כללי המשחק

עמודים: 424

תאריך יצאה לאור: 01-2020

תרגום: יעל אכמון

ג’פרי דיבר יוצר עלילות שיפוצצו לכם את הראש. כללי המשחק הוא מותחן מסחרר", הניו יורק טיימס "אוהבי מותחנים יצאו מדעתם מהספר הזה", פבלישרז וויקלי "ג'פרי דיבר יודע לייצר להיטים שתמיד מספקים את הסחורה", בוקליסט "הימור בטוח לאוהבי המותחנים", לייבררי ג'ורנל "כתיבה יוצאת מן הכלל, מותחן מלא חיים וברק, תופס את הקוראים מהשורה הראשונה ולא משחרר אותם", פיטר ג'יימס   אישה צעירה נעלמת כאילו בלעה אותה האדמה. אביה שבור הלב מפרסם מודעה. הוא מבטיח סכום כסף נכבד לכל מי שיעזור לו להגיע אל בתו. קולטר שו מתפרנס בדיוק ממודעות כאלה. למעשה, זה הדבר היחיד שהוא יודע לעשות: לפענח פשעים ולמצוא נעדרים. אבל מה שנראה בהתחלה כמו חקירה פשוטה, הולך ומסתבך במהירות מסחררת. עד מהרה מוצא עצמו קולטר שו במשחק אחר לגמרי: משחק של חתול ועכבר, משחק שסופו חיים או מוות, משחק שמאלץ אותו לסכן את חייו שלו בעודו רודף אחרי החוטף, וכמו בכל מרדף ראוי - שו מגלה כי הוא לא היחיד במרדף הזה: מישהו רודף אחריו וסוגר את הפער במהירות. כללי המשחק מאת ג'פרי דיבר היה לרב מכר של הניו יורק טיימס מיד עם צאתו לאור, זכה לשבחי הביקורת והכתיר את כותבו כאחד ממחברי המותחנים הטובים בעולם.

רמה 3: הספינה השוקעת

יום ראשון, 9 ביוני

קוֹלְטֶר שוֹ רץ בכל כוחו לעבר הים ומבטו מרוכז בכלי השיט.

ירכתי ספינת הדיג הנטושה שאורכה שנים־עשר מטר, בת עשורים רבים, הלכו ושקעו בהדרגה. בשלב זה, שלושה רבעים מהספינה כבר נמצאו מתחת למים.

שו לא הצליח לאתר דלתות כלשהן אל תא המגורים. תהיה רק אחת כזאת, ובשלב הזה היא כבר נמצאה מתחת למים. בחלק הקדמי של הספינה, שעדיין נמצא מעל המים, היה חלון בכיוון החרטום. הפתח היה גדול דיו למעבר אבל נראה חסום. אין ברירה אלא לצלול אל הדלת.

הוא עצר רגע והרהר: האם זה הכרחי?

שו חיפש את החבל הקושר את הספינה למזח. אולי הוא יוכל להדק אותו ולמנוע מהספינה לשקוע.

לא היה שום חבל. העוגן הוטל, והספינה היתה חופשייה לשקוע כעשרה מטרים אל קרקעית האוקיינוס השקט.

ואם האישה עדיין בתוכה, לקחת אותה איתה אל קבר עכור וקר.

בעודו עולה בריצה על הסיפון החלקלק ועוקף את האזורים הרקובים יותר, הוא פשט מעליו את חולצתו המגואלת בדם ואז את נעליו וגרביו.

גל גדול הכה בספינה. היא היטלטלה ושקעה כמה סנטימטרים נוספים במים האפורים, האדישים.

שו צעק, "אליזבת?"

שום תגובה.

הוא עצר כדי להעריך את המצב: היה סיכוי של שישים אחוז שהיא על הספינה. חמישים אחוז שהיא בחיים אחרי שעות בתא הרטוב.

יהיו האחוזים אשר יהיו, לא היה ספק לגבי הצעד הבא. הוא הכניס זרוע למים והעריך שהטמפרטורה שלהם כארבע מעלות. תהיה לו חצי שעה עד שיאבד את ההכרה מהיפותרמיה.

טוב, מפעילים את השעון, הוא חשב לעצמו.

וצלל למים.

האוקיינוס אינו נוזל. הוא אבן זורמת. הוא כוח מוחץ.

הוא ערמומי.

שו התכוון לפתוח בכוח את דלת הירכתיים של התא ולשחות החוצה עם אליזבת שאבֶּל. למים היו רעיונות משלהם. ברגע שהוא יצא מעל פני המים לנשום, הוא הושלך לעבר אחד מעמודי המזח העשויים עץ אלון. העמוד היה מכוסה מעשה תחרה של שערות אצה דקות וירוקות שהתבדרו במים הגועשים. שו הושיט יד כדי לבלום את עצמו בעודו מושלך על העץ. כף ידו החליקה על המשטח החלקלק וראשו פגע בעמוד. התפוצצות של אורות צהובים מילאה את שדה ראייתו.

גל נוסף הניף אותו והשליך אותו שוב לעבר המזח. הפעם הוא בקושי הצליח להתחמק מיתד חלודה. במקום להיאבק בזרם כדי לחזור לספינה — שנמצאה כשלושה מטרים ממנו — הוא חיכה שהזרם החוזר יישא אותו אל כלי השיט. גל סחף אותו שוב, והפעם כתפו נשרטה מהיתד. הפצע צרב מאוד. דם התערבב במים.

כרישים באזור הזה?

לעולם אל תשאל צרות מאחרים...

המים נסוגו. הוא בעט ברגליו אל תוך הזרם, זקף ראש, מילא את ריאותיו אוויר וצלל, שוחה בכוח בכיוון הדלת. מי המלח צרבו בעיניו אבל הוא השאיר אותן פקוחות לרווחה. השמש עמדה נמוך בשמים והיה חשוך במים. הוא הבחין בדבר שחיפש, אחז בידית המתכת וסובב אותה. הידית הסתובבה אבל הדלת סירבה להיפתח.

מעלה אל פני המים, עוד שאיפת אוויר. בחזרה למטה, מונע מעצמו לצוף באחיזה בידית בידו השמאלית, ובימנית מגשש אחר מנעולים או תפסים אחרים.

ההלם והכאב מהצלילה הראשונית למים התפוגגו בינתיים, אבל כל גופו רעד.

אשטון שו לימד את ילדיו כיצד שורדים במים קרים — במקום הראשון, חליפת צלילה יבשה. במקום השני, חליפת צלילה רטובה. שני כובעי שחייה — מרב אובדן החום מתרחש דרך הקרקפת, גם עם שיער מלא כמו הקווצות הבהירות של שו. להתעלם מקצות הגפיים. אתה לא מאבד חום דרך האצבעות או הבהונות. ללא ביגוד מגן, הפתרון היחיד הוא לצאת מהמים כמה שיותר מהר, לפני שההיפותרמיה מבלבלת, מאלחשת והורגת.

נשארו עשרים וחמש דקות.

עוד ניסיון לפתוח בכוח את דלת התא. עוד כישלון.

הוא חשב על החלון מעל הסיפון הקדמי. הדרך היחידה לחלץ אותה.

שו חתר לעבר החוף וצלל להרים אבן, גדולה מספיק לנפץ זכוכית אך לא כבדה במידה שתגרור אותו מטה.

הוא בעט ברגליו בתנועות קצובות, מתוזמנות עם מחזור הגלים, וחזר אל הספינה. הוא הבחין ששמה "על הגל".

שו הצליח לטפס על הסיפון הנוטה בזווית של ארבעים וחמש מעלות. הוא הגיע לחרטום והתיישב על חזית התא הפונה מעלה, ונשען על החלון הכהה שגודלו מטר על מטר עשרים.

הוא הציץ פנימה אך לא ראה סימן לברונטית בת השלושים ושתיים. החלק הקדמי של התא היה ריק. בערך באמצע הדרך לירכתיים היתה מחיצה עם דלת, שחלון קבוע בה בגובה אדם, והזגוגית חסרה. אם היא כאן, היא נמצאת מהעבר האחר של המחיצה הזאת — החלק שמלא עכשיו ברובו מים.

הוא הניף את האבן עם הקצה החד קדימה והטיח אותה בזגוגית שוב ושוב.

הוא גילה שמי שבנה את כלי השיט הזה מיגן את החלון הקדמי כנגד רוח וגלים וברד. פני החלון אפילו לא נשרטו.

וקולטר שו גילה דבר נוסף.

אליזבת שאבל אכן היתה בחיים.

היא שמעה את קולות החבטה ופניה החיוורות היפות, המוקפות שיער חום רטוב, נגלו בחלון הדלת שבין שני חלקי התא.

שאבל צרחה, "הצילו!" בקול רם כל כך ששו שמע אותה בבירור גם מבעד לזכוכית העבה המפרידה ביניהם.

"אליזבת!" הוא צעק. "העזרה בדרך. תישארי מחוץ למים."

אבל הוא ידע שאין סיכוי שהעזרה שהבטיח תוכל להגיע לפני שהספינה תצלול לקרקעית. הוא היה תקוותה היחידה.

ייתכן שמישהי אחרת היתה מצליחה לזחול מבעד לחלון השבור ולטפס אל המחצית הקדמית של התא, היבשה יותר.

אבל לא אליזבת שאבל.

במכוון או בטעות, החוטף שלה בחר אישה בהיריון בחודש שמיני. היא לא היתה מצליחה לעבור.

שאבל נעלמה כדי למצוא מקום כלשהו לחכות בו מחוץ למים הקפואים, וקולטר שו הניף את האבן שוב כדי לחזור ולהלום בחלון.

רמה 1: המפעל הנטוש

יום שישי, 7 ביוני, יומיים קודם לכן

1.

הוא ביקש מהאישה שתחזור על דבריה.

"הדבר הזה שהם זורקים," היא אמרה. "עם הסמרטוט הבוער בפנים?"

"שהם זורקים?"

"במהומות, כאילו? בקבוק כזה. רואים כאלה בטלוויזיה."

קולטר שו אמר, "בקבוק מולוטוב."

"כן, זהו," אמרה קרול. "אני חושבת שהיה לו כזה."

"הוא בער? הסמרטוט?"

"לא. אבל אתה יודע..."

הקול של קרול היה צרוד, אף שעד כמה ששו ראה או הריח, בימים אלה היא לא עישנה. היא לבשה שמלה ירוקה מבד רפוי. נראה שדאגה היא הבעתה הטבעית, אבל הבוקר היא נראתה מוטרדת יותר מהרגיל. "הוא היה שם." היא הצביעה.

חניון הקרוונים אוֹק וְיוּ, מהיותר מוזנחים ששו התגורר בהם, היה מוקף עצים, בעיקר עצי אלון ואורן מצומקים, כמה מתים, כולם יבשים. וסבוכים. היה קשה לראות את "שם".

"התקשרת למשטרה?"

שתיקה קצרה. "לא, אם זה לא היה... איך קראת לזה?"

"בקבוק מולוטוב."

"אם לא היה לו בקבוק כזה, זה יהיה מביך. אני מתקשרת למשטרה מספיק על דברים אחרים כאן."

יצא לשו לפגוש עשרות בעלים של חניוני קרוונים בכל רחבי הארץ. רובם היו זוגות, מכיוון שזה עיסוק מוצלח בשביל זוגות נשואים בגיל העמידה. במקרה של בעלים יחיד, כמו קרול, בדרך כלל מדובר באישה, ובדרך כלל אלמנה. הן נטו להתקשר למשטרה ולדווח על סכסוכים בחניון יותר מבעליהן המנוחים, גברים שלעתים קרובות הסתובבו חמושים.

"מצד שני," היא המשיכה, "שריפה. כאן. אתה יודע."

קליפורניה היתה תיבת חומרי בעירה, כפי שידע כל מי שצפה בחדשות. בהקשר הזה תמיד חשבת על פארקים לאומיים ופרוורים ושדות חקלאיים. אבל גם הערים לא היו חסינות מפני תבערות טבעיות. היה נדמה לשו שאחת משריפות הקוצים הגרועות ביותר בהיסטוריה של המדינה התרחשה כאן באוקלנד, קרוב מאוד למקום שנמצאו בו.

"לפעמים אני מעיפה מישהו והוא אומר שהוא יחזור לנקום." היא הוסיפה כלא מאמינה, "גם אם תפסתי אותו גונב ארבעים אמפר אחרי ששילם על עשרים. אנשים, אני אומרת לך. בחיי."

הוא שאל, "ואת רוצה שאני..."

"אני לא יודעת, מר שו. פשוט תעיף מבט. אתה יכול להעיף מבט? בבקשה?"

שו בחן את הצמחייה בעיניים מצומצמות והבחין, אולי, בתנועה שאין מקורה ברוח. אדם שהולך לאט? ואם כן, האם משמעות הדבר התקדמות טקטית — כלומר, מתוך כוונות זדון?

עיניה של קרול היו נטועות בשו ובחנו אותו באופן מסוים מאוד. זה קרה לעתים קרובות. הוא היה אזרח, מעולם לא התיימר להיות משהו אחר. אבל היה בו משהו מהשוטר.

שו הקיף את חזית החניון וצעד על המדרכה הסדוקה והמשובשת, ואז על רצועת העשב שלאורך הכביש הדליל–בתנועה בפינה זו של העיר, שהיתה דלילה גם באוכלוסייה.

כן, אדם לבוש ז'קט כהה, מכנסי ג'ינס וכובע גרב שחור עמד כעשרים מטר הלאה משם. הוא נעל נעליים גבוהות יעילות לצעידה בצמחייה, ויעילות לא–פחות במקרה של צורך לבעוט ביריב. וכן, או שהוא היה חמוש בבקבוק מולוטוב או שהוא החזיק בקבוק קורונה ומפית באותה יד. שעה מוקדמת לבירה במקומות מסוימים. לא באזור הזה של אוקלנד.

שו חמק משולי הכביש אל הצמחייה שמימינו והגביר את קצב צעדיו, אבל הקפיד לשמור על שקט. מחטי האורן שנשרו בהמוניהן אל הקרקע כבר כמה עונות הקלו מאוד על ההתקדמות החרישית.

יהיה מי שיהיה האיש, בין שמדובר בדייר נקמני ובין שלא, הוא עבר מזמן את הבקתה של קרול. אז היא לא נמצאה בסכנה אישית. אבל שו עדיין לא ויתר לבחור.

הוא הרגיש שמשהו כאן לא בסדר.

עכשיו הבחור התקרב לאזור בחניון שבו חנה הקרוון של שו, בין רבים אחרים.

היה לשו יותר מאשר עניין אגבי בבקבוקי מולוטוב. לפני כמה שנים, בזמן שחיפש חשוד בהונאת נפט באוקלהומה שנמלט מהחוק, מישהו זרק בקבוק מולוטוב מבעד לחלון הקדמי של הקרוון שלו. הקרוון נשרף עד היסוד בתוך עשרים דקות ורק את חפציו האישיים הוא הצליח להציל, ממש ברגע האחרון. עדיין היה חקוק בשו זיכרון ברור ולא נעים של ריח האוויר סביב פגר המתכת.

הסיכוי ששו יותקף בנשק בהשראה רוסית פעמיים בחייו, שלא לומר בתוך כמה שנים, היה קטן למדי. שו העריך זאת בכחמישה אחוזים. האחוז הצטמצם עוד יותר מאחר שהוא הגיע לאזור אוקלנד/ברקלי בעניין פרטי, לא כדי להרוס את חייו של נמלט מהחוק. ואף ששו עבר על החוק אתמול, העונש על כך היה עשוי להיות נזיפה מילולית, עימות עם מאבטח חסון או במקרה הגרוע ביותר, עם המשטרה. לא בקבוק מולוטוב.

שו נמצא כעת עשרה מטרים בלבד מאחורי האיש, שבבירור סרק את האזור — הוא הסתכל לעומק חניון הקרוונים וגם לשני עברי הכביש ועל הבניינים הנטושים שמעבר לו.

האיש היה בעל הופעה מסודרת, לבן, מגולח למשעי. שו העריך שגובהו כמטר שבעים. עור פניו היה מחוטט. נראה שהשיער החום שמתחת לכובע הגרב שלו מסופר קצר. היה משהו דמוי מכרסם במראהו ובתנועותיו. בתנוחה של האיש קרא שו איש צבא לשעבר. שו עצמו לא היה איש צבא, אף שהיו לו חברים ומכרים שכן היו, וחלק מנעוריו עבר עליו באימונים והכשרה צבאיים באופיים, ונבחן בקביעות על הגרסה המעודכנת של "מדריך צבא ארצות הברית להישרדות FM 21-76".

והאיש אכן החזיק בקבוק מולוטוב. המפית נדחסה אל צוואר הבקבוק ושו הריח ריח של דלק.

שו ידע להשתמש באקדח תופי, באקדח חצי אוטומטי, ברובה חצי אוטומטי, ברובה בריחי, ברובה ציד, בחץ וקשת ובקלע. והיה לו יותר מאשר עניין חולף בלהבים. כעת הוא שלף מכיסו את כלי הנשק ששימש אותו יותר מכולם: הסלולרי שלו, נכון לעכשיו אייפון. הוא לחץ על כמה מקשים, וכשהמוקדנית של שירותי החירום ענתה לו, הוא לחש לה את המיקום שלו ועל מה הוא מסתכל. ואז ניתק. הוא הקליד כמה פקודות נוספות ואז הכניס את הטלפון לכיס החזה של הז'קט הספורטיבי המשובץ הכהה שלו. הוא חשב בחרטה על העבירה שלו אתמול ותהה אם השיחה עלולה לאפשר איכשהו לרשויות לזהות ולתפוס אותו. זה לא נראה לו סביר.

שו החליט לחכות למקצוענים.

זה השלב שבו הופיע בידו של האיש מצית, ללא סיגריה.

ובזה הוכרע העניין.

שו יצא מבין השיחים וסגר את המרחק ביניהם. "בוקר."

האיש הסתובב במהירות, משתופף. שו הבחין שהוא לא הושיט יד לחגורתו או לכיס פנימי. אולי כי לא רצה לשמוט את בקבוק המולוטוב — ואולי כי לא היה חמוש. או כי הוא היה מקצוען וידע בדיוק היכן נמצא האקדח שלו וכמה שניות ייקח לו לשלוף אותו, לכוון ולירות.

עיניים צרות, קבועות בפנים צרות, סרקו את שו בחיפוש אחר אקדחים ואז איומים שאינם כלי נשק. הוא קלט את מכנסי הג'ינס השחורים, נעלי "אקו" השחורות, חולצת הפסים האפורה והז'קט. שיער בלונדיני קצוץ קצר. המכרסם היה חושב "שוטר", אבל הרגע להופעת תג בצירוף קול רשמי שיבקש לראות תעודה מזהה או משהו מעין זה בא ועבר. הוא הסיק ששו הוא אזרח. וכזה שלא כדאי לזלזל בו. שו שקל שמונים קילו והיה טיפה מתחת למטר שמונים, עם כתפיים רחבות ושרירים ארוכים. צלקת קטנה על הלחי, אחת גדולה יותר על הצוואר. הוא לא רץ באופן קבוע אבל עסק בטיפוס הרים והיה מתאבק אלוף בקולג'. הוא היה בכושר לתגרה. עיניו לא הרפו מאלה של המכרסם, כאילו היו קשורות אליהן ברצועה.

"שלום לך." קול טנור, מתוח כמו גדר תיל. המערב התיכון, אולי ממינסוטה.

שו העיף מבט בבקבוק.

"אולי זה שתן, לא דלק, לא ככה?" החיוך של האיש היה קפוץ כמו הדהוד קולו. וזה היה שקר.

שו תהה אם זה עומד להידרדר לתגרה. הדבר האחרון שהיה רוצה שיקרה. הוא לא הכה אף אחד כבר הרבה מאוד זמן. לא אהב את זה. ועוד פחות שמכים אותו.

"מה העניין?" שו החווה בראשו אל הבקבוק בידו של האיש.

"מי אתה?"

"תייר."

"תייר." האיש התלבט, מבטו עלה וירד. "אני גר בהמשך הרחוב. יש חולדות במגרש נטוש צמוד אלי. התכוונתי לשרוף אותן."

"בקליפורניה? ביוני הכי יבש בעשר השנים האחרונות?"

שו המציא את זה, אבל מי יֵדע?

לא שהיתה לזה חשיבות. לא היה שום מגרש ולא היו שום חולדות, אם כי העובדה שהאיש הזכיר את זה רימזה שייתכן שכבר יצא לו בעבר לשרוף חולדות בעודן בחיים. כאן חברה הסלידה לזהירות.

לעולם אל תניח לבעל חיים לסבול...

שו הסתכל מעבר לכתפו של האיש — הכיוון שאליו היו מועדות פניו. מגרש ריק, אמת, אבל צמוד לבניין מסחרי ישן. לא המגרש הריק הדמיוני הצמוד לבית הדמיוני של האיש.

עיניו של האיש הצטמצמו עוד יותר בתגובה לפעיית הניידת המתקרבת.

"באמת?" המכרסם העווה את פניו, וכוונתו היתה: היית חייב להודיע על זה? הוא רטן משהו נוסף.

שו אמר, "תניח אותו. עכשיו."

האיש לא עשה זאת. הוא הדליק בשלווה את הסמרטוט הספוג בדלק, שהתעורר לחיים ובער, וכמו שחקן בייסבול המתכונן לפסול יריב בהשלכת כדור, בחן את שו בעיניים מרוכזות והשליך את בקבוק המולוטוב בכיוונו.