הבן הטוב

ז'אנר: מתח תרגום: יעל אכמון עמודים: כ-270 הוצאה לאור: תכלת / סטימצקי תאריך יצאה לאור: 04-2019 זוהי שעת בוקר מוקדמת. באוויר עומד ריח מתכתי משונה. המיטה והבגדים של יו-ג'ין ספוגים בדם. הטלפון מצלצל. יו-ג'ין עונה. על הקו נמצא אחיו. "הכול בסדר בבית?" הוא שואל. "אני לא מצליח להשיג את אמא."   האח צודק. משהו נורא אכן קרה בלילה. ביציאה מחדרו מגלה יו-ג'ין את גופתה של אמו, מוטלת בשלולית דם סמיכה. יו ג'ין מרגיש שהוא עומד להשתגע. הוא זוכר במעומעם שאמו צעקה את שמו בלילה, אבל מה בדיוק היא צעקה? האם היא ביקשה שיעזור לה, או שאולי – חלילה – התחננה בפניו על חייה?   הבן הטוב הוא מותחן פסיכולוגי מצמרר, שבלבו פצצת זמן. לגיבור הספר יש 72 שעות בלבד לנסות ולהבין מה קרה באותו לילה נורא, אך ככל שמעגלי החקירה מתרחבים – הולכת ומתבררת אמת נוראה. אבל האם היא האמת כולה?   הבן הטוב מאת צ'ונג יו-ג'ונג ראה אור בקוריאה והיה לאחד המותחנים המצליחים בעולם ב-2018, הוא תורגם במדינות רבות, ונמכר עד כה ביותר ממיליון עותקים ברחבי העולם.

ריח הדם העיר אותי. התחושה היתה עזה, כאילו כל הגוף שלי

שואף את הריח. הוא הדהד והתפשט בתוכי. תמונות משונות חלפו

בראשי — אור צהוב מטושטש של שורת פנסי רחוב בערפל, מים

מתערבלים מתחת לרגלי, מטרייה אדומה מתגלגלת לאורך כביש

רטוב מגשם, ברזנט מצליף ברוח באתר בניין. במקום כלשהו, גבר

שר והבליע את המילים: שיר על נערה שהוא לא מסוגל לשכוח,

ואיך היא הולכת בגשם.

לא נדרש לי הרבה זמן להבין מה קורה. דבר מזה לא היה

המציאות, אפילו לא שרידי חלום. זה היה איתות שהראש שלי

שלח לגוף. אל תקום. אל תזוז. זה המחיר שאתה נאלץ לשלם על

שלא לקחתָ את הכדורים שלך.

אי נטילת הכדורים היתה גשם מרווה במדבר חיי, גם אם לפעמים

הובילה להתקפים. עכשיו חוויתי את ההזיות המטרידות, המזהירות

מפני סערה קרובה. לא היה שום נמל מבטחים; לא יכולתי אלא

לחכות לבוא הסערה. על פי ניסיון העבר ידעתי שברגע שהסערה

תחלוף אני לא אזכור מה קרה. היא תהיה פשוטה ורבת עוצמה,

ולאחר מכן אני אהיה עייף וסחוט. זה הגיע לי; ידעתי בדיוק לְמה

אני נכנס כשבחרתי בנתיב הזה. זה היה סוג של התמכרות; חזרתי

ועשיתי את זה שוב ושוב אף על פי שהבנתי היטב את הסיכונים.

מרבית המכורים מתמסטלים במרדף אחרי הפנטזיה, אבל מבחינתי

היה מדובר במשהו אחר: הייתי חייב להפסיק עם הכדורים כדי לחוות

את המציאות באופן מוגבר. זה היה זמן הקסם — כאבי הראש שלי

והטנטון נעלמו, והחושים שלי התחדדו. יכולתי להריח כמו כלב,

המוח שלי פעל מהר מתמיד וקראתי את העולם על פי חוש ולא

על פי היגיון. הרגשתי עליון ומלא עוצמה.

אבל אפילו במצבים האלה נותרו נקודות קטנות של מורת רוח.

מעולם לא הרגשתי עליון על אמא והדודה. שתי הנשים האלה

התייחסו אלי כאל כרית מושב — משהו שיש לעטוף ולחנוק. ידעתי

מה יקרה אם אמא תבחין שאני עובר התקף. ברגע שאתאושש היא

תגרור אותי ישירות לדודה, הפסיכיאטרית המפורסמת ומנהלת

"מרפאת העתיד — רפואת ילדים". הדודה תסתכל לי בעיניים ותדבר

איתי בעדינות ותנסה לגרום לי להקשיב לה. למה הפסקת לקחת את

הכדורים שלך? ענה לי בכנות כדי שאוכל לעזור לך. אבל למען

האמת, כנות היא לא הצד החזק שלי, וגם לא משהו שאני שואף

אליו. אני מעדיף להיות מעשי, ולכן התשובה שלי תהיה: שכחתי

לקחת אותם יום אחד, ולמחרת שכחתי ששכחתי ביום הקודם.

ובאותה הזדמנות למה שלא אומר פשוט ששכחתי מזה עד הרגע

הזה? הדודה תכריז שאני שוב שוקע בדפוס מסוכן, ואמא תוודא

שאני לוקח את הכדורים בכל ארוחה. הן יקדחו לי במוח על המחיר

הגבוה שאשלם על כמה ימים מסעירים, ויבהירו לי שכל עוד תימשך

ההתנהגות הזאת אני לעולם לא אהיה חופשי מהשגחתן.

"יוּ־ג'ין."

פתאום נזכרתי בקול של אמא. שמעתי אותו, שקט אבל ברור, רגע

לפני שהתעוררתי. אבל עכשיו לא שמעתי אותה אפילו מסתובבת

למטה. היה כל כך שָקט. דממה מחרישת אוזניים. היה חשוך בחדר

שלי; אולי השעה עדיין היתה מוקדמת, לפני הזריחה. אולי אמא

עדיין ישנה. ידעתי שבמקרה כזה אוכל לעבור את ההתקף הזה

ולגמור עם זה בלי ידיעתה, כמו אתמול בלילה.

בסביבות חצות עמדתי מתנשף ליד שובר הגלים, בדרך חזרה

מהריצה שלי אל "מצפה שביל החלב" בפארק הימי של קוּנדְוֹ. בזמן

הריצה נתקפתי אי שקט והרגשתי עוויתות קטנות בשרירים מרוב

אנרגיה. קראתי לזה "תסמונת הגוף חסר המנוח". לפעמים רצתי

באמצע הלילה; לא יהיה מוגזם לקרוא לזה דחף מטורף.

הרחובות היו נטושים, כמו תמיד בשעה הזאת. "יוֹנְגְאי", הדוכן

למכירת פנקייקים במילוי סירופ סוכר, היה סגור. רציף המעבורת

שלמטה עמד חשוך. ערפל כבד כיסה את הכביש בעל ששת הנתיבים

המתמשך לאורך שובר הגלים. רוח דצמבר היתה קרה וחזקה, וגשם

שוטף ירד. מרבית האנשים היו נרתעים מתנאים כאלה, אבל אני

ממש ריחפתי באוויר. הרגשתי נהדר. יכולתי לרחף לאורך כל הדרך

הביתה. זה היה יכול להיות מושלם אלמלא הריח המתקתק של הדם

שמילא את האוויר, מרמז על התקף קרוב. בחורה ירדה מהאוטובוס

האחרון לאַנסְן ומעדה לעברי במטרייה פתוחה, נהדפת ברוח.

הייתי חייב להגיע הביתה. לא רציתי לקרוס על הקרקע ולהתגולל

שם, מתעוות כמו דיונון שהושלך על הגריל, לנגד עיניה של זרה

מוחלטת.

לא הצלחתי לזכור מה קרה אחר כך. כנראה נכנסתי למיטה

ברגע שנכנסתי לחדר שלי, בלי לטרוח להחליף בגדים. בטח נרדמתי

בנחרות. זה היה ההתקף השלישי שעברתי בחיי, אבל הפעם הראשונה

שהרגשתי התקף נוסף שמגיע במהירות כזאת אחרי הקודם. והריח

היה שונה מאוד הפעם: הרגשתי צריבה בעור, דגדוג באף וראשי

היה מעורפל. הרגשתי שההתקף הקרב ובא עשוי להיות החזק

ביותר עד היום.