פרק ראשון
פרק ראשון
עכשיו אנחנו במטוס. הספר האהוב עלי, "שֶׁרלוֹק הוֹלְמְס", מונח על ברכיי. עוד מעט אנחנו אמורים לנחות. פרנק ואריאלה אמורים לחכות לנו בשדה התעופה קנדי שבניו יורק.
אני מדמיינת לעצמי איך זה יהיה בניו יורק, איך ייראו החיים החדשים, האם יהיה לי שם כיף או לא?
מחלון המטוס אני רואה את ניו יורק היפה ואת כל האנשים הקטנים והמכוניות הקטנות.
אולי לא יהיה כזה נורא בניו יורק? אני חושבת לעצמי, ואט אט נרדמת.
טלטול חזק של אמא העיר אותי משנתי. אמא סימנה לי שאחגור את החגורה כי עוד מעט נוחתים. כולם מחאו כפיים.
זהו, הגענו לניו יורק. כולנו שחררנו את החגורות וירדנו מהמטוס.
ביציאה משדה התעופה חיכו לנו אריאלה, פרנק, דודה קייטי ודוד מאקס.
בזמן שאמא ואבא הכניסו למכונית הגדולה של דוד מאקס את המזוודות הגדולות המלאות בדברים שהבאנו איתנו מישראל, אנחנו שוחחנו עם אריאלה ופרנק.
"איך בית הספר שאנחנו נעבור אליו?" שאלה שני.
"הוא בסדר גמור, כמו כל שאר בתי הספר. המורה שלכם מאוד נחמדה. היא הייתה המורה שלי בשנה שעברה," ענתה אריאלה, שתלמד איתי באותה כיתה.
"מתי אנחנו מתחילות ללמוד?" שאלתי ופיהקתי פיהוק גדול.
"בעוד שבוע וחצי," ענה לי פרנק.
"כבר קניתם את הציוד לבית הספר?" שאלתי, כי הייתי בטוחה שלכולם כבר יש ציוד.
"עדיין לא. אנחנו נקנה את הציוד יחד איתכם," ענתה אריאלה.
"רוצים להקים עוד פעם חבורת בלשים כמו שתכננו פעם?" שאל פרנק.
"כן!" קראתי בשמחה. "אבל הפעם נעשה את הכול כדי לארגן לעצמנו תעלומות!"
"אוקיי. נוכל לשחק ב'הרמז' או ב'חפש את המטמון' ולהמציא כל מיני חידות," אמר פרנק.
"בסדר!" קראנו שני, אריאלה ואני.
"לא ניתן לאף אחד להצטרף לחבורה, כי אם כל מי שירצה יוכל להצטרף נהיה מלא ילדים," אמר פרנק.
"זה לא כל כך נחמד," אמרתי וחשבתי מה היה קורה אם לא היו מאפשרים לי להצטרף לחבורה.
"כן, אבל תחשבי, אם יהיו מלא ילדים זו כבר לא תהיה חבורה, זו תהיה קבוצה!" ענה לי פרנק.
"אוקיי," אמרתי בהיסוס, למרות שידעתי שזה מעשה לא כל כך יפה.
הוצאתי את הספר שלי מהתיק והתיישבתי על הספסל הסמוך. גם שני הוציאה את הספר שלה והתיישבה לצידי.
***
"ילדים, בואו למכונית!" קראו אמא ואבא מהמכונית.
שמתי סימנייה בספר והלכתי לכיוון המכונית.
הדרך הייתה ארוכה ולא הצלחתי להשאיר את עיניי פקוחות. טלטול של שני העיר אותי משנתי העמוקה.
"נעמה, נעמה, הגענו!" אמרה שני.
התעוררתי ושאלתי אם זה הבית. הסתכלתי מחלון המכונית וראיתי מולי בית גדול, עם חצר ועצי קלמנטינות ואגוזים, וסנאים מטפסים על העצים ומכרסמים אגוזים.
פתחתי את דלת המכונית ויצאתי לעזור לאבא ואמא עם המזוודות הגדולות והכבדות.
"רוצים לראות את הבית?" שאלו אריאלה ופרנק.
"נשמח!" עניתי ונכנסתי אל הבית הגדול.
"פה זה החדר שלנו," הצביע פרנק לכיוון החדר הראשון שראינו, "ופה האמבטיה."
אריאלה פתחה את חדר האמבטיה והראתה לנו.
כך נמשך הסיור בבית. אחר כך החלנו לשחק ב"הרמז".
כשסיימנו את המשחק שיחקנו ב"חפש את המטמון", קודם אריאלה ואני החבאנו את המטמון ואחר כך שני ופרנק החביאו לנו.
"עוד מעט אנחנו יוצאים לסיבוב בשכונה. ואת ארוחת הערב נחגוג בפיצה," קראה אמא, שסידרה את החדר שמיועד לנו.
"יש!" קראנו, והמשכנו לשחק ב"חפש את המטמון".
ואז נעלנו נעליים והתארגנו לצאת לסיבוב בשכונה.
בחוץ היה נעים. העלים רשרשו ורוח קלה נשבה, אריאלה ופרנק הראו לנו את השכונה היפה. ואז הלכנו לאכול פיצה.
התיישבנו סביב השולחן וחיכינו, תוך כדי פטפוט, שהמלצר יגיע.
"מחר נלך לקנות את הציוד לבית הספר," אמר אבא, בזמן שחילק לנו את משולשי הפיצה.
"איך קוראים למורה שלנו?" שאלתי, בעודי לוקחת לעצמי משולש פיצה.
"אֶמָה," ענה לי אבא. "היא נראית לי מאוד נחמדה, דיברתי איתה בטלפון לפני שטסנו. והמורה שלכם," אמר לשני, "שמה אנג'לינה."
חזרנו לבית עייפים ושבעים. כל מה שרציתי היה לישון. הוצאתי את הפיג'מה שלי מהמזוודה הגדולה ונכנסתי לחדר שאמא סידרה לנו. בינתיים היו בו רק שני מזרנים ומלא קרטונים. הנחתי את ראשי על הכרית ומיד שקעתי בשינה עמוקה.
***
קרני השמש הראשונות של היום השני שלנו בניו יורק העירו אותי משנתי העמוקה.
"אחרי שאתם מסיימים לאכול, תתארגנו ליציאה. אנחנו הולכים לקנות דברים לבית הספר," אמר אבא, בזמן שטבלתי עוגייה בשוקו החם.
כשסיימתי ליהנות מהשוקו לבשתי בגדים, נעלתי נעליים והתארגנתי ליציאה.
כיוון שלא היו די מקומות חניה בשכונה נסענו ברכבת התחתית. קנינו את כל מה שנחוץ לבית הספר וכשחזרנו, הייתה כבר שעת צהריים. שיחקנו קצת ב"הרמז", אחר כך שיחקנו קצת "שרלוק", שזה משחק בלשים, וכשנמאס לנו פתרנו חידות ושיחקנו ב"חדרי בריחה".
פרק שני
עברו עשרה ימים מאז הגענו לניו יורק, והגיע הזמן להתחיל ללכת לבית ספר.
הערתי את שני ואמרתי לה, "היום אנחנו מתחילות ללמוד, כדאי שנתארגן מהר."
שני פקחה את עיניה ומיהרה לקום ולצחצח שיניים.
אבא, אריאלה ופרנק אמרו לנו שבית הספר בניו יורק שונה מאוד מבית הספר בישראל. הם לא הסבירו לנו במה הוא שונה רק אמרו שהלימודים כאן מסתיימים מאוחר יותר.
כשהגעתי עם אריאלה לכיתה כולם כבר ישבו במקומותיהם. המורה אֶמה ניגשה אלי והציגה את עצמה לפנַי, לאחר מכן היא אמרה לכל הכיתה: "תכירו את נעמה, היא באה מישראל ותגור השנה בניו יורק. נעמה היא בת דודתה של אריאלה. אני מקווה שתכבדו אותה ותתייחסו אליה כמו לכל אחד אחר בכיתה."
התיישבתי ליד אריאלה והוצאתי את ספריי ומחברותיי מהתיק.
בהפסקה הרבה ילדים ניגשו אלי, שאלו אותי שאלות והציגו את עצמם לפנַי. אחד הילדים אמר, "קוראים לי אריק," אחת הבנות אמרה, "אני ליה," וכך זה נמשך כמעט כל ההפסקה.
כשנשמע הצלצול בסוף הלימודים ירדנו, שני, אריאלה, פרנק ואני, לחכות לאבא, שיבוא לאסוף אותנו.
"איך היה?" שאל אבא כשנכנסנו לרכב.
"קצת קשה," אמרתי.
"בהתחלה זה קשה אבל אחר כך מתרגלים," הוא אמר.
אני ממש לא אוהבת שחופרים לי בראש עם הרבה שאלות,
למרבה הצער היום זה קרה פעמיים, בבית הספר ואחר כך עם אבא במכונית.
"את יודעת את השמות של התלמידים?" או "לא קשה לך קצת עם האנגלית?" "התנהגו אלייך יפה בבית הספר?" כך אבא חפר לי עם הרבה שאלות מעצבנות עד שהגענו הביתה.
אפילו לא הספקתי להניח את הילקוט החדש על מתלה התיקים, ואמא ישר התחילה עם השאלות. פעם שלישית באותו היום...
ארוחת הערב הייתה קצרה. כולנו ישבנו סביב השולחן היפה
שבסלון, טבלנו חתיכות לחם במרק העגבניות הטעים ושוחחנו על
איך שעבר יום הלימודים הראשון ויום העבודה הראשון שלנו בניו
יורק.
"לכולנו יהיה קשה בהתחלה, אבל לאט לאט אנחנו נסתדר. אני בטוח שבסוף השנה, כשנצטרך לחזור לארץ, אתם תרצו להישאר פה," אמר אבא.
***
למחרת בבוקר כבר הייתי מוכנה מוקדם, אני לא אוהבת לאחר. אתמול כמעט הגעתי באיחור והחלטתי שמעכשיו, אקפיד יותר.
אמא באה איתנו לבית הספר ושאלה אם אני רוצה שהיא תלווה אותי לכיתה.
"לא," אמרתי.
"ומה איתך, שני?" היא שאלה.
"לא, זה בסדר, אני מסתדרת," ענתה לה שני.
הגענו לכיתה והתיישבנו במקומותינו.
בהפסקה ניגשנו אריאלה ואני לשחק ב"שרלוק". ילד אחד, שאני לא יודעת את שמו, ניגש אלינו ושאל, "אפשר לשחק איתכן?" והצביע על קופסת המשחק שבדיוק פתחתי.
