העוזרת האישית של הטייקון הרוסי

  שלגי – הוצאה לאור שנת הוצאה: 2011 מס' עמודים: 208   לורה וסטקוט היא המועמדת המתאימה היחידה לשמש כעוזרת האישית של הטייקון הרוסי וסילי דמידוב. וסילי אולי נאלץ להעסיק את לורה, אבל הוא לעולם לא יבטח באישה – במיוחד לא במישהי שיצא לה שם כה מפוקפק. לורה, שזקוקה נואשות לעבודה, יודעת שהיא חייבת להרשים את הבוס החדש הקר והמורכב שלה. אולם מה שמבעית אותה זה לא השם האגדי חסר הרחמים שיצא לרוסי, אלא השפעתו הממגנטת עליה! וכשמתחוור לה שהיא בסכנה איומה, היא מוצאת את עצמה נתונה לחסדיו…

ממש לא כדאי לה לעשות את זה. ממש לא כדאי.
זו בסך הכול עבודה. עבודה שהיא צריכה עכשיו, בגלל מה שקרה. צריכה מאוד.
עבודה בצמידות אל וסילי דמידוב. בצמידות רבה. למעשה, בתור העוזרת האישית שלו. לורה וסטקוט עצרה באמצע רחוב סלואן בלונדון.
אויש, למען השם.
היא כבר לא הייתה בת ארבע-עשרה שדלוקה על אחיה-למחצה המבוגר, המרטיט ועוצר הנשימה של אחת התלמידות החדשות בבית-הספר, נכון? בית-ספר שבו דודתה שימשה כאם-בית ושבו היא עצמה למדה בזכות עבודתה של דודתה.
נכון.
היא גם כבר לא הייתה אותה נערה מטופשת שחיפשה באינטרנט בסתר ובלהיטות כל פיסת מידע אפשרית על וסילי דמידוב ולמדה בעל-פה את כל החומר שהצליחה למצוא עליו. תודה לאל שבזמנו לא היו קיימים האתרים החברתיים הגדולים, כך שהיא לא עשתה מעצמה צחוק מושלם בפומבי, חשבה לורה באירוניה. די בכך שהיא צילמה אותו כדי שתוכל לפנטז עליו בפרטיות.
היא צילמה את התמונה כשהוא הגיע לבית-הספר כדי לאסוף את אחותו-למחצה ביום שישי אחד אחר-הצהריים. ידיה רעדו כשצפתה בו פוסע מהמכונית שלו אל אחותו-למחצה הממתינה. השרירים של גופו הגברי הקרינו כוח רב תחת מכנסי הג'ינס וחולצת הטי השחורה שלבש, ומראהו גרם לה לבעור מערגה. זה היה נס שהתמונה שצילמה לא הייתה מטושטשת עד כדי חוסר זיהוי. היא הסתירה את התצלום במקום המיוחד והמקודש ביותר שלה: המגרה ה"סודית" בקופסת התכשיטים שהייתה שייכת במקור לאמה ושתמיד נשאה בחובה הד לריח המיוחד של אמה. קופסת התכשיטים הזאת עדיין הייתה ברשותה.
והתצלום?
עכשיו היא סתם מגוחכת. אם התצלום עדיין בידיה, זה פשוט מפני שהיא לא חשבה לזרוק אותו. זו הסיבה היחידה.
היא הייתה בת ארבע-עשרה כה תמימה ואידיאליסטית עד שהערצה מרחוק הפכה להיות לה טבע שני כמו נשימה.
היא טוותה כאלו פנטזיות מגוחכות סביב שניהם – פנטזיות שרק נערה בודדה ורומנטית מדי שההורמונים שלה מתעוררים לחיים יכולה לטוות. בדמיונה אפילו הרשתה לעצמה להאמין שמשום ששניהם איבדו את אמותיהם, יש ביניהם חיבור מיוחד.
כל זה מבלי שהיא פגשה אותו בכלל פנים אל פנים, לא כן שכן דיברה איתו. עם זאת, היא חלמה עליו אינספור חלומות בהקיץ. היא נקרעה בין ערגה כואבת שהוא יבחין בה לבין רטט הפחד מהמחשבה שזה יקרה, ואיך היא תתמודד עם התרגשות חושנית כה רבה.
אז מה? זה היה פעם. עכשיו המצב שונה. היא זה עתה אמרה את שמו בראשה מספר פעמים בלי שפעימות לבה ייכנסו להילוך-על, נכון? לא, היא כבר לא הייתה בת ארבע-עשרה, הבטיחה לעצמה. אך היא עדיין לא התאפקה והעיפה מבט בחלון של חנות המעצבים היקרה שעל פניה חלפה בחופזה בדרכה לראיון שלה, כאילו הרגישה צורך לוודא שהדמות המשתקפת היא של אישה מלאת ביטחון בת עשרים וארבע, לא של נערה בת ארבע-עשרה. יתרה מזאת, אישה ששערה הברונטי באורך הכתף היה מסורק באלגנטיות ושעיניה הכחולות-ירוקות, פני הלב שלה, עורה החיוור הקלטי ושפתיה המלאות הרכות היו מאופרים בטעם – כראוי לאשת קריירה שעומדת להגיע לראיון לעבודה שבה תלוי הביטחון הפיננסי המידי שלה.
אז למה היא הרגישה צורך לבדוק? לא ייתכן שהיא באמת פחדה שאי שם בתוכה עדיין קיימת אותה נערה בודדה, רומנטית ואידיאליסטית מדי, ושבאמצעות איזו אלכימיה מסוכנת וסילי דמידוב יוכל להחיות את הנערה הזאת ואת אהבתה אליו מעצם העובדה ששניהם ינשמו את אותו האוויר, נכון?
במקום לחשוב על העבר, היא צריכה להתמקד בהווה, הזכירה לעצמה לורה. אם לשבש את הציטוט המפורסם של אוסקר ויילד, דחייה ומכתב פיטורין מעבודה אחת שמתאימה לכישוריה אפשר לפרש כביש מזל, אבל דחייה מעבודה שנייה תיזקף לרעתה ותשפיע על עתיד הקריירה שלה.
היא כמובן לא שגתה בשום אשליות. היא ידעה בדיוק מדוע לא זכתה בקידום המובטח בעבודתה הקודמת. אחרי-ככלות-הכול, המנכ"ל החדש של החברה הבהיר לה היטב את הסיבות.
הכאב וההשפלה שספגה מחקו לרגע את הצבע מפניה.
אוה, כן, היא הייתה זקוקה לעבודה הזאת – עבודה בתפקיד בכיר עבור וסילי דמידוב, בתור העוזרת האישית שלו, למשך שישה חודשים, עם משכורת שגרמה לה לעצור את נשימתה. זה היה סכום כמעט כפול מהמשכורת הקודמת שלה. חוץ מזה, העבודה תפתח עבורה דלתות ותשפר את קורות החיים שלה, שלא לדבר על כך שתרחיק אותה מהאסון הנוכחי של הקריירה שלה.
העובדה שהיא חזרה לאחרונה לאינטרנט וחיפשה מידע על וסילי דמידוב לא הוכיחה כלום מעבר לעובדה שכמו כל מועמד לעבודה חדשה, היא רצתה להצטייד במידע רב ככל האפשר על העסק שבו קיוותה לעבוד. ובעסק של וסילי דמידוב, וסילי עצמו היה העסק.
ואיזה עסק. וסילי תפס פיקוד על התיק העסקי שפתח אביו המנוח והפך אותו לאימפריה רב-לאומית. המשרד הראשי של האימפריה שלו אולי היה ממוקם טכנית בציריך, אך מתוך מה שלורה הצליחה לגלות, במציאות ראש האימפריה עדיין דבק במסורת של לוחמי המדבר הנוודים שמהם הגיעה משפחת אמו. הוא לא חדל להתרוצץ בין כל המקומות שבהם היו לו עסקים ואינטרסים כלכליים.
בניגוד לאוליגרכים רוסים רבים אחרים, וסילי לא החזיק בתים מפוארים בכל רחבי העולם. תחת זאת הוא התאכסן בסוויטות של מלונות או התגורר במלון דירות, כאילו היה לנפשו צורך לנוע ללא הרף ממקום למקום כמו החולות שפעם נעו תחת כפות רגליהם של שיירות הגמלים של השבט של אמו.
כמה סקרנית ונפעמת הייתה בגיל ארבע-עשרה כשגילתה שווסילי, שהיה רוסי מצד אביו, יכול היה להתחקות אחר שורשי משפחת אמו אל אחד הגזעים האציליים והקדומים ביותר שנדדו במדבריות ובשטחים המחורצים של החלק הדרומי ביותר של הטריטוריות הישנות של רוסיה. היא קראה אגדה שאמרה שאותו שבט של לוחמי מדבר בהירי-עור ובהירי-עיניים מהלו פעם את דמם בדמו של לגיון רומי אבוד, ושגאוותם בת מאות השנים בכישורי הלחימה שלהם נבעה מאותה תקופה. היו באינטרנט סיפורים נוספים על השבט, על הגאווה העזה שלו ועל קוד הכבוד הקפדני שלו.
כמו רבים משבטי המדבר הישנים, מספרם הלך והצטמצם כתוצאה ממלחמות ומחלות עוד הרבה לפני שאמו של וסילי נולדה. היא התאהבה באביו של וסילי ואז קיפחה את חייה בנסיבות טרגיות ביותר. לורה הרגישה פרץ עז של אהבה אידיאליסטית כששמעה מדודתה את הסיפור על חטיפתה ומותה של אמו של וסילי.
אך זה היה נחלת העבר, והיא הייתה צריכה להתרכז בהווה. וכל מה שהיא ידעה על וסילי דמידוב בהווה רמז שהוא חסין בפני הרגישויות של רוב המין האנושי. אדם חזק וקשוח שממוקד לחלוטין בהצלחת העסק שלו. לא אדם שישמח לדעת שנערה בת ארבע-עשרה הייתה פעם כה דלוקה עליו עד שהיא…