הכת

לילה אחד לא אוכל לשכוח, היה זה לילה מושלג וקר במיוחד. בחוץ נשבו רוחות עזות, השלג כיסה את היער, בבית היה חם ונעים. כשראיתי את המפלצת מביטה מבעד לחלון, לא העליתי על דעתי אילו השלכות יהיו למבט שלה. לא יכולתי לשער שבמוחה הקודח עלה הרעיון כיצד לפגוע בי, להתעלל בי. ככה סתם  ללא סיבה לשם התענוג שלה. היא גררה החוצה כיסא בעוד השלג ממשיך לרדת ללא הפסקה ואחזה בידי, מוליכה אותי החוצה לקור ולשלג, לעבר הכיסא. לאחר שהושיבה אותי ואיימה עליי שלא אעז לקום, הסתלקה לתוך הבית החמים.

למרות השלג הכבד היורד והקור העז החודר לעצמותיי, ישבתי בכיסא בחושך, קופאת מקור ללא תנועה. לא העזתי לקום. ראיתי את המפלצת מביטה בי מבעד לחלון, נועצת בי את עיניה במבטה הרע. רוע של אישה עטויה מכף רגל ועד ראש בשמלה שחורה, בד שחור מכסה את פניה. באותם ימים רעדתי ופחדתי ממנה עד מוות. לפנות בוקר איבדתי את הכרתי, ככל הנראה היא גררה אותי לתוך הבית.

השעות ההן, כאשר אני יושבת שם לבד בחושך, בקור המקפיא על הכיסא, ממשיכות ללוות אותי עד היום. לעולם לא אסלח לה על מה שעוללה לי.

עודד טוויק - שאחותו נשבתה בידי כת 'לב טהור' בקוויבק שבקנדה, סבלה עינויים ועונשים אכזריים ושמונת ילדיה עברו התעללויות קשות ונלקחו ממנה - יוצא למאבק עד חורמה כדי להציל אותה ואת אחייניו מציפורני מנהיג הכת האפל. זהו סיפור אמיתי על מאבקו של איש אחד שלא נח לרגע, במשך שנים, עד שהצליח כנגד כל הסיכויים לחלץ את בני משפחתו ולהילחם אף למען קורבנות נוספים. המאבקים המשפטיים, שיחות הטלפון, הנסיעות לקצה השני של העולם, המתח הגובר, חוסר הוודאות, הפחד מפני נקמה והמפגשים עם סיפורים מצמררים ומעוררי חלחלה של ניצולים – כל זאת ועוד בסיפורו מעורר ההשראה של אדם אחד, שנאלץ לעמוד לבדו אל מול כת אכזרית.

1

הביקור הראשון בקנדה

״אַשְׁרֵי תְמִימֵי־דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת ה'״

(תהלים קיט, א)

הנסיעה שלי עם אשתי ושתי בנותינו הקטנות לביקור משפחתי בשיקגו בקיץ 2011, נועדה בעיקר לבילוי בחיק המשפחה ולמנוחה.

בשיחות הטלפון שקדמו לנסיעה הבטחתי לאלן אחותי, שאותה לא ראיתי שנים רבות, שאנצל את ההזדמנות ואגיע אליה לביקור קצר.

אנחנו חמישה אחים ואחיות. אלן, אחותי הבכורה, מבוגרת ממני בשנה. בטיול של אחרי הצבא נסעה אלן לניו יורק לבקר את בנות דודה שחזרו בתשובה, בשונה ממני, הפועל ומוּנע על פי ערכיי. בהתחשב במציאות ועל פי מיטב שיפוטי, אלן בחרה לחיות בקרב קהילה חרדית קיצונית, בדרך חיים דתית אשר מרגע שבחרת להשתייך אליה — אין לך ספקות ותהיות. אורח חייך וערכיך מוכתבים מלמעלה, ובתמורה אתה משוחרר מהתלבטויות ומהצורך לבחור.

לאחר שחזרה בתשובה נישאה אלן לפרדי, גם הוא חוזר בתשובה, ונולדו להם שמונה ילדים. כל אשר ידעתי הוא שהם חברים בקהילה חרדית אשר היגרה לקנדה בשלב מסוים.

במרוצת השנים הגיעו אלן ומשפחתה לביקור בארץ פעם אחת בלבד, למשך חמישה ימים, כשבע שנים לפני נסיעתנו לשיקגו. מאז שמרנו על קשר טלפוני. אלן נהגה להתקשר אליי יום-יום, ובשיחותינו עדכנתי אותה בחדשות העולם והארץ ובענייני המשפחה.

כמעט שלא ידעתי מאומה על חייה, מלבד העובדה שהילדים לומדים. "הכול בסדר, ברוך השם," היה כל מה ששמעתי ממנה.

ידעתי שהם משתייכים לקהילה אדוקה מאוד. הנחתי שיש קשרים הדוקים בני חברי הקהילה, שזו מעין קומונה, עם חיי שיתוף בין החברים הדואגים זה לזה.

לאחר ימים אחדים בשיקגו החלטתי לטוס לקנדה. הרגשתי שהגיעה השעה לפגוש את אלן. רציתי לראות את אחותי ואת שבעה ילדיה, שארבעה מהם לא פגשתי מעולם.

לא הצלחתי למצוא טיסה ישירה למונטריאול מהיום למחר. הטיסה למונטריאול שמצאה עבורי ג'סיקה גיסתי הייתה כרוכה בהמתנה ארוכה מאוד בטורונטו. היא הציעה שאמתין בסבלנות שבועות אחדים לטיסה ישירה, אבל אני הרגשתי שזו השעה לצאת לביקור, אפילו במחיר של חצי יום המתנה בטרמינל בטורונטו.

למחרת, עדכנתי את אלן שאני בדרך אליהם ומצאתי את עצמי במטוס בדרך לקנדה.

כתובת המקום או שם הקהילה שאליה הם משתייכים לא כל כך העסיקו אותי; אלן עמדה על כך שבעלה פרדי יגיע לשדה במונטריאול לקבל את פניי ולאסוף אותי לביתם.

התרגשתי מאוד. ההמתנה בטורונטו לטיסת ההמשך הייתה ארוכה אומנם, אולם לא השתעממתי. השהות בטרמינל, בחברת אנשים מרחבי העולם, הייתה מרתקת. הכול היה חדש ומעניין עבורי. בשנים האחרונות הקדשתי את רוב זמני לקידום העסק שהקמתי ולטיפוח משפחתי הצעירה. הסביבה החדשה ובה האנשים הזרים והשונים ריתקה אותי.

רגע ההמראה היה מרגש במיוחד. ציפיתי בקוצר רוח לפגוש את אלן אחותי, את פרדי בעלה ואת ילדיהם, לאחר שנים כה רבות שבהן לא נפגשנו.

בשדה התעופה במונטריאול לא יכולתי לפספס את פרדי, בעל הפנים המזוקנות, מגבעת שחורה לראשו, לבוש שחורים, כולל מעיל שחור ארוך מהודק למותניו באבנט. הוא קיבל אותי בברכת שלום ובחיבוק. "תכיר," אמר לי, "זה הנהג הגרמני שיסיע אותנו." את הטראומה הראשונה שלי בקנדה חוויתי בנסיעה לקוויבק; נהיגתו של הנהג הגרמני הייתה מפחידה. הוא נהג במהירות של מאה וחמישים קילומטר לשעה, בדרך צרה, פתלתלה, תוך ביצוע עקיפות מסוכנות ברכב ממודל מיושן. ביקשתי ממנו שיירגע. פרדי צחק, "אל תדאג. ככה הוא נוהג."

קיוויתי ששיחה עם פרדי ובירור נושאים שהעסיקו אותי יסיחו את דעתי מהלחץ שגרמה לי הנהיגה הפראית של הנהג הגרמני. ביקשתי להבין מדוע אלן לא מגיעה לביקורים תכופים יותר בארץ. פרדי הסביר שהם פועלים על פי חוקי הקהילה שלהם, אם כי לא הצליח לשכנע אותי מדוע אלן לא הגיעה לביקור בעזרת כרטיסי הטיסה ששלחתי לה.

היו לי שאלות נוספות; ביקשתי שיסביר איך למרות האמונה האדוקה שלהם לכאורה, שכוללת את הדיבר "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", הם מרוחקים מהוריהם ובעצם כמעט שאינם מתייחסים אליהם, בהוראת מנהיגם. הוא הציע שאשאל את המנהיג. אף ביקשתי שיספר לי באילו נסיבות נפטר ילדם ישראל-יעקב בגיל שנה וחודשיים. פרדי לא ענה לי, בדיעבד הבנתי שככל הנראה חשש לענות. לאחר נסיעה שארכה כשלושת-רבעי השעה, הגענו סוף-סוף ליעד. נתתי לנהג הגרמני מאה דולר והודיתי לו על הנסיעה.

מצאתי את עצמי עם המזוודה בידי, מוקף בעצי יער וביניהם בתים ציוריים המשתלבים בנוף קסום, שקט ורוגע. הייתי מוקסם.

על דלת הכניסה לבית אחותי התנוסס שלט "ברוך הבא". התרגשתי מאוד מכך שמצפים לי ושמחים לקראת בואי.

מבעד לדלת הכניסה הבחנתי באלן אחותי, עטופה מכף רגל ועד ראש בלבוש שחור, טורחת במטבח. פניתי לעברה, מצפה לחיבוק לאחר כל השנים שבהן לא התראינו.

לאכזבתי היא השתהתה ליד הכיור דקות ארוכות. מאוחר יותר הבנתי שהיא רצתה להימנע ממפגש שיש בו הפגנת רגשות ומגע גופני. התברר לי שכך נהוג במקום הזה, אפילו ביחס לבן משפחה. אח.

היה לי ברור שכאורח עליי לכבד את מנהג המקום. אני מטבעי ביישן; הגעתי כדי לבקר ולראות את משפחתה של אחותי, ולא הייתה לי כוונה להתערב בחיים שלהם ולשפוט אותם או את אורח חייהם.

הבנות, בנות שמונה ותשע, היו עטופות גם הן בשחורים מכף רגל ועד ראש. ראשיהם של שלושת הבנים היו מגולחים, פאות מסתלסלות לצידי אוזניהם, לבושים בחליפות שחורות.

הילדים נראו המומים מהמפגש עם אדם זר. הם לא ציפו לאורח, בן משפחה חילוני שלא לבוש כמוהם. לאורך המפגש הם דיברו ביניהם יידיש, ושפתם נשמעה לי מוזרה ולא מובנת כלל.

רק רגע, חשבתי לעצמי, חסרות שתי בנות. "איפה הן?" שאלתי את אחותי.

"הן אצל חברות. לומדות," ענתה לי. התאכזבתי. בכל זאת, בא דוד לבקר אחרי שנים שלא ראו אותו...

הבית נראה עלוב, מוזנח; פרקט מתקלף, מעט רהיטים פשוטים. אלן הגישה פלחי אבטיח ומלון ופרוסות עוגת שוקולד. לא הייתי מסוגל להכניס דבר אל פי, אולם ניסיתי להתחבר לילדים, למצוא חן בעיניהם. רציתי להתרענן, להחליף בגדים. זה היה יום מתיש שבו העברתי שעות ארוכות ומייגעות בטרמינל. עוד בשיקגו ביררתי בקשר למוטל קרוב לשהות בו, אם ארצה, אולם ביקשתי מפרדי שילווה אותי למוטל הקרוב, שנמצא במרחק הליכה מהבית.

בדלפק של המוטל קיבל אותנו סיני. "האורחים שלנו נוהגים להתארח כאן... הם עושים לנו מחירים טובים," אמר פרדי. המחיר לא נראה לי נמוך, אך לא הייתה לי ברירה של ממש. נפרדתי לשלום מגיסי וקבענו שניפגש אחרי שאתמקם.

קיבלתי חדר מרוהט בריהוט ישן מאוד, אך זה לא כל כך עניין אותי. התקלחתי, החלפתי בגדים והרגשתי חדש.

כששבתי לביתה של אחותי, רציתי לצלם אותה ואת ילדיה הקטנים בטלפון הנייד שלי. ברגע ששלפתי את הטלפון עצרה אותי אחותי בתקיפות; היא הבהירה לי שלא נהוג אצלם לצלם. "השתגעת?" אמרתי לה, "אימא ואבא רוצים סרטון ותמונות שלך ושל הילדים."

"בעלי יכעס עליך מאוד," אמרה לי.

"מי שואל אותו?״ עניתי לה בשאלה וצילמתי סרטון. הדהימה אותי הפליאה של הילדים כשראו את עצמם בסרטון שצילמתי. הם עוד לא ראו דבר כזה. הרגשתי שהם חיים בתקופת זמן אחרת. הבנתי שהם מנותקים מחידושי הטכנולוגיה המובנים מאליהם עבור בנותיי הצעירות וחבריהן.

במשך כל הזמן הזה שאלה אלן שוב ושוב אם אני רעב. הייתי נבוך. לא היה לי נוח לאכול שם. הרגשתי זר מאוד. לכאורה זו הייתה קבלת פנים יפה, אבל חסרו לי גילויי קרבה של משפחה, כפי שנהוג אצלנו: נשיקות, חיבוקים, גיפופים, מגע פיזי.

ביום השני לביקור לקחה אותי אחותי במונית למרכז קניות. רציתי מאוד להפתיע את הילדים ולפנק אותם במתנות.

בשיחת הטלפון שערכתי עם אחותי משיקגו היא ביקשה שלא אביא מתנות, ועל כן החלטתי לקנות להם צעצועים ומשחקים ביחד איתה, אולם בדרך היא הבהירה לי שאני יכול לקנות להם כלי כתיבה, צבעים ובלוקים לציור בלבד. שום דבר מעבר לכך. הבנתי שכך מקובל אצלם בקהילה. רציתי מאוד להתקרב לילדים. לא יכולתי לתקשר איתם במילים, הם דיברו יידיש, ולכן קיוויתי שמתנות יעזרו לשבור את הקרח בינינו. רציתי לרגש אותם, לשמח אותם.

לפני שיצאנו מהמתחם ביקשה אלן שאקנה גם צינור השקיה. כשחזרנו מהקניות התנפלו הילדים על צינור ההשקיה בשמחה גדולה; הם שיחקו בו כשהוא משמש להם חבל קפיצה. קשה לתאר את ההתלהבות שלהם מחפץ כה סתמי לכאורה.

היום השני לביקור הסתיים עבורי במוטל של הסינים. מלבדי הייתה שם חבורה של בעלי אופנועי הארלי דוידסון, שהיו בעיצומו של טיול.

בעיני רוחי עלתה דמותה של אלן אחותי בנעוריה, לפני השירות הצבאי ובמהלכו. צעירה, חטובה ויפה, עם שיער שטני, ארוך וגולש, שבכל סוף שבוע התארגנה ליציאה לבילוי עם חברות.

אנחנו חמישה ילדים — שלוש בנות ושני בנים. אלן היא הבכורה, ואני הבא בתור אחריה. היום, במבט לאחור, אני מבין שחיֶה של אלן לא היו פשוטים. גדלנו בבית קטן, דל ברהיטים, דל באמצעים. לרשותן של שלוש אחיותיי עמד חדר אחד, ובו שולחן כתיבה צמוד לכוננית ספרים, ארון בגדים ושלוש מיטות, אחת מהן מקופלת במשך היום ונפתחת בלילה.

אני מתקשה להיזכר בגילויי אהבה שהראו לנו הורינו בילדותנו, אך אני לא מאשים אותם. אני מניח שבשנים אלו זה נבע בין השאר מהקושי הכלכלי הכרוך בגידול חמישה ילדים, אבל למרות הכול דאגו שניהם שתמיד יהיו לנו אוכל חם וביגוד.

בבוקרו של היום השלישי התקשרה אליי אחותי בדרכה אליי עם הנהג הגרמני שייקח אותנו למונטריאול. אמרתי לה שהוא נהג מסוכן ושאני מעדיף לקחת מונית. היא התעקשה שהנסיעה איתו תהיה הזולה ביותר עבורנו ואף ציינה שהוא יוכל ללוות אותנו במקומות שבהם נבקר. "אדרוש ממנו לנהוג בצורה זהירה יותר," הבטיחה, ואני הסכמתי. כשהגיעו התפלאתי מדוע לא צירפה חלק מהילדים לטיול. היא התרעמה על כך שיש לי הרבה שאלות והאיצה בי שנצא לדרך.

בנסיעה הארוכה מקוויבק למונטריאול שאלתי מדוע הם ממוקמים בלב יער, בבידוד, רחוק ממרכז העיר. במקום לענות היא החליפה נושא. היום אני מבין שהיא פשוט רצתה ליהנות מיום של חופש, נסיעה, נוף, אוויר ושמש, מחוץ למקום הקשה שבו חיה. לא היו לה כוחות נפש להתמודד איתי. לא הבנתי אז שאני משקף לה את החיים שיכלה לחיות ומעמת אותה עם המציאות הלא תיאמן שבה היא ומשפחתה חיות.

הגענו למונטריאול. הנהג עצר את רכבו בנקודת תצפית המשקיפה אל העיר והציע לצלם אותנו. שמחתי, אך אלן התחמקה מן המצלמה. שאלתי אותה מדוע היא מתחמקת. "פה למטה קבור בני הקטן," לחשה, מתכוונת לישראל-יעקב, שעד עצם היום הזה סיבת פטירתו היא בגדר תעלומה עבורנו. הצעתי לה שנרד לקבר להדליק נר לזכרו. להפתעתי היא סירבה בתוקף. "בוא נמשיך בטיול," קבעה. לימים נודע לי שראש הקהילה לא התיר לה להשתתף בהלוויית התינוק או לבקר בקבר.

המשכנו לעבר גן החיות. אלן הייתה אחוזת התלהבות, נראה שזמן רב עבר מאז ראתה בעלי חיים, אפילו שגרה בתוך היער, לכאורה בטבע. היא הקשיבה בסקרנות ובהתרגשות למדריכים שהסבירו על כל בעל חיים. בעיקר זכור לי שהשתהתה זמן רב מול הפינגווינים. לא הבנתי מה מצאה בבעלי חיים אלו, ואני לא מבין זאת עד היום. אולי נמשכה למראה שלהם, שמזכיר את החסידים.

אני השתעממתי מהביקור בגן החיות, אולם לפני שנפרדנו סיכמתי עם אלן שאבוא לשחק עם הילדים מאוחר יותר, וציפיתי לכך.