כְּשֶׁאֲנִי יֶלֶד טוֹב,
זֶה כּוֹאֵב לָרֹב.
כְּשֶׁאֲנִי יֶלֶד רַע,
הַבָּנוֹת דַּוְקָא מִתְלַהֲבוֹת נוֹרָא.
אֲנִי מִסְתּוֹבֵב גֵּאֶה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם,
וְהֶחָזֶה שֶׁלִּי מִתְנַפֵּחַ כְּמוֹ בָּלוֹן.
רַק הָרֹאשׁ וְהַלֵּב לֹא כָּל כָּךְ מְבִינִים אֵיךְ,
וּמָה בְּדִיּוּק הוֹלֵךְ...
הַלֵּב אוֹמֵר דָּבָר אֶחָד, וְהָרֹאשׁ – אוֹמֵר דָּבָר אַחֵר.
שְׁנֵי צְדָדִים!
אני לוֹקֵחַ צַד אֶחָד שֶׁל הַחֶבֶל וּמוֹתֵחַ אוֹתוֹ לְכִוּוּנוֹ הַטּוֹב,
אֲבָל רֶגַע!
פִּתְאוֹם אֲנִי נִזְכָּר שֶׁשָּׁם כּואֵב לִי לָרֹב.
לוֹקֵחַ אֶת הַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַחֶבֶל,
מוֹתֵחַ אוֹתוֹ עַד לְקָצֵהוּ הָרַע,
וְאוּפְּס! הַחֶבֶל נִקְרָע!