף לא היה עומד על המיקח: מה שהיה מבקש, היינו צריכים לתת — גם אם תשחט אותו, לא יוותר. היו שמועות על אודותיו, שנהג לשוטט לכיוון קויבאן עם האברקים,[6] ואם אמת לדבר, היה לו פרצוף של פורע מובהק: קטן קומה, דק ורזה אך רחב כתפיים... אבל זריז... כמה שהוא היה זריז, כמו שד! הבשמט[7]שלו תמיד קרוע; הנשק, לעומת זאת, תמיד מצופה כסף. והסוס שלו, שמו הלך לפניו בכל קברדה — ובצדק, משהו טוב יותר מן הסוס הזה לא ניתן להעלות על הדעת. לא לשווא קינאו בו כל פרשי הסביבה, ולא פעם ניסו לגנוב לו את סוסו, אך לא עלה בידם. כמו עכשיו, אני מסתכל בסוס הזה: צבעו כצבע העורב והזפת, רגליו מיתרים, ועיניו אינן נופלות ביופיין מעיניה של בלה; ואיזה כוח! ידהר לפחות חמישים קילומטר; ומה זה מאולף — כמו כלב. רץ בעקבות הבעלים, אפילו את קולו הכיר! לא היה קושר אותו לעולם. כזה סוס פורעים זה היה!...
“בערב ההוא היה קזביץ‘ יותר עצוב מאי–פעם. ואני שמתי לב, שמתחת לבשמט הוא לובש אפודה משוריינת מחוטי פלדה. ‘לא בכדי לבש הוא את השריון,‘ חשבתי בלבי, ‘יש להניח שאיזה רעיון עלה במוחו.‘
“נעשה מחניק בבקתה, יצאתי להתרענן מעט באוויר הצח. הלילה כבר נח על ההרים, והערפל החל כבר לשוטט בנקיקים.
"עלה בדעתי לפנות לכיוון הסככה, שם עמדו הסוסים שלנו, להציץ בהם, האם יש להם תבן לאכול, וחוץ מזה הזהירות אף פעם אינה מיותרת:לי היתה הרי סוסה מן המשובחות, ולא פעם הביט בה מי מאנשי קברדה בחמדה רבה, באומרו: מוקשי טחה, צק, יקשי.[8]
“אני מתקדם לאורך הגדר, ולפתע אני שומע קולות; קול אחד זיהיתי מיד: זה היה קולו של אזאמאט הבריון, בנו של המארח שלנו; השני דיבר לעתים רחוקות יותר, ויותר חרישית. ‘על מה הם דנים כאן?‘ חשבתי בלבי, ‘האם לא על אודות סוסתי?‘ התיישבתי על יד הגדר והתחלתי לצותת, השתדלתי לא להפסיד אף מלה אחת. עתים כיסו רעש השירים וקולות הדיבור שבאו מן הבקתה על השיחה המרתקת בשבילי.
“‘יש לך סוס נפלא!‘ אמר אזאמאט. ‘לו אני הבעלים של הבית, והיה לי עדר של שלוש–מאות סוסים, מחציתו הייתי נותן עבור הסוס האביר שלך, קזביץ‘!‘
“‘אהה!‘ אמרתי בלבי, ונזכרתי בשריון!
“‘כן,‘ ענה קזביץ‘ לאחר שתיקת–מה, ‘בכל קברדה לא תמצא אחד כזה. פעם, וזה היה מעבר לנהר טרק, נסעתי עם האברקים לחטוף עדרי סוסים רוסיים; המזל לא שיחק לנו, התפזרנו כל אחד בכיוון שלו. אחריי רדפו ארבעה קוזקים; כבר שמעתי צעקותיהם מאחוריי, ולפניי היה יער עבות. רכנתי על האוכף, מסרתי חיי בידי אללה, ובפעם הראשונה בחיי פגעתי בכבודו של סוסי בצליפות שוט. כמו ציפור הוא צלל אל בין הענפים; קוצים חדים קרעו את בגדיי, ענפים יבשים היכו על פניי. סוסי
היה מנתר מעל גזעים, פורם סבכי ענפים בחזהו. מוטב היה לי להניח לו על קרחת היער ולהיחבא רגלית, אבל צר היה להיפרד ממנו, והנביא תגמל אותי. כמה קליעים שרקו מעל ראשי; כבר שמעתי את הקוזקים שרצו רגלית בעקבותי... לפתע גיליתי לפניי ערוץ עמוק. הסוס שלי כמו הרהר רגע וקפץ. פרסותיו האחוריות מעדו על המדרון שמנגד, והוא נתלה על רגליו הקדמיות. נטשתי את המושכות ועפתי אל תוך הערוץ; זה הציל את סוסי: הוא ניתר קדימה. הקוזקים ראו כל זאת, אך אף אחד מהם לא ירד לחפש אחריי: יש להניח שהם חשבו שנהרגתי, שמעתי איך שהם זינקו ללכוד את סוסי. לבי הוצף דם. זחלתי לאורך קרקעית הערוץ בעשב הגבוה, והנה אני רואה: היער נגמר, כמה קוזקים יוצאים מן היער אל כר הדשא, והנה, ישר לקראתם מזנק סוסי קאראגיוז. כולם פרצו לקראתו בצעקה; הרבה זמן הם רדפו אחריו, במיוחד אחד מהם, שכמעט הטיל אל צווארו כמה פעמים את הפלצור; רעדתי, השפלתי את עיניי והתחלתי להתפלל. כעבור כהרף עין אני מרים את עיניי ורואה את קאראגיוז שלי עף, פורש זנב, חופשי כמו הרוח, וחסרי האמונה משתרכים זה אחרי זה על סוסיהם העייפים לאורך הערבה. בחיאת אללה, זו האמת. האמת לאמיתה.
“‘עד שעת לילה מאוחרת ישבתי בתוך הערוץ שלי. פתאום, מה אתה חושב שקרה, אזאמאט? מתוך החשיכה אני שומע: על סף התהום רץ סוס, מנחרר, צוהל ומכה בפרסותיו על האדמה; הכרתי את קולו של קאראגיוז שלי: זה היה הוא, חברי הטוב!... מאז לא נפרדנו.‘
“ניתן היה לשמוע איך הוא טופח בכף ידו על צווארו החלק של הסוס האביר שלו, תוך כדי כך היה מכנה אותו בכל מיני שמות חיבה עדינים.
“‘לו היה לי עדר בן אלף סוסים,‘ אמר אזאמאט, ‘הייתי נותן לך את כולו תמורת קאראגיוז שלך.‘
“‘יוק, לא רוצה,‘ ענה קזביץ‘ בשוויון נפש.
“‘שמע, קזביץ‘,‘ אמר והתחנף אליו אזאמאט, ‘אתה אדם טוב, אתה לוחם אמיץ, ואבא שלי מפחד מן הרוסי ואינו מרשה לי לצאת להרים; תן לי אתה את סוסך, ואני בתמורה אעשה עבורך מה שתרצה, אגנוב מאבי את הרובה הטוב ביותר, או את החרב, מה שתרצה; החרב שלו — פלדה אמיתית: תניח את הלהב על היד — הלהב בעצמו יינעץ בגוף. ושריון כמו שלך הוא שום דבר עבורה.‘
“קזביץ‘ שתק.
“‘כשראיתי לראשונה את סוסך,‘ המשיך אזאמאט, ‘כשהוא חג תחתיך וקיפץ כשנחיריו מנופחים, ואבני אש עפו מתחת לפרסות שלו, בנפשי קרה משהו בלתי מובן, מאז הכול בי התרוקן: בסוסיו הטובים ביותר של אבי הסתכלתי בזלזול, התביישתי להראות את עצמי רוכב עליהם, וגעגוע השתלט עליי; וכך מתגעגע ישבתי על המדרון התלול ימים שלמים, מדי דקה חזר סוסך האביר אל תוך מחשבותי בהליכתו התמירה, בגבו החלק והישר כמו חץ. הוא הביט אל תוך עיניי בעיניו הבוטות והאמיצות כאילו רצה לבטא מלה. וקזביץ‘, אני אמות אם לא תמכור לי אותו!‘ אמר אזאמאט בקולו הרועד.
“שמעתי אותו בוכה. חשוב שתדע, שאזאמאט היה ילד עיקש שבעיקשים, ולא היה דבר שיעלה את דמעותיו, גם כשהיה צעיר הרבה יותר.
“בתשובה לדמעותיו נשמע משהו בדומה לצחוק.
“‘שמע!‘ אמר אזאמאט בקול נוקשה, ‘אתה רואה, אני הולך על הכול. אם תרצה, אחטוף בשבילך את אחותי. איך שהיא רוקדת. איך שהיא שרה! רוקמת בחוטי זהב — ממש פלא! אשה כזאת לא היתה אפילו לשייח‘ הטורקי... אתה רוצה? חכה לי, מחר בלילה, בנקיק שבו זורם הנחל: אני אעבור שם, אל האוהל השכן, והיא שלך. האם באמת בלה אינה שווה את סוסך האביר?‘
“הרבה זמן שתק קזביץ‘; ולבסוף, במקום תשובה, הוא התחיל לפזם שיר עתיק:[9]
“‘יפהפיות אין–קץ במאהלים,
בתוך העיניים בורקים כוכבים.
לאהוב אותן במתק חלום כמו האופק;
אבל מתוק מכל אלה הרי הוא החופש.
אם ארבע נשים ימצא העשיר,
אך לאביר אין כל מחיר.
מרוחות ערבה ראשו לא ייפגע,
הוא אינו בוגד, הוא לא ישקר.‘
“לשווא ביקש והתחנן אזאמאט שיסכים, גם בכה והחניף לו וגם נשבע; ולבסוף קטע אותו קזביץ‘ באי–סבלנות:
“‘לך מכאן, ילד מטורף! איך אתה תרכב על הסוס שלי? בשלושה צעדים ראשונים הוא יעיף אותך, ואתה תחבוט את עורפך אל האבנים.‘
“‘אותי!‘ קרא אזאמאט בחמת זעם, ומתכת פגיון הנער חרקה אל פלדת כתונת השריון.
“יד חזקה דחפה אותו בכוח שזעזע את הגדר. ‘יהיה שמח,‘ חשבתי בלבי, רצתי אל תוך האורווה, שמתי את הרסן על פיות הסוסים שלנו והוצאתי אותם אל החצר האחורית.
“כעבור שתי דקות היתה כבר מהומה רבה בבקתה. הנה מה שהתרחש: אזאמאט בא לשם בבשמט קרוע וצעק שקזביץ‘ ניסה לשחוט אותו. הכול רצו החוצה אוחזים ברובים — התחיל להיות שמח! צעקות, המולה ויריות; אבל קזביץ‘ כבר היה על גב סוס, חג עיגולים בקרב ההמון ברחוב, כמו שד משחת הגן על עצמו בחרבו.
“‘עסק ביש להשתכר במסיבה זרה,‘ אמרתי לגריגורי אלכסנדרוביץ‘ ותפסתי אותו בזרועו. ‘האם לא כדאי לנו להסתלק מכאן מהר ככל שניתן?‘
“‘חכה נא רגע, נראה איך זה ייגמר.‘
“‘יזה ייגמר רע; אצל האסייתים האלה תמיד ככה, מתמלאים בבוזה ומתחילה השחיטה!‘ עלינו על סוסינו ורכבנו הביתה.“
“ומה קרה לקזביץ‘?“ שאלתי חסר סבלנות את קצין–המטה.
“מה שקורה לאנשים כאלה!“ הוא ענה, ותוך כדי כך סיים את שתייתה של כוס התה, “ברור שהוא חמק!“
“אפילו לא נפצע?“ שאלתי.
“אלוהים יודע! יש בהם חיות, בפורעים אלה! ראיתי גם אחרים במלאכה זאת, למשל: כולו מחורר בכידונים והוא עוד מנפנף בחרבו.“
לאחר שתיקת–מה המשיך הסרן ורקע ברגלו על האדמה: “בחיים לא אסלח לעצמי על דבר אחד: שד דחף אותי לספר לגריגורי אלכסנדרוביץ‘ כל מה ששמעתי ביושבי מאחורי הגדר; הוא גיחך מעט — כזה ערמומי הוא! — ובעצמו זמם משהו.“
“ומה זה היה? ספר בבקשה.“
“עכשיו כבר אין מה לעשות! התחלתי לספר, אז יש להמשיך.
“כעבור כארבעה ימים מגיע אזאמאט למבצר. כהרגלו, הוא נכנס לגריגורי אלכסנדרוביץ‘, שנהג לפטם אותו בדברי מתיקה. אני הייתי נוכח. התחילה שיחה על סוסים, ופיצ‘ורין התחיל לשבח את סוסו של קזביץ‘: כזה נועז הוא, יפהפה, אחד כזה, לדבריו, בעולם כולו לא תמצא.
“הבזיקו עיניו של הטטארי הקטן, ופיצ‘ורין כאילו אינו מבחין בכך; אני מנסה לפתוח שיחה בנושא אחר, והוא מיד מחזיר את השיחה אל סוסו של קזביץ‘. הסיפור הזה חזר על עצמו כל פעם שאזאמאט היה בא למבצר. כעבור כשלושה שבועות שמתי לב שאזאמאט הולך ומחוויר וגם מרזה, כפי שזה קורה באהבה ברומנים. וכי מה הפלא?
“אתה מבין — לי נודעה כל החוכמה הזאת לאחר מעשה: גריגורי אלכסנדרוביץ‘ גירה אותו עד כדי כך, ש‘לך הטבע עצמך! ופעם הוא גם אמר לו:
“‘אזאמאט, אני רואה שהסוס הזה מצא חן בעיניך ביותר; אבל אתה לא תראה אותו, כפי שאינך רואה את עורפך! תגיד, מה היית נותן לאדם שהיה מעניק לך אותו?...‘
“‘כל דבר שהוא ירצה,‘ ענה אזאמאט.
“‘אם ככה, אני אשיג לך אותו, אבל בתנאי, ותישבע שאתה תמלא את התנאי הזה...‘
“‘אני נשבע... הישבע גם אתה!‘
“‘בסדר! אני נשבע, אתה תשלוט בסוס; אבל בעדו אתה חייב לתת לי את אחותך בלה; הסוס קאראגיוז יהיה המוהר בעדה, אני מקווה שסחר החליפין הזה מקובל עליך.‘
“אזאמאט שתק.
“‘אינך רוצה? ובכן, איך שאתה רוצה! אני חשבתי שאתה גבר, מסתבר שאתה עדיין ילד; מוקדם עדיין בשבילך לרכוב...‘
“אזאמאט נדלק.
“‘ומה עם אבא שלי?‘ אמר.
“‘מה, הוא לא נוסע אף פעם?‘
“‘נכון...‘
“‘מסכים?‘
“‘מסכים,‘ לחש אזאמאט, חיוור כמו המוות עצמו. ‘מתי, אם כך?‘
“‘בפעם הראשונה שקזביץ‘ יגיע לכאן; הוא הבטיח להביא כעשר כבשים; כל היתר זה עליו. שים לב, אזאמאט!‘
“והם סידרו את העיסקה... אם לומר את האמת, עיסקה לא נקייה! מאוחר יותר אמרתי את זה לפיצ‘ורין, אבל הוא אמר לי, שהצ‘רקסית הפראית אמורה להיות מאושרת, אם יהיה לה בעל נעים הליכות כמוהו, מכיוון שעל–פי תפיסתם, הוא בכל זאת בעלה, וקזביץ‘ מהו — שודד, שאותו היו צריכים להעניש. שפוט בעצמך, מה יכולתי לענות לאחר כל זה? אבל באותה עת לא ידעתי דבר על הקשר שלהם. פעם אחת הגיע קזביץ‘ ושאל, האם אין לנו צורך בכבשים ובדבש, ואני ציוויתי עליו להביא למחרת.
“‘אזאמאט!‘ אמר גריגורי אלכסנדרוביץ‘, ‘קאראגיוז יהיה מחר בידיים שלי; אם בלה לא תהיה הלילה כאן, לא תראה את הסוס...‘
“‘בסדר!‘ אמר אזאמאט ודהר לאוהל.
“בערב נסע גריגורי אלכסנדרוביץ‘ מן המבצר כשהוא חמוש. איך הם סידרו את העיסקה הזאת, איני יודע — אבל בלילה השניים חזרו יחד, הזקיף ראה שלרוחב האוכף של אזאמאט היתה מוטלת אשה, ידיה ורגליה היו כפותות, וראשה היה עטוף בצ‘דרה.“[10]
“והסוס?“ שאלתי את קצין–המטה.
“מיד, מיד. מוקדם בבוקר למחרת הגיע קזביץ‘ ועימו כעשר כבשים
למכירה. לאחר שקשר את סוסו אל הגדר, נכנס אליי; אני כיבדתי אותו בתה, כי למרות היותו שודד, הוא בכל זאת היה קונק[11] שלי.
“התחלנו להשיח על דא ועל הא... לפתע, אני רואה, קזביץ‘ הרעיד, פניו שונו — ואץ אל החלון; אבל למרבה האסון, החלון השקיף אל החצר האחורית.
“‘מה קרה לך?‘ שאלתי.
“‘הסוס שלי!... הסוס!‘ אמר, כולו רועד.
“‘נכון, אני שמעתי קול פרסות: בטח איזה קוזק הגיע לכאן...‘
“‘אה, אורוס יאמאן, יאמאן!‘ זעק הוא ובהול זינק החוצה. כמו פנתר פראי בשתי קפיצות הגיע אל תוך החצר; הזקיף, עם רובה בידו, חסם בפניו את הדרך בשער המבצר; קזביץ‘ ניתר מעל הרובה וזינק אל הדרך... מרחוק התפתל שובל אבק — אזאמאט דהר על קאראגיוז המופלא; קזביץ‘ שלף את הרובה מן הנרתיק וירה תוך כדי ריצה. כדקה הוא נותר ללא תנועה, עד שנוכח לדעת שהחטיא; אחר–כך פלט יללה, היכה ברובה אל אבן וריסק אותו לרסיסים, השתטח על הרצפה ובכה כמו ילד... מסביבו התאספו אנשי המבצר, הוא לא הבחין באיש; עמדו מעט, השיחו, ושבו על עקבותיהם; אני ציוויתי להניח לידו את הכסף תמורת הכבשים. הוא לא נגע בו, שכב בלי נוע, כמו מת. האם תאמין, שעד אמצע הלילה הוא שכב ככה, ואף כל הלילה?... רק למחרת בבוקר הוא בא למבצר והחל להתחנן שיגידו לו את שמו של החוטף. הזקיף, שראה את אזאמאט מתיר את הסוס ודוהר עליו, לא מצא לנכון להסתיר. בשומעו את השם הזה הבריקו עיני קזביץ‘, הוא פנה למאהל, לבית אביו של אזאמאט.“
“מה פתאום אביו?“
“זה כל הסיפור, קזביץ‘ לא מצא אותו: הוא נסע לאן–שהוא לכשישה ימים, אחרת האם היה עולה בידי אזאמאט לחטוף את אחותו?
“ולאחר שהאב הלך לא היתה הבת ולא היה הבן בבית. כזה ערמומי; הוא תפס הרי, שאם הוא ייתפס עליו להיפרד מראשו, על כן מהרגע ההוא נעלם: יש להניח שהצטרף לחבורות שודדים ואיבד את ראשו הפרוע בקווקז; זו הדרך ההולמת אותו.
“אני מודה, גם אני חטפתי לא מעט. ברגע שווידאתי שהצ‘רקסית נמצאת אצל גריגורי אלכסנדרוביץ‘, ענדתי את דרגותי, חגרתי סיף, והלכתי אליו.
“הוא שכב על מצעו בחדר הראשון, ידו האחת היתה תחת עורפו והאחרת אחזה במקטרת; הדלת לחדר השני היתה נעולה, המפתח לא היה תקוע במנעול. בכל זה הבחנתי מיד. התחלתי להשתעל ולהכות בעקביי על הסף, אבל הוא העמיד פנים כמי שאינו שומע.
“‘אליי, סגן–משנה,‘ אמרתי בסמכותיות ככל הניתן, ‘האם אינך רואה שבאתי אליך?‘
“‘אח, שלום לך, מקסים מקסימיץ‘. האם תחפוץ במקטרת?‘ עונה הוא בלי לקום.
“‘סלח לי! איני מקסים מקסימיץ‘; אני סרן, קצין–המטה.‘
“‘אותו הדבר. האם תשתה תה? לו רק ידעת איזו דאגה מטרידה אותי!‘
“‘אני הכול יודע,‘ עניתי וניגשתי למיטתו.
“‘מה טוב, אין לי מצב רוח לספר.‘
“‘אדוני הסגן–משנה, אתה ביצעת עבירה, שעליה גם אני עלול לשאת באחריות...‘
“‘מובן מאליו! מה רע בכך? הרי אצלנו הכול משותף כבר מזמן.‘
“‘מה הבדיחות האלה? את החרב שלך, בבקשה!‘
“‘מיטקה, את הסיף...‘
“מיטקה הביא את החרב. לאחר שמילאתי את חובתי, ישבתי על מיטתו ואמרתי:
“‘שמע, גריגורי אלכסנדרוביץ‘, עליך להודות, שהמעשה הוא מעשה רע.‘
“‘מה רע בו?‘
“‘זה שאתה חטפת את בלה... והאזאמאט הזה, חיה רעה! נו, עליך להודות,‘ אמרתי לו.
“‘כן, אבל אם היא מוצאת חן בעיניי?...‘
“נקלעתי למבוי סתום. וכי מה ניתן לענות על כך. ואף על פי כן, כעבור שתיקת–מה אמרתי לו, שאם אבא שלה יתבע אותה, יצטרך להחזירה.
“‘בכלל לא אצטרך!‘
“‘הרי ייוודע לו שהיא כאן?‘
“‘וכי איך ייוודע לו?‘
“שוב נקלעתי למבוי סתום.
“‘שמע, מקסים מקסימוביץ‘,‘ אמר פיצ‘ורין בקומו, ‘הרי אתה אדם טוב, ואם נחזיר את הבת לידי הפרא הזה, הוא ישחט אותה או ימכור אותה. המעשה נעשה, אין צורך לקלקל בכוונה; תשאיר לי אותה, ואת חרבי שמור אצלך...‘
“‘תראה לי אותה,‘ אמרתי.
“‘היא מעבר לדלת הזאת; אבל אני בעצמי ניסיתי היום לראותה לשווא. היא יושבת בפינה, מכוסה בשמיכה, לא מדברת, לא מסתכלת: מפוחדת כמו איילה פראית. שכרתי את הרוכלת שלנו, היא מדברת בטטארית, היא תטפל בה ותרגיל אותה למחשבה, שהיא שלי, משום שהיא לא תהיה שייכת לאיש מלבדי,‘ הוא הוסיף לבסוף והיכה באגרופו על השולחן. בנקודה הזאת הסכמתי עימו... וכי מה היה עליי לעשות? יש אנשים, שעימם בהכרח צריך להסכים.“
“וכי מה?“ שאלתי את מקסים מקסימוביץ‘, “האם, לגופו של עניין, הוא הרגיל אותה לעצמו, ואילו היא נבלה בשבי מגעגועים למולדת?“
“סליחה, וכי מדוע הגעגוע למולדת? מן המבצר ניתן היה לראות את אותם ההרים כמו מהאוהל שלה, ולפראי אדם אלה לא נחוץ יותר שום דבר. ונוסף לכך, היה גריגורי אלכסנדרוביץ‘ מעניק לה שי כלשהו מדי יום. בימים הראשונים היתה היא דוחה בגאווה את המתנות. ואז היו מגיעות התשורות ומעוררות את כושר הדיבור שלה. אההה, מתנות! מה לא תעשה אשה תמורת פיסת בד צבעונית!... נו כן, זה אגב אורחא... גריגורי אלכסנדרוביץ‘ נאבק בה הרבה זמן; ואגב כך למד את הלשון הטטארית, ואף היא החלה להבין את לשוננו. לאט–לאט היא למדה להסתכל בו, תחילה משיפולי המצח, במבט אלכסוני, והיתה עצובה כל הזמן, זימרה לעצמה את שיריה בחצי קול. עד כדי כך עצובים היו שיריה, שגם לי נעשה עצוב כששמעתי אותם מן החדר השכן. לעולם לא אשכח תמונה אחת: הלכתי על יד החלון והצצתי פנימה; בלה ישבה על איצטבת התנור והרכינה את ראשה על חזה, וגריגורי אלכסנדרוביץ‘ עמד על ידה.
“‘הקשיבי לי, יקירה,‘ אמר, ‘את הרי יודעת, שבמוקדם או במאוחר את חייבת להיות שלי — אז לשם מה את מענה אותי? האם את אוהבת איזה צ‘צ‘ני? אם כן, אני מיד משלח אותך לחופשי הביתה.‘ רעד כמעט בלתי ניכר עבר אותה, והיא נענעה בראש לשלילה. ‘אולי,‘ הוא המשיך, ‘אולי אני לגמרי מאוס עלייך?‘ היא נאנחה. ‘אולי אמונתך אוסרת עלייך לאהוב אותי?‘ היא החווירה ושתקה. ‘האמיני לי, לכל השבטים יש אותו אללה בשמים. אם הוא מתיר לי לאהוב אותך, מדוע שיאסור עלייך להשיב לי אהבה?‘ היא שלחה בפניו מבט נוקב, כאילו המחשבה החדשה הזאת הממה אותה; עיניה הביעו אי–אמון וגם רצון להיווכח. איזה עיניים! הן בהקו כמו שני פחמים לוהטים.
“‘הקשיבי לי, בלה הטובה והחביבה!‘ המשיך פיצ‘ורין, ‘הרי את רואה כמה אני אוהב אותך; אני מוכן לתת הכול כדי לשמח אותך. אני רוצה שתהיי מאושרת; ואם שוב תתעצבי, אז אני אמות. תגידי, האם את תהיי יותר שמחה?‘
“היא שקעה במחשבה, מבלי להסיר ממנו את עיניה השחורות, אחר–כך חייכה בחיבה והניעה את ראשה בהסכמה. הוא נטל את ידה והתחיל לדבר אל לבה שתנשק אותו; הגנתה היתה חלושה, רק חזרה וביקשה: ‘בבקשה, לא צריך, לא צריך.‘ הוא עמד על שלו; היא רעדה והחלה לבכות.
“‘אני השבויה שלך,‘ אמרה, ‘אני שפחה שלך, ברור שאתה יכול לכפות עליי,‘ ושוב דמעות.
“גריגורי אלכסנדרוביץ‘ הלם באגרופו במצחו וזינק אל תוך החדר השני. אני נכנסתי אליו. הוא הילך הלוך ושוב בידיים שלובות, קודר.
“‘מה העניין, חביבי?‘ אמרתי לו.
“‘שד ולא אשה!‘ ענה. ‘אבל אני נשבע לך בהן צדקי, שהיא תהיה שלי...‘
“הנעתי את ראשי בספק.
“‘מוכן להתערב?‘ אמר. ‘בעוד שבוע!‘
“‘בבקשה!‘
“תקענו כף ונפרדנו.
“למחרת הוא שלח אדם מיוחד לקניות שונות; הובאו בדים פרסיים שונים, שאין למנות את כולם.
“‘מה דעתך, מקסים מקסימיץ‘?‘ אמר לי והצביע על המתנות, ‘האם תעמוד יפהפיה אסייתית זו מול סוללה כזאת?‘
“‘אתה אינך מכיר צ‘רקסיות,‘ עניתי, ‘זה לגמרי דבר אחר, אין אלה דומות לגרוזיניות, או לטטאריות שמעבר לקווקז, לגמרי דבר אחר. להן חוקים משלהן, הן חונכו אחרת.‘
“גריגורי אלכסנדרוביץ‘ התחייך והחל לשרוק לעצמו שיר לכת. אבל יצא כך, שאני צדקתי: המתנות השפיעו רק למחצה; היא נעשתה חביבה יותר, יותר בעלת אמון — זה הכול; כך שהוא החליט לנקוט את האמצעי האחרון. פעם, עם בוקר, הוא ציווה לאכוף סוס, לבש בגדי צ‘רקסים, נטל נשק ונכנס אליה. ‘בלה,‘ אמר, ‘את יודעת כמה אני אוהב אותך. החלטתי לחטוף אותך. חשבתי, שאם תכירי אותי מקרוב תאהביני; אני טעיתי: היי שלום! היי בעלת הבית על כל אשר לי; אם את רוצה, חזרי אל אביך — את חופשיה. אני אשמתי בפנייך וחייב להעניש את עצמי: היי שלום, אני נוסע — לאן? מאין לי לדעת? אני מניח שלא זמן רב ארוץ בעקבות איזה כדור או מכת חרב: אז, היזכרי בי וסלחי לי.‘ הוא הפנה את ראשו ממנה והושיט לה יד לאות פרידה. היא לא נטלה את ידו, שתקה. רק בעומדי מאחורי הדלת, הלא לגמרי סגורה, יכולתי לראות את פניה, ואני הוצפתי חמלה — חוורון מוות הציף את פניה הנאים כל–כך! מבלי לשמוע את תשובתה, עשה פיצ‘ורין כמה צעדים לכיוון הדלת; הוא רעד — ואתה יודע מה? אני חושב, שהוא היה מסוגל לבצע באמת את המעשה שעליו היה מדבר בבדיחות–הדעת. כזה אדם הוא היה, אלוהים אותו יודע! ברגע שרק נגע בדלת, היא קפצה ובבכי זינקה אליו ונתלתה על צווארו. האם תאמין? אני עמדתי מאחורי הדלת, בכיתי, זאת אומרת, לא שבכיתי, אלא, ככה — מעין הבל כזה!...“
קצין–המטה השתתק.
“כן, אני מודה, הצטערתי עד מאוד שאותי שום אשה ככה לא אהבה.“
“האם האושר שלהם נמשך לאורך זמן?“ שאלתי.
“כן, היא הודתה בפנינו, שמאותו יום שראתה את פיצ‘ורין לראשונה, הוא הופיע לעתים קרובות מאוד בחלומותיה, וששום גבר לא הרשים אותה מימיה כמוהו. כן, הם היו מאושרים.“
“כמה שזה משעמם!“ קראתי בקול שלא מרצוני. ובאמת, אני קיוויתי לפתרון טראגי!... וכאן, פתאום, תקוותיי נתבדו. “לא ייאמן,“ המשכתי, “האם אביה לא הבין שהיא במבצר אצלכם?“
“כלומר, אני חושב שהוא חשד. כעבור ימים אחדים נודע לנו שהזקן נהרג. הנה, ככה זה קרה...“
תשומת לבי התעוררה מחדש.
“יש לומר, שקזביץ‘ דימה בנפשו שאזאמאט, בהסכמתו של האב, גנב את סוסו — על כל פנים זאת היא דעתי — והנה, פעם אחת הוא ארב בדרך, כשלושה קילומטרים מאחורי המאהל; הזקן שב אחרי חיפושי שווא אחר בתו; המלווים שלו פיגרו אחריו — זה קרה בעת הדמדומים — הוא רכב, שקוע במחשבותיו, באיטיות, ולפתע, קזביץ‘ כמו חתול, הופיע מבין השיחים, זינק מאחוריו על סוסו של האב, ובמכה אחת בפגיונו הפילו ארצה, נטל את מושכות הסוס — ונעלם; חלק מן המלווים ראו את המתרחש מגבעה סמוכה; הם מיהרו להשיגו, אבל לא הצליחו בכך.“
“הוא פיצה את עצמו על איבוד הסוס וגם נקם את נקמתו,“ אמרתי, כדי לעורר את תגובתו של בן–שיחי.
“ברור, על–פי הבנתם,“ אמר הסרן, “הוא היה לגמרי צודק.“
אני נדהמתי מיכולתו של אדם רוסי להתאים את עצמו למנהגי העמים, שבקרבם מזדמן לו לחיות; איני יודע אם תכונתו זו של השכל ראויה לגינוי או לשבח, אך היא מצביעה על גמישות בלתי רגילה ועל קיום היגיון בריא, אשר מוחל על הרוע בכל מקום שבו הוא בלתי נמנע, או שאין כל אפשרות להשמידו.
בין כך לכך, שתינו את התה עד תום; הסוסים הרתומים מזמן כבר רעדו מקור בשלג; הירח החוויר במערב, והיה נכון לשקוע בתוך עביו השחורים, התלויים על פסגות רחוקות כמו קרעי מסך. יצאנו מתוך הבקתה. למרות נבואתו של בן–לווייתי, מזג האוויר הלך והתבהר והבטיח לנו בוקר שקט; הכוכבים, ברושמם מעגלים מופלאים, נקלעו זה בתוככי זה בשיפולי שמים רחוקים וכבו זה אחר זה בה–במידה שבוהק חוורוור של המזרח הלך והתפשט על רקיע סגול–כהה, והאיר בהדרגה את המדרונות התלולים של ההרים המכוסים שלג בתולי. מימין ומשמאל השתרכו בקדרון תהומות שומרות סוד. וערפילים, שהתגודדו והתפתלו כמו נחשים, זחלו לשם בקמטי הסלעים השכנים, כאילו חשו וגם פחדו מן היום ההולך וקרב.
הכול היה שקט בשמים ועל הארץ, כמו בלב אדם בעת תפילת השחרית. רק לעתים היה בא משב רוח קריר מן המזרח והיה מרים את רעמות הסוסים מכוסות הכפור. זזנו ויצאנו לדרך; בקושי משכו חמישה סוסים כחושים את עגלותינו בדרך הפתלתלה אל גוד–הר; שנינו הלכנו מאחור ברגל, מדי פעם היינו מניחים אבנים מאחורי הגלגלים, כאשר הסוסים עייפו עד מאוד. נדמה היה שהדרך מוליכה לשמים, משום שעד קצה שדה הראייה של העין היא הלכה ועלתה גבוה, ובסוף היתה נעלמת בענן, אשר עוד מן הערב היה נח על פסגת ההר, כמו עיט המצפה לציד; השלג חרק תחת רגלינו; האוויר נעשה כל–כך דליל, עד שהנשימה הכאיבה; הדם עלה מדי דקה לראש, אבל יחד עם כל אלה התפרש בעורקיי איזה רגש של הנאה גדולה, והייתי כל–כך שמח, שהנה אני במקום כה גבוה ממעל לעולם: רגש ילדותי, איני מכחיש זאת, אבל בהתרחקותנו מן החברה האנושית ובהתקרבותנו לטבע אנו נעשים, שלא מרצוננו, יותר ויותר ילדים; כל שנרכש במשך השנים מתנתק ונופל מן הנפש, והיא נעשית מחדש כפי שהיתה פעם, מזמן, וכפי הנראה עוד תחזור להיות. זה, אשר הזדמן לו, כפי שהזדמן לי, לשוטט בהרים ה