ימים של חול וזהב

בשנת 1948 קמה מדינת ישראל. סמוך למועד זה הגיח לאוויר העולם תינוק ורדרד וצרחני, אשר כעבור כיובל שנים החליט להעלות על הכתב את חוויותיו כילד וכמתבגר במדינת ישראל הצעירה, ולבסוף, ברוב חוצפתו, אף העז לאגד אותן בספר "ימים של חול וזהב".
בספר שלושה שערים: בראשון מבט על החיים בחולון הקטנה ובמדינת ישראל הצעירה והמתפתחת, דרך עיניו של ילד שנפל בחלקו לגדול באותן שנים ראשונות עם המדינה. השער השני מוקדש בעיקרו לסיפור המרתק של כור ההיתוך בחברה חדשה בהתהוותה, דרך סיפורן של הנפשות הפועלות, אשר שורש אחד שלהן נעוץ במזרח אירופה והאחר בצפון אפריקה. את השער השלישי מקדיש המספר לשנות ההתבגרות, ובמרכזן שליחות בת שנתיים בקנדה – אירוע מכונן עבור נער שגדל במדינת ישראל הצעירה.
הספר עשוי מארג של סיפורים היוצרים שילוב של רומן, ביוגרפיה וספר היסטוריה. הוא כתוב בלשון רהוטה, מרתק ומצחיק לעיתים עד דמעות, ועם זאת מיטיב לתאר כיצד מהגלות והפרובינציאליות צמחה לה הישראליות.

גודל הספר: 14.5/21

דוק אחת נקודה דוק
אינני יודע מה הניע אותי להתחיל בכתיבה. לפתע באמצע החיים קם בחור צעיר בשנות החמישים לחייו ומחליט להעלות דברים על הכתב. אינני בוגר מגמה ספרותית, מעולם לא עסקתי בכתיבה, וגם הקריאה אצלי מזדמנת ולא מי-יודע-מה רציפה, ובכל זאת, אני מרגיש צורך "להתבטא". אומנם, מה שיש לי לומר, איננו משהו שהאנושות אינה יכולה להרשות לעצמה להפסיד; ראשית, בכוונתי לכתוב כאן זיכרונות ילדות, וכל מיני עניינים רגילים לחלוטין, שהעסיקו אותי כילד, ואין בהם הרפתקאות מסמרות שיער וחוויות מסעירות, שכן מעולם לא הייתי פיפי לונגסטרומפ (בילבי במקומותינו), אף לא הארי פוטר. אולם מדובר בזיכרונות, הגיגים ושאר עניינים חשובים פחות וחשובים עוד פחות, שאותם אני נושא עימי זה עשרות שנים, ואני חש שהגיע זמנם לצאת, וזמני לפרוק. שנית, אי אפשר בלא קצת היסטוריה משפחתית. עצם העובדה שמשפחת אבי נולדה וצמחה במזרח אירופה, ואילו שורשי משפחת אמי נעוצים בצפונה של יבשת אפריקה, היא כשלעצמה מסקרנת ומגרה את הדמיון, ומן הראוי כי אסקור את שורשיי, ככל שיעלה בידי.
בעת העלאת הדברים אל קובץ המחשב, עדיין אינני יודע מה אעשה בהם, אם אצליח לעמוד במשימת הכתיבה ואפילו תמצא התוצאה חן בעיניי. ראשית, אינני בטוח שברצוני לתת פומבי לכל מה שיעלה כאן על הכתב, ושנית, לא ברור לי מדוע ירצה מישהו, אולי פרט למשפחתי הקרובה, להשחית זמן יקר על עניינים שאין בהם ולו דבר אחד הרואי, מרתק או יוצא מגדר הרגיל באיזה מובן שהוא — בקיצור, משהו הראוי לקריאה. אך מאחר שהכתיבה היא קודם כול דבר שהכותב עושה למען עצמו, עם עצמו, מתוך דחף פנימי עלום לתת פורקן לדברים שהיו חבויים בפנים זה זמן רב, אינני נלחם בבלתי נמנע ולא בלי שמחה נכנע לדחף.
בעת כתיבת הדברים לא ידעתי עדיין אם יהיה שם לאוסף מילים זה. בינתיים, כיניתי אותו בשם קובץ מחשב חסר שם — "דוק אחת נקודה דוק". השם "ימים של חול וזהב" עלה בדעתי רק עם השלמת הכתיבה. שם זה ראוי בעיניי, ראשית, משום שחיבור זה מתאר בעיקר ימים רגילים, ימי חול, ואת סביבת ילדותי בחולות הזהב של חולון, ושנית — משום שבאותם ימים רחוקים אכן נדמה היה שהכול זהב.
שילבתי גם חלונות הצצה לאותם ימים רחוקים, מעין "מכונות מסע בזמן" קטנות. אלה, כמובן, התמונות, רובן ככולן מאלבומי המשפחה.

1. בין ירח לכתם לידה
הזיכרון הראשון שלי קשור בירח. באותם ימים התגוררה משפחתנו הקטנה בחולון של תחילת שנות החמישים. עם נישואיהם רכשו הוריי, אהובה ומרדכי, בית בשכונת רסקו א' בחולון. הבית עמד בפאתי השכונה והיה מוקף דיונות חול מדרום וממערב. החצר הקטנה הייתה עבורי עולם ומלואו, שהצטמצם בעקביות עם נדידת החולות, אשר נדחפו אל חצרנו בכוח רוחות החורף הדרום-מערביות, עד אשר שם אבי קץ לפולש העקשן באמצעות בניית חומה גבוהה, שאכן הצליחה להשאיר את הדיונה מצידה החיצוני.
חושבני, כי לא אטעה הרבה אם אניח שהיום המדובר היה י"ד או ט"ו באלול תש"י. שני דברים ידועים לי בביטחון: ראשית, היה זה ליל ירח מלא, ושנית, היה זה שבועות מספר לפני הולדת אחותי, אירוע שחל שלושה ימים לאחר שמחת תורה (כפי שנהוג לציין במשפחתנו את התאריך, עד עצם היום הזה). יצאנו לטיול ערבית במעלה רחוב ההסתדרות, שנמתח באותה תקופה מזרחה מרחוב מוהליבר ועד קצה השכונה הנידחת, שנקראה אז "רסקו ב'", ונבלעה מאז בעיבורהּ של עיר. צעדנו בניחותא, כאשר משמאלנו בתי השכונה החדשה "רסקו ג'" ומימיננו ים החולות, שהופרע רק על ידי המבנה מוקף העצים של חוסמסה, אשר לגבינו הילדים, שמו בלבד היה בו כדי להלך עלינו אימים, אף שלמעשה לא היה אלא מבנה של באר מים ובית שאיבה. הוא זכה למוניטין אפוף המסתורין שלו, ככל הנראה, בעקבות פעילויות של ארגוני המחתרות של טרום המדינה, שהתרחשו בו. כאשר הגענו לנקודה הגבוהה שממנה מתחיל הרחוב לרדת, בטרם יתחרט ויעלה שנית לשכונת רסקו ב' הבנויה בראש דיונה, נשקפו מולנו בתי השכונה, ובחזיתם בניין תעשייתי, ששכנו בו, למיטב זיכרוני, מאפייה כלשהי ומפעל הבשר של ריכרד-לוי.
ואז, באותה נקודה גבוהה, נגלה לעיניי המראה שנחרת בזיכרוני. מעל בניין התעשייה נתלה בשמיים ירח ענק, שברגע הראשון, יותר משנראה תלוי, היה בעיניי כגיגית אדירה מלאה בזוהר הרקיע, הרובצת על גג הבית כולו. באור בין הערביים הדועך בגבי ופניי מול המזרח, היה זה מראה מלא הוד, כאילו העולם כולו נמסך בנגוהות מעולם אחר. גם כיום, כשביתי בנוי במקום גבוה ופונה מזרחה, אני מוצא עצמי לעיתים בערבי ירח מלא מחפש את הירח ההוא של שנת 1950.

עם ההורים ברחוב ההסתדרות, בערך באותו מקום שממנו ראיתי את הירח, מעל הבניין הנראה במרחק. כך נראה רחוב ההסתדרות בחולון סביב שנת 1950.

עניין קטן נוסף מאותם טיולי בין ערביים בשלהי אותו קיץ קשור באחותי, אף שטרם נולדה. באחד הערבים היו הוריי פוסעים בצעדיהם הנינוחים, בעוד הזאטוט (הלוא הוא אני) מתרוצץ סביבם ככלבלב. ברגע מסוים, מסיבה שאינה זכורה לי, פרצתי בריצה מהירה ככל שנשאוני רגליי, והתנגשתי במלוא העוצמה בבטנה של אמי. כעבור שבועיים או שלושה נולדה אחותי, וכתם כחול, כמו זה הנגרם ממכה, בשיפולי גבה. במשך שנים האמנתי, בסיועם ההחלטי של הוריי, כי הכתם נגרם מאותה חבטה, עד שהתברר לי כי זו תופעה נפוצה אצל יילודים בעדה הספרדית, ואף שם יש לו — "הכתם המונגולי". לימים, כאשר נולד גם בני עם כתם שכזה, ביקש הרופא לשוחח עם אשתי ביחידות, ואז, בארבע עיניים, שאל אותה אם אני אביו של התינוק. רק משענתה לו כי בעלה (הלוא הוא אני) "ספרדי למחצה" נחה דעתו של החטטן המרושע שחשב, ואולי קיווה, שעלה על "סיפור" של רכילות פיקנטית. שנים רבות לאחר אותה נגיחה, נשאתי בליבי חרטה על הכאב הרב שגרמתי לאמי. הכתם הכחול, לעומת זאת, כדרכם של כתמים מונגוליים, נעלם תוך זמן קצר.