כיצד עלו היהודים לרכבות

עמודים:127 תאריך הוצאה לאור:05-2020 "הרשי נכנס לבית הוריו. על השולחן היו עדיין כוסות וצלחות, ועל הרצפה פזורות תמונות. באותו בוקר, באמצע הארוחה, הובלו הוריו, דודתו, אחותו, אחיו וגיסתו לרכבת משא שהמתינה בגן ציבורי לא הרחק משם. הם גורשו יחד עם כ-3,000 יהודים אחרים, לעבודות במזרח. על פי הפקודה שקיבל, אסור היה לו לגעת בדבר. המשימה שלו הייתה להעביר את תכולת הבית למשאית, שתיקח את הדברים הרחק לגרמניה, לתועלת הנאצים. בלי שראו, התכופף הרשי ודחף לכיסו כמה תמונות. התמונות היחידות ששרדו ממשפחתו".   ספר מרתק ומצמרר זה מתאר את קורותיה של משפחה אחת בת שבע נפשות, אשר התגוררה בעיר גרוסוורדיין (אורדיה או נויג'ווארוד) בחבל טרנסילבניה על גבול רומניה והונגריה. בחודש אדר תש"ד, מרץ 44', נכנסו הנאצים להונגריה. בעוד הם ניגפים בפני צבאות בעלות הברית בכל החזיתות, החלו לרכז את היהודים בבודפשט וערי השדה בגטאות, על מנת לשלחם לאושוויץ. בתוך ערי השדה התעוררו ויכוחים קשים בין היהודים לבין עצמם, אם לעלות על הרכבות או לברוח. בתוך כשלושה חודשים עלתה בעשן משרפות אושוויץ רוב-רובה של יהדות הונגריה. כחצי מיליון איש. קורותיה של הקהילה בכלל ושל המשפחה בפרט נפרשים בפני הקורא תוך התייחסות למרכיבים אנושיים שונים בה: יומנו של ראש היודנראט, יומנה של נערה בת שלוש עשרה, עדויות של הרשי ואחותו, והתלבטויות של אישים מרכזיים בקהילה. פסיפס העדויות, יחד עם מערך ההתרחשויות, זורק אור נוסף על החושך הנורא של הימים ההם, שואת יהודי הונגריה.   הרב יעקב שפירא, איש חינוך בעל תואר שני בהיסטוריה יהודית, כתב את הספר מתוך תודעת שליחות לספר לדורות הבאים את אשר התרחש בהונגריה. הרשי, הלוא הוא צבי, אביו, שתק שנים ארוכות לאחר השואה. רק בערוב ימיו פתח את פיו וסיפר, וסיפורו מרעיד את ליבו של כל קורא.    

שורשי משפחת אברמוביץ — חיים זיסו אברמוביץ
משפחת אברמוב (משמעות השם — בני אברהם) חיה בראשית המאה ה-19 בליטא. כדרכם של יהודים באותה תקופה, נדד ענף אחד של המשפחה לרוסיה בחיפוש אחר פרנסה. ברוסיה שונה שם המשפחה לאברמוביץ, כמקובל באזור זה.

באמצע המאה ה-19 התחוללו ברוסיה פרעות קשות נגד היהודים, שבהן נהרגו יהודים רבים. אחד מבני המשפחה, חיים זיסו, הצליח לברוח מרוסיה ולעבור לעיר פיאטרה ניאמץ, השוכנת בצפון מזרח רומניה, על גדת נהר ביסטריצה, אחד היובלים של הדנובה.

חיים זיסו אברמוביץ היה בוגר ישיבה והתפרנס כמוהל ושוחט בכל הסביבה. הוא היה נוסע בעגלות ובסירות על נהר הביסטריצה כדי לשחוט ולמול בקהילות קטנות באזור.

לאחר שהגיע לפיאטרה ניאמץ, התחתן חיים זיסו עם אשתו הראשונה, ונולדו להם שתי בנות: דבורה ואידה.

לאחר הולדת אידה נפטרה האישה, וחיים זיסו נשא לאישה את שיינדל. לזוג נולדו שתי בנות — מרים וחיה רבקה, ובן בשם ראובן (יליד 1887).

גם שיינדל נפטרה לאחר כמה שנים, וחיים זיסו נישא בשלישית לציפורה (פייגע), שילדה לו שלושה בנים: יוסף, יצחק ודב (ברל).

בינתיים נישאו שלוש הבנות הגדולות: דבורה נישאה לאברהם שוורץ, אידה להרמן שיינר ומרים ליהושע לייב סטרולוביץ.

בשנת 1901 קרה אסון: במסגרת עבודתו הפליג חיים זיסו בסירה שהושטה על ידי גויים רומנים בנהר ביסטריצה. השייטים זרקו אותו לנהר ושדדו את כספו. גופתו לא נמצאה עד היום.

ציפורה פייגע האלמנה נותרה לבדה, מטופלת בארבעה ילדים: חיה רבקה (בת שיינדל) ושלושת בניה — יוסף (8), יצחק (6) ודב (4).

האלמנה נאלצה לעבוד קשה לפרנסת ילדיה הקטנים, ובשנת 1906 חלתה במחלה קשה ונפטרה. יוסף (13) יצחק (11) ודב (9) נותרו יתומים מאב ומאם.

ראובן, בנם השלישי של חיים זיסו ושיינדל, שנולד ב-1887, עבר בגיל צעיר לגור בעיירה ברושטיין. שם גדל אצל שרה חיימוביץ, קרובת משפחתו. בביתה הכיר את ציפורה (פייגע) ונשא אותה לאישה. הם התגוררו בעיר טוביאש. שם נולדו שני ילדיהם הראשונים — חיים ושמואל.

בימי מלחמת העולם הראשונה, ב-1916, בעקבות הרבי מוויז׳ניץ, עבר הזוג להתגורר בגרוסוורדיין.

יוסף, אחיו של ראובן, עלה לארץ, התיישב ביבנאל ואחר כך בחיפה. כשהגיעו ימי הרעה, ניסה להשפיע על ראובן אחיו כי ישלח את בתו לאה (הייתה אז בת 10) לארץ, אולם ההורים חששו לגורלה.